שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

ארבעה אבות נזיקין. לא תני מזיקין משום דתנא ירושלמאה הוא ולעושה הנזק קורא נזיק כמו שנקרא חסיד מי שעושה החסד ואינו כמו דכתיב ומלכא לא להוי נזיק דההוא לשון נזוק הוא כמו נזיר על שם שהוא נזור מן הדבר. הרא"ש.

ואין להקשות מדכתיב בדניאל דלא להוי מלכא נזיק שהוא לשון ניזק דקרא לשון ארמי הוא דכתיב אבל המשנה נשנית בלשון עברי ומטעם זה נמי אמר שביתין בטלין שהם לשון ארמי. ואי קשיא דבסיפא דמתניתין קתני שור המזיק. יש לומר שכן דרך התלמוד בתחילה לדקדק בלשון תורה ולבסוף תני לישנא דרבנן ודוגמתו מצינן בההיא דקידושין. אי נמי גבי שור לחודיה קתני מזיק לפי שהוא מזיק בכוונה מה שאין כן בהני דקתני הכא. תוספות ה"ר ישעיה.

וזה לשון המאירי ז"ל ארבעה אבות נזיקין הן פירוש הן אבות לכל הנזיקין וכל שאר הנזיקין נכללים בהם. וזה שתפס לשון נזיקין ולא מזיקין מפני שמילת מזיקין משמע שכוונתם להזיק ואלו אין בהם שכוונתם להזיק אלא קרן ואדם לדעת האומר מבעה זה אדם וכן לא לשון נזקין ושתהא האל"ף של אבות קרויה בחט"ף פתח שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק ואלו כולם הם המזיקין ומפני זה תפס לשון נזיקין שיש בו רמז על המזיק שהוא כעין תואר על משקל נזירים נביאים ומכל מקום אנו מפרשים נזיקים כמו נזקין על משקל פסילים וקורין האל"ף של אבות חטופה. ע"כ.

איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן. וליכא למימר דנמשך אל לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בי"ג דרבי אושעיא וכ"ד דרבי חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה. ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. וי"ל דתנא לא קפיד אהא. הרשב"א ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל תירץ דאגב דלא קתני במתניתין הן לא תני ליה התם. אי נמי מילתיה דרבי אושעיא קיימא אמתניתין והוי כאילו אמר ורבי אושעיא תני י"ג ולא שייך למיתני הן. ע"כ.

עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל נראה דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל הני איכא אחריני דרבי אושעיא ודרבי חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא לתנא דידן מנינא מכלל דאיכא דרבי אושעיא דרבי אושעיא נמי מכלל דאיכא דרבי חייא אלא דרבי חייא מכלל דאיכא מאי ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרים וארבעה ראשי שנים מי איכא אחריני אלא מדלא תני הן דייק מכלל דאיכא אחריני ואף על גב דלעתים נקט להו נמי דוקא אף על גב דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה. הרשב"א ז"ל.

וכתוב בגליון תוספות דארבעה מחוסרי כפרה אכתי איכא גר שנתגייר כדתנן התם אלא דלא איירי ביה תנא קמא. ע"כ.

וזה לשון המאירי התוספות מחקו ממשנה זו מילת הן מפני שמילת הן מורה דקדוק מנין כלומר ארבעה הן ולא עוד כמו ארבעה ראשי שנים הן וכבר נזכרו בגמרא עוד מהן. ואיני נזקק לדבריהם כלל שאם כשמואל ארבעה הן בנזקי ממונו שהם מועדים מתחילתן ואין עוד אחת בהן שהקרן נכלל לדעתו במה שאמר כשהזיק חב המזיק וכו' ולא בא דיוק המנין אלא למועדין מתחילתן. ואם לשיטתו של רב הרי כל השאר שהוזכרו בשלשה נכללו במבעה שאיירי בנזקי אדם. ואף על פי שעיקר הכוונה במבעה הוא באדם שהזיק שור בידים או שאר ממון מכל מקום כל אותם שהוזכרו בגמרא נכללו בו ממילא ועוד שכל אותם שהוזכרו לא מצינו בהם תולדות ומעתה אינם נקראים אבות לגמרי אלא שהן כאבות לשלם ממיטב כמו שהוזכרו בגמרא ומעתה דיוק מנין בזו כראוי בא. ויש אומרים שאין בדיוק זה הכרח שהרי מצינו דיוק מנין בלא הן כמו שאמרו בכריתות ארבעה מחוסרי כפרה. ואינו נראה שבזו אינו מכוון למנין אלא לומר שאותם הארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכמו שאמר אחרי כן ואלו הן זב זבה וכו'. אלא דעת ראשון עיקר. ע"כ בחידושיו.

ומהר"י כהן צדק תירץ דלא תני הן אלא היכא דמפרש בההיא משנה אחד בניסן ראש השנה למלכים אחד באלול ראש השנה וכו'. וכן בההיא דשבועות קתני שומר חנם נשבע על הכל והשואל חייב בכל וכו' אבל הכא לא מפרש בהו מידי. וכן לקמן בגמרא תני רבי אושעיא י"ג אבות נזיקין ולא תני הן וכן ארבעה מחוסרי כפרה לא תני הן משום דהתם לא מפרש מידי. ע"כ.

ולדעתי נראה דהתם בראש השנה בא להוסיף על דעת העולם הסבורים שאין בשנה אלא ראש השנה אחד קאמר ארבעה ראשי שנים הן אבל הכא בא למעט מדרבי אושעיא ולא שייך ביה למיתני הן. תוספות רבינו ישעיה.

ועוד יש לומר דאם אמר הן הוי משמע דעתה נזיקין וזה אינו דעדיין לא הזיקו אבל שומרים מיד נעשו שומרים מיהו ארבעה שומרים אינם עד כי נעשית האבידה. גליון.

השור והבור. האי דלא תנינהו כסדר לא הרי דסיפא פירש רש"י ז"ל דכסדר שהם כתובים בפסוק שנאן במשנה ולמאן דתנא שור לרגלו אף על גב דושלח את בעירה כתיב בתר פרשת בור מכל מקום שם שור וכו' והאי דלא אקדים נמי מבעה דהיינו שן לבור משום דשם שור כתיב תחילה. היינו טעמא דדי לאקדומי חדא מינייהו לבור משום טעמא דשם שור כתיב תחילה. אי נמי משום דנפק רגל בלשון שור אקדמיה מקמי בור. ורש"י פירש דנקט שור ברישא כסדר לא הרי דסיפא ובתריה נקט בור דדומה לתיבת שור ותיבת הבער כעין תיבת מבעה ואפילו במקרא מצינו שמשנה לשונו לכתוב לשון נופל על הלשון כמו מוצאיו ומובאיו דיחזקאל שהיה ראוי לכתוב מבואיו דמבא יאמר מבוא מקם יאמר מקום מלן מלון ובלשון רבים יאמר מבואיו מקומיו מלוניו אבל מיצא יאמר מוצא ואגב מוצאיו אמר מובאיו. תוספות הרא"ש ז"ל.

והמאירי ז"ל כתב לדעת רבינו תם שתירץ דלכך הקדים המבעה להבער לדעת רב משום דשם אדם כתיב בפרשה וכו'. היה לו להזכיר אדם תחילה קודם שור שהרי הקדימו הכתוב וכי יריבון אנשים וגו' וכי ינצו אנשים וגו' אף על גב דבמתניתין לא איירי אלא באדם דהזיק שור. וי"ל שלכך הקדים השור מפני שבמינו גבוה מכולם. רצה לומר שהוא כולל שלשה אבות שכולם מופרשות ומובדלות זו מזו. ע"כ.

כתוב בתוספות ושנאן כסדר לא הרי דסיפא וכו'. הקשה מורי הרב אם כן יאמר מבעה קודם בור כמו שהוא בסיפא. וי"ל שבתחילת המשנה חשש על סדר הפסוק על כן אמר שור ובור אבל מבור ואילך לא חשש לומר כסדר אף על פי שההבער קודם מבעה כמו שאומרים התוספות לא חשש על הסדר. אי נמי לא חשש להקדים ההבער קודם המבעה כיון דבלאו הכי יש הפסק כי יגנוב איש אבל בין שור ובור אין הפסק ובא רבינו תם לומר שמן הדין הקדים המבעה להבער משום דשם אדם נזכר תחילה קודם ההבער. וקשה אי משום דשם אדם כתוב תחילה אם כן יקדים אדם קודם שור דהא שם אדם נזכר קודם שור דכתיב כי יריבון אנשים וכי היכי דגמרינן שור שהזיק שור דבהכי איירי מתניתין משור דאזיק אדם דכתיב כי יגח שור את איש וגו' וחשבינן ליה מוקדם הכי נמי נגמור אדם דהזיק שור מאדם דהזיק אדם ונאמר דאדם דהזיק שור קדים. וי"ל דבשלמא שור דהזיק שור גמרינן משור שהזיק אדם לומר דחשיב מוקדם אבל היכי גמרינן אדם דהזיק שור מאדם דהזיק אדם דחייב בארבעה דברים. ע"כ גליון.

עוד כתבו בתוספות ולמאן דאמר מבעה זה אדם וכו'. עד לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. פירוש דאין להקפיד אלא משום שהיה ראוי לשנותן כסדר לא הרי דסיפא השור המבעה ההבער והבור לפיכך צריך ליתן טעם למה שינה הסדר הילכך שור ובור הסמוכים בפרשה שנאן כסדר המקרא אבל מבעה והבער לא חש לשנותן כסדר המקרא לפי שרחוקים כל כך ושנאן כסדר המשנה. תוספות שאנץ.

על מה שכתוב בתוספות ושנאן כסדר לא הרי וכו'. קשה יאמר עדיין לא הרי השור כהרי האש ויקדים הבער ובסיפא לא הרי שניהם שפטורים מארבעה דברים כהרי המבעה והיה הפירוש לא חומרתו של זה. וי"ל דאינו יכול להפך לא הרי הבער כהרי השור כי שור יליף שפיר מהבער. וא"ת יקדים אותו קודם בור. נראה דלא רצה לעקור שניהם דסדר דקרא בור והבער והרי אמר כיון דשור ובור סמוכים לגמרי לא רצה להפסיק ביניהן וכפי זה לא היו צריכים התוספות לומר כיון שרחוק כל כך אלא יאמר כי אם הפסק מעט ביניהן ודו"ק. ע"כ מגליון.

וזה לשון הרשב"א ז"ל פירש רש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה. ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים וגו' וכי יכה איש את עין עבדו ואחרי כן וכי יגח שור. ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשה לי דהא במנינא דרבי הושעיא תני נזק וצער וריפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם ואמרינן עלה בגמרא תנא דידן מאי טעמא לא תני הני לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתניתין אף בנזקי אדם באדם מיירי והדרא קושיין לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצא לומר דתנא ודאי בנזקי שור באדם ואדם בשור קתני לא מכל מקום (כל) דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק. ועוד דהא נזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה.

ויש אומרים שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן מסודרין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד על סידורו. וגם זה דחוק דמכל מקום אף ההבער שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזוק והיינו אדם בשור ולא שור באדם ואדם בשור אינו בפרשת משפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור ואם כן היה לו לאחר המבעה להבער. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרב ר' ישעיה פירש רש"י ז"ל דשנאן כסדר הכתוב בפרשה. והקשו לו תלמידיו דהכא לאו בשור הממית מיירי אלא בשור המזיק מדקאמר נזיקין אלמא בשור המזיק מיירי וכו'. ועוד קשה למאן דאמר מבעה זה אדם המזיק וכו' ככתוב בתוספות. וליכא לפרושי מבעה זה אדם הגונב דכתיב אחר שור המזיק דהא רבי אושעיא מוסיף להו גנב וגזלן על הנהו דמתניתין. ותירץ להם רש"י ז"ל דהאי דפירש דשנאן כסדר הכתוב בפרשה לאו דוקא קאמר דאין דרך התלמוד לחוש לסדר המקרא כדאשכחנא גבי ארבעה צריכים להודות דלא חשיב להו תלמודא כסדר המקרא אלא משום דהוי קשיא ליה למה שינה בתחילת המשנה מסדר השנוי בסופה דבסופה קתני גבי לא הרי שור כהרי מבעה ואש ובור דודאי בסיפא לא מצי למיתני סידרא דרישא לא הרי השור כהרי הבור דלא הוי מצי למיתני לא הרי שניהם דהא אמרינן בגמרא דמבור ומשור אתו כולהו אלא הא הוה קשיא ליה ליתני ברישא סידרא דסיפא והיינו דפירש דהואיל דאקדמיה קרא אקדמיה מתניתין ומכל מקום לא אקדמיה לכולהו הואיל ותנא ליה בסיפא בתר כולהו.

ורבינו יצחק אומר דודאי כסדרא דקרא נשנו. דאף על גב דפרשה ראשונה נאמרה בשור הממית מכל מקום הוזכר בה שור המזיק דדרשינן לקמן או בן יגח או בת יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין. ודקשיא לך למאן דאמר מבעה זה אדם יש לומר אף על גב דבאדם המזיק מיירי והוא מאוחר בפרשת אמור וכו' ככתוב בתוספות. ורבינו נתנאל פירש דממבעה לא קשה מידי דלמאן דאמר אשו משום חציו משום הכי תנא מבעה דהוא אדם קודם הבער דהוא חציו ולמאן דאמר אשו משום ממונו קסבר מבעה זה השן ושן כתוב תחילה בפרשה. ע"כ.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מפרש הלכות הריא"ף ז"ל כסדר שהם כתובים בתורה סדרם במשנה זו דפרשה ראשונה נאמרה בשור שהמית אדם ושניה בבור ושלישית בשור דאזיק שור ורביעית בשן וחמישית באש ואף על גב דבתורה הוצרך לחלק שור לשתי פרשיות ולהפסיקן בבור לפי שבא ללמדנו שאף על פי ששור שהמית את האדם משלמין בעלים כופר אבל בבור שנפל בו אדם ומת לא משלמין בעלים של בור כופר דכתיב ונפל שמה שור וגו' ואמרינן שור ולא אדם אבל במשנה זו נכללו שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור בכלל שור דלא איירי מתניתין אלא לענין נזיקין ולא לענין כופר והיינו שהמית את האדם ובבור נמי אי איתזק אדם בו מיחייב בעל הבור בנזקיו שלא פטר הכתוב בור אלא לענין מיתה דהיינו כופר והכי אמרינן לקמן בפרק המניח. ע"כ לשונו.

ורבינו תם פירש דאף מבעה והבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם. וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב אם כן חסר ליה מניינא דרבי חייא חדא דהא רבי אושעיא מני תשעה והני ארבעה דמתניתין הא תליסר ורבי חייא מני י"א ובכללן הגזלן והגנב ומני נמי הנך תליסר דרבי אושעיא והוה להו כ"ד ואי מבעה דמתניתין היינו גנב היכי מני להו רבי חייא תרי זימני הא ודאי חסר ליה מניינא.

אלא נראה דלא קפיד תנא בסידורן אלא דתנא להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתנו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכחת ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן באחד הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא ניעור וכל שכן שידליק גדישו של חבירו. ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא ותנא שור דהיינו קרן נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמיה משום דלשמואל לא תנא בהא מתניתין קרן לאוקמתיה דרבא משום דבמועדים מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא.

אבל מכל מקום תמיהה לי אמאי לא תני בור קודם לשור ומבעה לדידיה דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ורגל. ועוד דאמאי תנייה לבור באמצע דרגל ושן והם סמוכין זה לזה במקרא אחד והיינו ושלח את בעירה ובער בשדה אחר. ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן. והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקן לפי שאין הנאה להזיקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקה. ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא לא ראי השור כהרי המבעה אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא איחרו אלא שנאו באמצע דאי אקדמיה לא היינו למדין ממנו כלל שהייתי אומר שלא לדמותן בא התנא אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכים ונדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להזיקו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ עוד מפרש רבינו תם דהמצוי יתר נקט כשם שמפרש רבינו האיי גאון ז"ל בברכות פרק הרואה גבי ארבעה צריכין להודות שאינם כסדר המקרא ומפרש שהפסוק נקט תחילה אותם הרגילים יותר והתלמוד שונה המסוכן יותר תחילה. וא"ת אם כן שור ובור שנשנו תחילה מצויין יותר ממבעה והבער ובגמרא אמרינן וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולן לבר מקרן על כרחך משור ובור לא אתי מבעה והבער. לאו פירכא היא דמה שהוא מצויין לא כמו הזיקן מצוי בגמרא אלא לפי שאין בני אדם רגילין לשמור שוורייהו הזיקא שלהן מצוי הוה בעולם אבל אם היו משומרין לא היה הזיקן מצוי טפי מאחריני. ע"כ.

ורבינו תם פירש דודאי בכל מקום יש לחוש לסדר המקרא כמו שפירש רבינו נסים בההיא דארבעה צריכין להודות וכו'. וכן יש לתרץ פה דשור שכיח מבור ולהכי אקדמיה. וניחא למאן דאמר תנא שור לרגלו דגבי רגל אמרינן דהזיקן מצוי ואפילו למאן דאמר תנא שור לקרנו דלאו מצוי הוא דמצוי משמע דבר המזיק כדרכו בתדירות בלא הרגש וקרן בהרגשה וכוונה הוא מזיק מכל מקום יש לומר דשכיח הוא מבור. ע"כ מתוספות רבינו ישעיה ז"ל.

והמבעה. משום הכי לא נקט לשון הפסוק שאומר ובער למאן דאמר מבעה זה השן וקאמר מבעה לאשמועינן דאפילו היכא דלא מיכליא קרנא מיחייב. ה"ר יהונתן ז"ל.

ועיין לקמן בפיסקא בד"ה מבעה זה אדם וכו'. והמבעה נחלקו בביאורה רב ושמואל ולדעת רב השור כולל הקרן והשן והרגל והמבעה הוא אדם רצה לומר אדם שהזיק ממון חבירו שאין עיקר הכוונה בכאן אלא בנזקי ממון ומכל מקום נכללו בו ממילא כל הניזקין הבאין על ידי אדם אפילו אדם באדם במה שהדברים חוזרין לתביעת ממון כגון החובל בחבירו וגנב וגזלן וכן נזק הבא על ידי אדם מאליו כגון ארבעה שומרים וכן נזק הבא על ידי דבורו כגון עדות מוזם ומסור וכן נזק שאינו ניכר שחייב מדברי סופרים כגון מטמא ומדמע ומנסך כמו שיתבאר במקומו ובכלל כל נזק הבא על ידי אדם ומכל מקום פרטים אלה שבנזקי אדם לא נתפרשו בכאן שאין עיקר הכוונה בכאן לבאר בשלמות אלא הניזקין הבאין על ידי ממונו אלא שרצה לכלול כל עניני המסכתא במשנה זו ולבאר אחר כך פרטיהם על הדרך שהזכרתי בהקדמתנו.

וצריך שתדע שהשור יש בו שלשה אבות נזיקין הקרן והשן והרגל וכלן נכללו במשנה זו שהרי לדעת רב כלן נכללין במילת שור ולדעת שמואל לפי מה שפירש רבא בגמרא את דבריו נכללו נזקי רגל במילת שור והשן במילת המבעה והקרן במה שאמר כשהזיק חב המזיק ולא הזכירו בפרט לפי שאינו מועד מתחילתו. ונמצא לדעת רב שמשנה זו כוללת ארבעה אבות שהן ששה אבות השור שהם שלשה והבור והאדם והאש ולשמואל נכללו בו חמשה ואף על פי שלענין פסק אין לנו במחלוקת זו דין ודברים מכל מקום לענין ביאור שיטת הסוגיא מוכחת כרב כדי שיהא השור כולל כל אבות שבו וכל שכן למי שאינו גורס במשנה זו וממונך כמו שיתבאר. ואין לפקפק מדין הלכה כשמואל בדיני שלענין הלכה אין לנו בה דין ודברים ככתוב לעיל אלא שאתה צריך לפרש המשנה לדעת שניהם ולברור לעצמך הביאור הבא בשיטתו של רב. הרב המאירי ז"ל.

וההבער. הקשה הר' יצחק בר אשר למה שינה לשונו בסופו למתני כהרי האש ולא תני כהרי ההבער. ותירץ רבינו נתנאל דלמאן דאמר אשו משום ממונו ברישא תני הבער לשון המקרא ולבסוף תני כהרי האש דלשון המבעיר משמע בידים דהיינו חציו להכי תנא כהרי האש לומר דלאו משום חציו הוא אלא משום ממונו ולמאן דאמר משום חציו תנא רישא הבער דמשמע בידים לומר דאשו משום חציו ובסיפא תני כהרי האש דסיפא ודאי מיירי היכא דכלו לו חציו וחיובא משום ממונו מדקתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דאי משום חציו אין לך רוח חיים גדול מזה דהא מכחו ההיזק בא. תוספות ה"ר ישעיה.

ומהר"י כ"ץ כתב וז"ל ההבער על שם הזיקו קרוי הבער ולהכי הכא גבי נזיקין קרי ליה הבער ולקמן דלא הזכיר נזיקין קרי ליה אש. עד כאן.

לא הרי השור. לפירוש רש"י ז"ל דמה ששינה סדר לא הרי מברישא משום רבותא דאף על גב דשור ומבעה בעלי חיים תרווייהו לא אתו מהדדי ואין להקשות אם כן למה הוצרך לפרש בחדא מתרתי צד דבעלי חיים והא כבר הוה פשיטא ליה ברישא מאחר ששינה הסדר. וי"ל דהיינו משום דבסיפא היה עתיד לפרש בהדיא חומרא דצד בעלי חיים אבל אי לא הוה תנא ליה בסיפא בהדיא היה ראוי היטב לפרש הפרכות דחדא מחדא ברישא כמו בסיפא. גליון.

לא הרי השור וכו'. מפרש בגמרא אי לא כתיב אלא שור לא אתי מבעה מיניה. והכי פירושו אין כחו של שור גרוע ככחו של מבעה אלא אדרבה עדיף כחו וגורם החיוב ולא אתי מבעה מיניה ואין פירוש שוה ללא ראי דעלמא דגבי נשיא ודיין דפרק ארבע מיתות וכסף וביאה דפרק קמא דקידושין דהתם מתפרש לא ראי זה כראי זה כלומר חומר שבזה אינו גורם הדין שהרי אין בחבירו ואפילו הכי זה הדין בו אלא הצד השוה שבהן שבשניהם גורם הדין. והכא לא אפשר לפרש כן מדקתני סיפא לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' אלמא שבא ללמוד האחרון מן הראשון וכן ברישא נמי הילכך בעי בגמרא מאי קאמר משום דמכח סיפא ידע דברישא נמי משונה לא הרי דהכא מעלמא. ואי תקשי לך מי מזקיקנו לשנות פירוש מבעלמא נפרש הכי לא הרי השור כהרי המבעה כלומר חומר השור אינו גורם את הדין שהרי אינו כמבעה ואפילו הכי זה הדין בו וכן חומר דמבעה אינו בשור אלא הצד השוה שבהם גורם הדין ואתי אש מבינייהו וקא הדר תו קאמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' ולא אתי אש מתרווייהו ועוד נכלל בלשון זה דליתי בור משלשתן כיון דחומרא שבזה אינו בזה אלמא הצד השוה שבשלשתן גורם הדין ומשום דתנא ירושלמאה הוא קצר לשונו וכלל בבבא אחת תשובה אמאי לא אתי אש מתרווייהו ופירכא דליתי בור משלשתן. וי"ל משום דאי אפשר לפרש כן כיון דכל היכא דהדר ואתי במה הצד צריך לומר לא ראי זה כראי זה ואפילו כי בעי למילף חדא מתלת כדאיתא בפרק אלו טריפות לא ראי ארבה כראי חרגול וכו' והכא לא קאמר לא הרי האש כהרי שניהם ואם לא משכח באש כח שאינו בשניהם הילכך על כרחך לא מצי לפרושי מתניתין במה הצד הילכך בעי בגמרא מאי קאמר. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

וזה לשון תלמיד הר' פרץ לא הרי השור וכו'. פירוש אין קולת שור וכו' ולא הוו כל הני לא הרי דמתניתין כמו לא ראי שבכל מקום דפרק קמא דקידושין וכו' דבכל הני הכי פירושו אין אותה חומרא שבזה גורמת הדין וכו' וכל עצמן של ראי זה אינם אלא להצד השוה אבל לא הרי דמתניתין דהכא אינם רוצים לומר כן אין חומרא של זה גורמת וכדי לבא להצד השוה כמו בעלמא אלא אין קולת זה כזה כדפרישית ולמימר דחד לא יליף מחבריה. מי לחשך לומר כן. ויש לומר מדבעי בגמרא עלה דלא הרי דמתניתין מאי קאמר וכו' ואי לא הרי דהכא נמי כמו לא הרי דעלמא כדי לבא להצד השוה אם כן אמאי תמה התלמוד הכא טפי מגבי לא ראי זה שבשאר מקומות וכו'.

ואכתי התלמוד למה שינה פירושו מבשאר מקומות ומנין לו דלא הוי פירושו כמו בעלמא כדי לבא להצד השוה דקאמר בסיפא דאי משום דאיכא טפי משני מלמדין והא גבי נשיא ודיין וחרש הוו שלשה וכן ארבה וחרגול וסלעם ואפילו הכי הוו לא ראי זה כראי זה כדי לבא להצד השוה. וי"ל משום דאם כן היה לו להזכיר במתניתין אותו שהוא למד מהם דהיינו בורו המתגלגל או אינך דקאמר בגמרא דהצד השוה אתא לאיתויינהו וליתני הכי למדנו שור ובור ומבעה והבער בור המתגלגל מנין כי היכי דקאמר בסנהדרין הרי שלא היה אביו לא נשיא ולא דיין ולא חרש אביו מנין אלמא מזכיר אביו והוא הלמד. ועוד יש לומר דאי הני לא הרי לבא להצד השוה אם כן היה לו לחזור ולומר לא הרי הבור וכו' דגבי חד מתלתא נמי קאמר הכי וכו' הילכך צריך לשנות פירוש לא הרי דהכא מבשאר מקומות דלא לבא להצד השוה הוי אלא חריפות בעלמא קאמר דחדא מחדא לא אתיא וכן חדא מתרתי וכן חדא מתלת משום דאיכא פירכא. והא דקאמר בגמרא לאיתויי מאי לאו מלא הרי קאמר דהא לחריפותא בעלמא נינהו ולא לעשות הצד השוה כדפרישית אלא מהצד השוה דקתני בסיפא קאמר לאיתויי. ע"כ.

והוסיף מורי הרב לתרץ למה לא נפרש כאן כמו בשאר מקומות משום דבשאר מקומות שאומר הצד השוה שבהם הוא לוקח הקולא של כולם אבל הכא הוא לוקח הקולא של אחד מהם לבד כמו שאומר בגמרא הצד השוה לאיתויי אבנו סכינו שרוצה ללמוד מבור ואש ובעלמא נותן לנלמד דין שניהם אבל הכא אינו נותן לו אלא דין בור לבד החיוב והפטור שבו אבל לא דין אש ולכן אינו דומה לעלמא ולא נוכל לפרש כמו בעלמא. גליונות.

ועיין בפסקי הרא"ש בפסקי הצד השוה וכו'. על מה שכתוב בתוספות ושינה התלמוד וכו' לי נראה שינה התלמוד כאן כמו שפירשו התוספות דבגמרא משמע שהפירוש אין קולתו ולמה פירש התלמוד כן משום לא זה וזה דסיפא דמשמע אין קולתו.

וא"ת למה לא הפך בסיפא ויאמר לא הרי האש כהרי שניהם. דאם עשה כן הוה משמע דהוה כמו בתלמוד בעלמא אין חומרתו של זה ולא הייתי יודע יגדיל תורה אבל עתה מדלא קאמר בבור לא הרי הבור משום דהפסיק באש ידעינן דין יגדיל תורה ויאדיר. והר"י אומר שינה התלמוד (התנא) שהקדים המלמד קודם הלמד כי לעולם דבר הבא ללמוד על עצמו מקדים אותו למלמד וכאן שינה משום הסיפא לא זה וזה כי אם הקדים הלמד יאמר מיד הצד השוה ולא יאמר זה וזה כי כן דרך התלמוד ובשביל שרצה לומר לא זה וזה שינה הכל. גליון.

וזה לשון תוספות שאנץ לא הרי השור כהרי המבעה אין זה כלא ראי זה כראי זה שבכל מקום דפירושו שאין חומרא שבזה כחומרא שבזה שבצד אחד זה חמור מזה. ואם כן אין אותה חומרא גורמת את הדין שאין אותה בשני ואף על פי כן יש בו דין זה אלא הצד השוה גורם את הדין אבל זה אין פירושו כן דהא בגמרא מפרש דהכי קאמר חדא מחדא לא אתיא ולא הרי השור היינו אין קולתו של שור וכו'. ותימה למה שינה התלמוד לשונו משאר מקומות. יש לומר לפי שלא הזכיר את השלישי ועוד מדהזכיר בסיפא את החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים ועוד שאם כך היה לו לחזור ולומר לא הרי האש כהרי השור ומבעה וגבי חדא מתלתא קאמר הכי בפרק אלו טריפות לפיכך הוצרך התלמוד לשנות פירושו מבשאר מקומות לפיכך תמה התלמוד בגמרא ששואל מאי קאמר אף על פי שאינו שואל כך בשאר מקומות. ע"כ.

לא הרי השור וכו'. קשה בשלמא למאן דאמר מבעה זה אדם אף על פי שהיה לו לפרש לא הרי השור שהרג את האדם שחייב בכופר כהרי המבעה שאינו חייב בכופר ולא הרי המבעה שחייב בארבעה דברים כהרי השור שאינו חייב בארבעה דברים לא פירש לפי שהיה פשוט אצלו אבל לא זה וזה שיש בהן רוח חיים הוצרך לפרש כי לא נוכל לפרש מטעם כופר משום דשור דאזיק אדם יש בו כופר ואדם דאזיק שור אין בו כופר כי אינם שוים לפיכך הוצרך לפרש שיש בו רוח חיים אבל למאן דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשינו ישתוק ולא יפרש כלום ואני הייתי אומר החומר שבשניהם היינו כי הרגל והשן שהרגו אדם משלמין כופר דלקמן בפרק ב' מסקינן דאיכא כופר ברגל והוא הדין בשן. וי"ל דלדידיה נמי הוצרך לפרש שיש בו רוח חיים שאם לא היה מפרש הייתי אומר החומר שבשניהם שמשלמין כופר והיינו שם שור דעלמא ומאן דאמר תנא שור לרגלו אינו רוצה לומר שם שור אלא גוף הרגל המזיק וגוף השן המזיק ולא שם שור לפיכך הוצרך לפרש שיש בהן רוח חיים אבל למאן דאמר תנא שור לקרנו רוצה לפרש מטעם שם שור. גליונות.

כתוב בתוספות משום דחד מחד קל למצוא. ואפילו לרב דאמר שור וכל מילי דשור מכל מקום חדא הוא נגד מבעה דאדם דכלם משלמין כופר ועל כן לא הוצרך לפרש. וא"ת כפי זה בסיפא יאמר לא זה וזה כהרי ההבער ולא יפרש למאן דאמר שור לרגלו וכו'. ולי נראה דודאי היה פשוט שכופר הוא בשן ורגל אבל אינו פשוט שאינו באש שדרשא דעליו ולא על האש אינה פשוטה. גליון.

על מה שתירצו בתוספות ה"ק מ"ש אש אף על פי שכח אחר מעורב בו וכו'. תימה למאן דאמר דכל הסוגיא מוכחת דנקיט צד חומר שבו. ונראה לפרש דכח אחר מעורב בו הוי לחומרא ולקולא דהא דלקמן מ"ש אש דמשמע לחומרא היינו בהדי דקאזלי מזקי אבל ההיא דלקמן בהצד השוה לאיתויי אבנו וסכינו ומשאו מיירי דקא מזקי בתר דנייחי כדמוכח התם ואז הויא כח אחר מעורב בו לקולא דלא אזקי בשעת נפילה כמה דבהדי דקא אזלי והאי דלא קאמר לא הרי האש כהרי שניהם שכן כח אחר מעורב בו משום דלא פסיקא ליה למיתני מידי דאית ביה זימנין חומרא וזימנין קולא וכן מוכחא מתניתין דתני ברישא הבער ולבסוף קרי ליה אש אלא משום דהבער קרי ליה היכא דאזיק כדאזיל אבל אש קרי אפילו היכא דנייח ולא אזיק ואין כאן חומר באש שאין בשניהם. כן פירש מהר"י כהן צדק.

ועוד יש לומר דלהכי לא תנא לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא תנא לא הרי האש כהרי השור והמבעה משום דזהו דבר פשוט שנקל למצוא חומרא באחד שאינה בכל הני שבמשנה אבל זהו חידוש לומר שיש חומרא בשנים או בשלשה שאינו באחד ואף על פי דתנא ברישא לא הרי השור כהרי המבעה אף על גב דבחד הוא מכל מקום הוי דבר פשוט טפי חד לגבי שנים. ועוד דכיון דתנא דבר שיש למצוא חומרא מחד לגבי חד גבי לא הרי השור כהרי המבעה אם כן כל שכן מחד לגבי תרי או לגבי תלת ולכך לא חש למיתני לא הרי האש ולא הרי הבור והשתא ניחא אפילו אם תמצא לומר דכח אחר מעורב בו חומרא היא ע"כ מתוספות תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

הצד השוה וכו'. משמע הכא דעונשין מן הדין וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דלא פליגי דבמכלתין לא אתא לאשמועינן בחיוב ממון אלא באיסור תקלה דאין עונשים מן הדין בדיני שמים דאשכחן בנזקים עונש בדיני שמים גבי שור וגם בעליו יומת ואמרינן בידי שמים אבל ממון עונשין כדמוכח הכא ולקמן בפרק הפרה. ע"כ. גליון ממהר"י כ"ץ.

נראה לי מה שכתוב בקונטרס קמא דההיא דמכלתין פליגא דעונשין מן הדין מדמייתי תולדות דקרן בכלל נגיחה נראה דלא פליגא דההיא דרשא דבור דוקא הואיל וכרייה ופתיחה בשני מקומות הן אין עונשין מן הדין אבל קרן דגילה קרא חייב ממילא דהוא הדין אם אותו גוף עצמו יזיק בנגיפה או בבעיטה או ברביצה וכן כל תולדות שהן באותו גוף עצמו ואף על גב דגבי אש קרי תולדה אבנו סכינו שהניחן בראש גגו אפשר דסבר ההוא דמכלתין אשו משום חציו ואם כן מה לי אם הגוף יזיק על ידי אש או על ידי אבן ותולדה דבור נמי אף על גב דאינו אותו דבר עצמו הא גלי לן קרא גבי בור דעונשין ממקום למקום או אפילו אם לא יהא לו תולדה לא ישנה התנא דמכלתין לישנא דמתניתין ארבעה אבות מכל מקום לא נצטרך לומר דפליגא אההיא דאין עונשין ולישנא דמכלתין דייקינן דקתני בכלל נגיחה נגיפה ובעיטה והא דאיצטריך קרא לנשיכה טפי מאחריני משום דמשמע ליה דתולדה דשן היא טפי ממה שתהא רביצה ובעיטה תולדה דרגל.

ועוד נראה דאפילו לפי התלמוד דידן דנגיחה משמע קרן דוקא ואם כן על כרחיך שאר הוי תולדה מכל מקום תנא דמכלתין דאין עונשין מן הדין סבירא ליה כר' יאשיה תנא קמא דרבי אליעזר דבכלל נגיחה נגיפה ורביצה ובעיטה ונשיכה יליף מקרא ורבי אליעזר קאמר בכלל נגיחה רביצה ובעיטה ונשיכה יליף מקרא. ובמכלתין מייתי הך פלוגתא אקרא דכי יגח. גליון.

לא זה וזה שיש בהן רוח חיים. גבי שור ומבעה לא הזכיר החומר מפני שלא נתברר לו עדיין ענין המבעה. מאירי.

בתוספות ד"ה לא זה וזה וכו'. כתוב והא דלא תני הכא לא הרי האש וכו' דאי משום דכח אחר מעורב בו וכו' עד אין זה חומרא וכו'. תימה והא איכא באש חומר למאן דאמר אשו משום חציו דהיינו אדם המזיק ממונו של חבירו. וי"ל דבשלמא אדם דאזיק שור לעולם אינו מסתלק מלהיות מועד והיזקו אינו כלה אבל אש לפעמים כלו לו חציו ואין זה אדם המזיק שכבר כלו לו חציו של אדם. גליון.

עוד כתוב בגליון אחר וקשה לר"י למאן דאמר אשו משום חציו וכן איירי התנא ועוד היינו אדם עצמו ואי לא מיירי באדם למאן דאמר מבעה היינו שן עדיין קשה יאמר לא הרי האש דמועדת לאכול כל דבר מה שאין כן בקרן דאינו מועד מתחילה לנזק שלם וגם השן אינו מועד. וי"ל למאן דאמר מבעה לשינו אז קרן אינו במשנה אך רגל והוא מועד לכל דבר ולמאן דאמר מבעה זה אדם אף הוא מועד לכל דבר. ע"כ.

כהרי האש שאין בו רוח חיים. ואי לא כתביה רחמנא בהדיא הוה אמינא דנפטר כלומר דכיון שאין בו רוח חיים אין בו כח להזיק אלא אם כן דבר אחר מעורב בו דהיינו הרוח המוליכו אותו דין הוא שלא לקנוס אותו אבל ברגל וקרן יש בהן רוח חיים וכל עת שרוצין להזיק יכולין להזיק ומשום הכי דין הוא שנקנוס אותם. וצריך עיון אמאי לא הקשה לילף קרן ורגל מאש דהשתא ומה אש שאין בו רוח חיים אלא בכח אחר שמעורב מזיק מיחייב קרן ורגל שיש בהן רוח חיים לא כל שכן ולא מצינו למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי לה דהיינו עצים ובין דבר שאינו ראוי לה דהיינו כלים מה שאין כן בקרן ורגל מיחייב על הכלים נהי דשן ליכא למילף מאש משום האי חומרא דשן פטר בה את הכלים כדתנן באידך פרקין אכלה פירות חייבת אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק אבל קרן ורגל איכא למילף. ע"כ מה"ר יהונתן ז"ל.

עוד כתוב בתוספות מדלא חשיב ליה גבי חומר באש מבשור וכו'. וא"ת אם כן ישנה אותו גבי חומר בשור מבאש דשור דאין כח אחר מעורב בו הוא חמור ואש שכח אחר מעורב בו הוא קל. וי"ל דזה הוי בכלל מסרה לחרש שוטה וקטן דבשור שאין כח אחר מעורב בו חייב ובאש אם מסרו לחרש שוטה וקטן כיון דכח אחר מעורב בו פטור. עוד כתבו וקצת קשה דמשמע דעונשין מן הדין וכו' עד אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. וא"ת מדאיצטריך קרא למימר דאין עונשין שמע מינה דבעלמא עונשין והכא דוקא דאיצטריך קרא אין עונשין ואם כן אינו קשה מה שמקשים התוספות כלום. וי"ל מדאיצטריך לא הייתי אומר דעונשין אלא דומיא דבור דכתיב ביה קרא דאיירי שסילק מעשה ראשון וזהו לגופיה וכיון דאיצטריך לגופיה לא ילפינן בעלמא אבל בעלמא כגון גבי שור ואש דלא שייך סילוק מעשה לא הוה אמרינן דעונשין לפיכך לא נוכל לעשות מדאיצטריך. גליון.

גמרא מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות. קשה לר' והלא ממתניתין שמיע ליה דצד השוה לאיתויי תולדות. ותירץ דמתניתין לא שמיע ליה אכולהו אבות וע"כ מדקדק מאבות דמשמע דאיכא תולדות לכולהו אבות. תוספות מהר"י כהן צדק. וקשה יקשה מיד מה הן התולדות. ואומר הר"י אי לאו דקאמר רב פפא יש מהן כיוצא בהן ויש מהן וכו' לא היה שואל כלל מה הן התולדות כי מה נפקא מינה אך הוא מביא שלפעמים הם כיוצא בהם ולפעמים לאו כיוצא בהם על כן הביא שבת וטומאות אבל כשאמר רב פפא יש מהן אז שואל שפיר תולדותיהן מאי ניהו פירוש איזה מהן כיוצא בהן. גליון.

תולדותיהן כיוצא בהן וכו'. תימה דמהפך סברתו דלקמן כל הסוגיא מוכחת דתולדותיהן כיוצא בהן והכא בעי אי לאו כיוצא בהן. ותירץ מורי הרב דהאי דקא בעי תלמודא כיוצא בהן או לא אמלתיה דרב פפא סמיך דאמר לקמן יש מהן כיוצא בהן ויש מהן שאין כיוצא בהן ודכותה בפרק אלו מציאות וכמה אמר רב יצהק קב בארבע אמות ומיד בעי היכי דמי וכן איכא טובא. עד כאן מתוספות מהר"י כ"ץ.

עוד שם. אמאי קא מסיק הכא פלוגתא דרבנן ורבי אליעזר ליתני תולדותיהן כיוצא בהן לא שנא תולדה חטאת ולא שנא אב חטאת וכו' גבי אבות הטומאות תנן השרץ וכו'. ותירץ דמסופק היה אם תולדתה כיוצא בה וגם אם נחייב אתולדה במקום אב או לא והביא פלוגתא גבי שבת. ע"כ.

עוד שם. תימה לר' מאי שנא דתולדה דשבת ילפינן לה מקראי בפרק הבונה דרשינן הנה אבות מהנה תולדות ותולדות דנזקין לא ילפינן מקראי אלא מסברא לקמן בשמעתין. ונראה למהר"י כ"ץ אי לאו קרא הוה ממעטינן תולדות מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן כי היכי דממעטינן שאר מלאכות דלא הוו חשיבי. ע"כ.

אאב מיחייב אתולדה לא מיחייב וכו'. הקשה מורי הרב ודלמא לאו משום גריעותא דתולדה היא אלא משום דהוי כעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת דאינו חייב אלא אחת כדתנן בפרק כלל גדול. ותירץ דמשום גריעותא דתולדה הוי פטור דאלו עביד שתי מלאכות בהדי הדדי אף על גב דדמיין אהדדי חייב על כל אחת ואחת כדמוכח בפרק כלל גדול דזורה ומרקד ובורר דדמיין אהדדי וחייב על כל אחת ואחת. תוספות מהר"י כהן צדק.

נפקא מינה דאי עביד וכו'. ואכתי הוי מצי למבעי ממאי דהאי אב והאי תולדה דלמא איפכא ולשנויא בתרא ניחא. תוספות רבינו ישעיה.

וזה לשון גליון אם אין צריך להתרות באב אם כן איך הדבר ניכר איזה אב ואי זה תולדה כשאינו חייב כי אם חדא. וצריך לומר החשוב קורא אב. ע"כ.

ולרבי אליעזר אמאי קרי ליה אב וכו'. דלרבה אליבא דרבי אליעזר בפרק אמרו לו דאמר שאם עשה אב אחד פעמים כגון קצר וקצר חייב שתים הוא הדין בשתי תולדות כגון בצר ובצר או באב ותולדה דידיה חייב שתים ולרב יוסף נמי דאמר קצר וקצר לרבי אליעזר דלא מיחייב אלא חדא אלו באב ותולדה דידיה מיחייב רבי אליעזר שתים. שאני קצר וקצר דהכל מלאכה אחת היא אבל אב ותולדה דידיה מכל מקום שם שתי מלאכות הם. ור"מ הקשה לימא דלהכי קרי ליה אב דאם התרו בתולדה משום אב מחייב ואם התרו באב משום תולדה מיפטר. ותירץ דפשיטא דמשום הכי לא קרי אב דקולא היא דתולדה חמירא טפי דאלו אתרו ביה משום דידה מיחייב ומשום אב נמי מיחייב ואפילו אם תמצא לומר דצריך להתרות בתולדה משום אב ואלו התרו בו משום עצמה לא מיחייב ליכא למימר דמשום הכי קרי ליה אב דאם כן נוטע ומבשל ליהוו אבות דאין צריך להתרות בהם משום אב אחר וקים ליה לתלמודא דרבי אליעזר לא מני להו בהדי אבות. ע"כ לשון תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ וא"ת דהתם בפרק אמרו לו אמרינן רבי אליעזר מחייב על ולדי מלאכות במקום אבות הא אב ואב לא מחייב אלא חדא ומפרש לה התם בין לרב יוסף ובין לרבא אלמא בדבר זה יש חילוק. יש לומר דלאו היינו משום שזה אב וזה תולדה אלא שכל אחד ואחד כאב בפני עצמו ולכך חייב תרתי.

ואם תאמר לימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות בתולדה משום אב וכו'. וי"ל דההיא דהתם נמי הכי פירושו וכו'. ומיהו בלאו הכי לא קשיא מידי מההיא דשמעתין דלא מצי למימר דלהכי קרי ליה אב דצריך להתרותו אתולדה משום אב דאם כן ניתני נוטע ומבשל דבהנהו אין צריך להתרותן משום אב ואם התרו בו אתולדות משום נוטע חייב. וכי תימא מנא ליה דלרבי אליעזר לא חשיב להו אי ממתניתין דכלל גדול דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא אמרינן התם דאתיא (אליבא) דלא כרבי אליעזר. וי"ל דקים ליה לתלמודא דלרבי אליעזר לא חשיב להו.

ויש מתרצים שזהו בכלל התירוץ שמתרץ הך דהויא במשכן וכו' והא דלא משני הכי לרבנן דניחא ליה לשנויי תירוץ שאינו יכול לשנות לרבי אליעזר אלא לרבנן דאב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא דס"ד דמחייב תרתי משום דהוי כשתי אבות. אי נמי יש לומר דהך דהתם היינו לרבנן אבל לרבי אליעזר דמחמיר בתולדה כמו על האב מסתמא כי עביד תולדה אין צריך להתרות משום אב. ע"כ.

ולרבי אליעזר וכו'. הא דלא משני נפקא מינה דאם התרו מן התולדה על האב לא הוי התראה ואם התרו מן האב על התולדה הוי התראה משום דאכתי הוה קשיא לן ממאי דהאי מיקרי אב והאי מיקרי תולדה דילמא איפכא ולשינויא דמשני אלא הך דהויא וכו' ניחא כלומר אלא לאו משום נפקותא מיקרו אב ותולדה. ורבינו נתנאל ז"ל תירץ דלא מצי למימר נפקא מינה לענין התראה דאמתניתין דארבעים מלאכות חסר אחת קאי ואמרינן דאי עביד להו כלהו בהעלם אחד מיחייב על כל חדא וחדא והיינו חטאות וצריך למצוא נפקותא לענין חיוב חטאת דלא שייך ביה התראה ואף על גב דבפרק כלל גדול אמרינן דמתניתין דארבעים מלאכות אתיא דלא כרבי אליעזר ותלמודא לרבי אליעזר מקשה מכל מקום רבי אליעזר נמי לענין חטאות מיירי. ואי קשיא מנא ליה דלרבי אליעזר מקרי חד אב וחד תולדה אומר רבי דבכריתות שאל רבי עקיבא לרבי אליעזר אם עשה אבות ותולדותיהן אי מחייב שתים והשיב רבי אליעזר דמחייב שתים משמע דאיהו נמי אית ליה אבות ותולדות. תוספות ה"ר ישעיה.

הקשה מהר"ר יחיאל ולימא דנפקא מינה דאם הוציא והכניס חצי גרוגרת האב והתולדה מצטרפין לעשות חצי שיעור כשיעור שלם מה שאין כן באבות דאם הוציא חצי גרוגרת וחזר וטחנה פטור. ותירץ הואיל וליכא נפקותא בשאר מלאכות לא קאמר. ע"כ. תוספות מהר"י כ"ץ.

אמאי קרי לה אב וכו'. נראח לי דידע שפיר דהך דהואי במשכן חשיבא למקריא אב דאי לאו הכי לא ידענא הי מלאכה הויא אב והי מלאכה הויא לה תולדה אלא ידוע הוא דכל ענין שבת ממשכן גמרינן דלהכי נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן אלא דטרי ושקיל תלמודא לידע אם יש שום נפקותא בדבר וקאמר דאין הכי נמי דלרבנן איכא נפקותא בדבר כדמפרש ותו בעי לרבי אליעזר אם יש שום נפקותא ואסיק דלרבי אליעזר ודאי לא אשכחן שום נפקותא אלא הך דהואי במשכן חשיבא נקראת אב. ע"כ תוספות להרא"ש ז"ל.

כתבו עוד בתוספות ד"ה ולרבי אליעזר ועוד יש לומר שזהו שמתרץ פירוש כמו שהקשינו דנפקא מינה שצריך להתרות אתולדה בשמה של אב. וקשה מה צריך לרבי אליעזר הך דהואי במשכן חשיבא כיון דאית ליה נפקותא שצריך להתרות בשמה של אב נימא כמו לרבנן שאין צריך טעם דחשיבא במשכן כך נאמר לרבי אליעזר. וי"ל דהיא הנותנת דכיון דצריך לרבי אליעזר להתרות בשמה לפיכך צריך לומר טעם לאב משום דהוי במשכן חשיבא אבל לרבנן אינו צריך דהוי במשכן חשיבא דממילא נדע שאב חשוב יותר מתולדה כיון שאינו חייב אלא משום אב.

כתבו עוד בתוספות ועוד דנוטע ומבשל וכו'. פירוש זה קאי על הקושיא הראשונה שאמרו דנפקא מינה שצריך להתרות על התולדה משום אב כלומר אם איתא כמו שאמרת אם כן היה לו למנות נוטע ומבשל בהדי אבות מלאכות שהרי אין צריך להתרות בהם משום אב ולא עוד אלא שתולדות אחרים צריך להתרות בהם משום נוטע ומבשל אלא ודאי אינו כך וקאמר בשלמא לרבנן דלא מחייבי אתולדה במקום אב ואינם צריכים לומר שצריך להתרות משום אב אם כן לפיכך לא מנה נוטע ומבשל בהדי אבות לפי שהיה בא לחייב על הנוטע ועל הזורע שנים. ומה שמנה זורע ואופה ולא מנה נוטע ומבשל לפי שרצה התנא להזכיר סדר עשיית לחם הפנים שתחילה זורע ואחר כך אופה אבל לרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב ימנה נוטע וזורע דממה נפשך מחייב שתים וכי תימא לא רצה למנות אלא זורע ואופה משום סדר לחם הפנים בשביל זה לא היה לו להניח שנוכל לבוא לידי טעות לומר שאין צריך להתרות בתולדה משום אב אלא ודאי אינו כך כמה שאמרת שצריך להתרות אתולדה משום אב. זהו דעת תוספות באמרם ועוד דנוטע וכו'.

עוד כתוב בתוספות ואם התרה אתולדה משום נוטע וכו'. ממה שאמרו ואם התרה אתולדה משום נוטע ולא אמרו ואם התרו בהם משום עצמם שמע מינה שכך דעת התוספות שצריך להתרות אתולדה משום נוטע ומבשל. וקשה למה אמרו אותה בלשון דיעבד. וי"ל שאמרו אותה כך לפי שנוכל להתרות משום זורע ואופה שהם אבות חשובות יותר מנוטע ומבשל לפיכך לא אמרו דיעבד.

וא"ת מה ראיה מנוטע ומבשל שלא מנה אותם כדי שנלמוד שאין צריך להתרות משום אב נימא דהא דלא מנה אותם בעבור שיש זורע ואופה שיכול להתרות בתולדות משום זורע ואופה לעולם אימא לך שצריך להתרות על התולדה משום אב. וי"ל דיש תולדות דנוטע ומבשל שהם דוקא תולדות להם ולא לזורע ואופה כגון מפשח בזמורות שזהו תולדה דנוטע ולא תולדה דזורע וכן משליך עץ לתנור שזהו תולדה דמבשל ולא תולדה דאופה ואם כן הראיה שהביאו התוספות מנוטע ומבשל ממה שלא מנה אותם ראיה טובה היא. ע"כ מגליונות.

הך דהואי במשכן וכו'. הקשה רבינו יהודה מאי קא משני הך דהואי במשכן וכו' אכתי לא נפקא מינה מידי במאי דקרי לה אב כיון דמחייב רבי אליעזר אתולדה במקום אב ואכתי קשיא אמאי קרי ליה אב וכי תימא שלא היה שואל מאי נפקא מינה אלא היה שואל מפני מה קורא לזו אב ולזו תולדה והשתא משני שפיר דמשום דהיתה במשכן וכו' קורא לה אב. אין זה דאם כן לא תירץ כלום לרבנן במאי דשני דנפקא מינה דאי עביד שני אבות בהדי הדדי וכו' דאכתי שייך לאקשויי מפני מה קורא לזו אב ולזו תולדה. וי"ל דהאי דקרי לה אב לענין התראה דצריך להתרות על התולדה בשמיה דאב והשתא מפרש נפקותא אבל ודאי לא בא לומר דמשום דהיתה במשכן קורא לה אב דהא מילתא דפשיטא דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן להו. ע"כ תוספות תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

אית ספרים דגרסי הך דהואי במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הואי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה. פירוש דהואי במשכן חשיבא למיקרי אב. וקשיא לפי גירסא זו דכמה תולדות היו במשכן כדאיתא בפרק במה טומנין הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה דהיינו הכנסה.

ואית ספרים דגרסי הך דהואי במשכן וחשיבא וכו' ולפי זו הגירסא בעינן תרתי. והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בפרק כלל גדול היינו זורה היינו מרקד ומשני כל מילתא דהואי במשכן וכו' וחתם כלהו חשיבי זו כזו אבל הכא כיון שאין התולדה חשיבא לא מיקריא אב אף על גב דהואי במשכן. זורע ונוטע אמאי אינם אבות דתרווייהו הוו במשכן זריעת סמנים ונטיעתם שיש מהן בזריעה ויש מהן בנטיעה. וי"ל דהנהו הוו יותר ממש מענין אחד מבורר וזורה ומרקד ודמו טפי למלאכה אחת.

ואית ספרים דגרסי הך דכתיבא קרי ליה אב הך דלא כתיבא קרי ליה תולדה ומשום הוצאה נקיט להאי דלא חשיבא למהוי אב מלאכה כלל אף על גב דהואי במשכן אי לאו דכתיבא כדאיתא בפרק הזורק וטעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כדמפרש בריש שבת. תוספות שאנץ.

דף ב עמוד ב[עריכה]

דאלו אב מטמא אדם וכלים. גרסינן ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע בגדים שהוא לבוש אבל אדם וכלים משמע או אדם או כלים ואף על גב דמשקים נמי מטמו כלים היינו מדרבנן גזירה משום משקה דזב וזבה. תוספות שאנץ.

כתוב בתוספות והרי טמא מת עושה כלי מתכות וכו'. ונראה דלא קשה דתלמודא מבעיא ליה בנזקין דילמא כולהו כיוצא בהן או לא והיינו דאמר גבי טומאה קיימא לן דכולהו לאו כיוצא בהן כי אם אחד דיוצא מהכלל גבי חרב וגבי שבת כלהו כיוצא בהן גבי נזיקין מאי והוזקק רב פפא לומר דכלהו כיוצא בהן לבד מצרורות לפי שאינה משנה בשום מקום אלא ברייתא היא ופלוגתא דסומכוס בצדה אבל בטומאות מת היה צריך לפרש דיש כיוצא בהן והלא משנה פשוטה היא דארבעה מטמאין במת במסכת אהלות דמשמע בהדיא חרב כחלל. גליון.

אמר רב פפא יש מהם וכו'. נראה לי הא דלא קאמר כולהו כיוצא בהן לבד מצרורות דרגל משום דכשנשאלה שאלה בבית המדרש אם תולדותיהם כיוצא בהם או לא השיב רב פפא יש מהם וכו' והיה סבור למצוא תולדות שאינן דומין לאבות מלבד צרורות דרגל דההיא פשיטא דמשנה היא לקמן בפרק כיצד ונשא ונתן בכל התולדות אם ימצא אחת מהם שאינה כיוצא באב כי היכי דשקיל וטרי תלמודא ולא מצא אלא תולדה דרגל.

ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה דלהכי קאמר יש מהם לאו כיוצא בהן משום דשלשה אבות שנאמרו בשור צרורות דכולהו לאו כיוצא בהן כדתניא לקמן בפרק כיצד וצרורות משלמין חצי נזק וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק והיינו צרורות דשן וצרורות דקרן מועדת נמי כגון צרורות מחמת ביעוט ובתם מיבעיא ליה אם יש שנוי בצרורות לרביע נזק לרב אשי בפרק כיצד והא דקאמר כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל משום דתולדה דרגל שכיחא טפי משאר לפי שיטתיה הולכת. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

תנו רבנן שלשה אבות נאמרו בשור וכו'. הא ברייתא לאו אבור דמתניתין קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרא קאי אלא שאני תמה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל הוקדם ואולי דרך גדלתו שנאו. הרשב"א ז"ל.

אין נגיחה אלא בקרן שנאמר וכו'. הקשה הר"מ אמאי לא פריך הכא כדפריך לקמן גבי שן ורגל הכי אמאי איצטריך קרא הא בלאו הכי נמי בקרן איירי דאי לאו במאי מוקמינן ליה אי רגל כתיבא אי שן כתיבא. תוספי הרא"ש.

ובגליון הקשה על קושיא זו וז"ל תימה נימא דכי יגח איירי בקרן וברגל דברשות הניזק נזק שלם וברשות הרבים חצי נזק. וי"ל נמצא שהיינו מחלקים בחצי נזק של תם דברשות הרבים חצי נזק וברשות הניזק נזק שלם וזה אי אפשר לומר דאין חצי נזק חלוק כדאמרינן בפרק כיצד הרגל. ותירץ ה"ר מאיר ז"ל דקרא דויעש לו צדקיהו איצטריך לאשמועינן דשייך נגיחה בתלוש וכיון דאייתי קרא דשייכא נגיחה בקרן תלושה איצטריך נמי בכור שורו דלא תימא מחוברת כולה מועדת היא. ונראה לי דלא קשה דגבי שן ורגל אינו מפרש מהו שלוח וביעור. אלא מייתי קרא דאשכחן דכתיב שלוח גבי רגל וביעור גבי שן אבל הכא דמפרש דנגיחה היינו נזק שעושים בקרנים לא שייך למיפרך. תוספי הרא"ש ז"ל.

ותלמיד רבינו פרץ תירץ כתירוץ הר"מ. ועוד תירצו דנגיחה סלקא דעתך אמינא דחיפת הגוף קאמר מדפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה. מיהו קשה מכל מקום ידעינן שפיר דמיירי או בקרן או בתולדה דקרן. ע"כ.

ובגליון תוספות תירצו דהכא ליכא למיפרך הא לאו הכי וכו'. דודאי בקרן איירי אבל לא ידענא אי בתלושה אי במחוברת. ע"כ.

מדברי קבלה. דברי נביאות קרי להו דברי קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעק יצעק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכלם קבלו נבואותם ממשה רבינו ע"ה וכן אמר ישעיה קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה' אלקים שלחני ורוחו. ע"כ תלמיד ה"ר פרץ.

והאי מילף הוא גלוי מילתא וכו'. קשה דהוה ליה למיפרך עדיף טפי אם כן ושלח מנא לך דהוי רגל דהתם נמי איכא משלחי רגל השור והחמור שהוא מדברי קבלה כיון שעלה בדעתו עכשיו דאפילו גלויי לא ילפינן. וי"ל דסלקא דעתך דמצדקיה דהוא נביא שקר אפילו גלויי לא ילפינן. גליון.

אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וכו'. קשיא לי אדרבה אימא כולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי ממונא קולא לתובע וחומרא לנתבע. ונראה לי דאדרבה בנזקין ספק דידן להחמיר כאיסורין. ועוד יש לומר דלפחות מן התלושה אי אפשר דקל וחומר הוא.

ואי קשיא הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אפילו בנזיקין וכדאמרינן במכילתא תניא כי יכרה איש בור וכו' ללמדך שאין עונשין מן הדין. מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא כחידוש וליכא בכולהו נזיקין דכותיה לפי שאין דרכו לילך ולהזיק. ועוד דאינו שלו ואפילו הכי עשאו הכתוב כשלו. ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מן דין כזה שאין בו אלא חידושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהם מן הדין. וכן אמרינן בגמרא באוקמתא דרב יהודה דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשינו ולאו קל וחומר הוא ומה שן שאין כוונתה להזיק וכו' וכן במתניתין דקתני לא הרי כהרי משמע נמי עונשין מן הדין דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור הא חמור מן הקל ילפינן.

ועדיין יש להקשות מאי קאמר דמחוברת כולה מועדת היא דמהי תיתי וכו' ואי משאר נזיקין הא אמרינן לקמן דקרן אי לא כתיבא לא אתיא מכולהו משום שאינה מועדת מתחילתה. ותירץ רבינו תם דודאי ילפינן לה מן השאר למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דלדידיה אף הקרן מועדת מתחילתה דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקא אמרינן לקמן כולהו אתיא לבד מקרן וכו' ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא שכוונתה להזיק קרן נמי אתיא דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא כולהו שוורים בחזקת שימור קיימי הילכך לא אתיא מכולהו אבל למאן דאמר דקרן עדיפא היינו כמאן דאית ליה פלגא נזקא ממונא דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אלא מועדין לכוון ולהזיק מתחילתן ולא כרש"י שפירש שם מאן דאמר קרן עדיפא לא איתפרש היכא והכא הכי קאמר למאן דאמר קרן עדיפא הוה אמינא דמחוברת כולה מועדת היא מכל מקום השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו אף התלושה בתמה משלם חצי נזק ובמועדת נזק שלם הדא דהא לא קאמר השתא דכתיב וקרני ראם קרניו תלושה כולה תמה היא ועוד דלכל הפחות הויא ליה תולדה דקרן כהנך תולדות נגיפה ונשיכה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר' פרץ ז"ל אבל במחוברת אימא וכו'. וא"ת מהיכא מייתי לה אי מתלושה וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דלפירוש רבינו תם דלקמן ניחא דהכא מיירי למאן דאמר פלגא נזקא ממונא. ולמאן דאמר פלגא נזקא קנסא מאי איכא למימר דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן. וי"ל דלדידיה אצטריך בכור שורו שלא תטעה לומר פלגא נזקא ממונא. וקשה דהא לא איצטריך קרא לזה כדי להוציא מלבם של שוטים כי בזה לא יטעה חכם. וי"ל דמכל מקום אפשר שהתנא מביא הפסוקים כדי שלא יטעו השוטים ויאמרו דמחוברת דרכה להזיק מתחילתה ונלמוד מבור ומשור לחייבה נזק שלם מתחילתה ולעולם לא איצטריך קרא כדפירש רש"י אלא תלמודא מייתי ליה כדי שלא יטעו העולם בכך. ע"כ.

ור"י ממיץ מתרץ דהכא מיירי אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא ממונא אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא יהא פטור לגמרי דמתלושה לא גמרינן דאין לך בו אלא חידושו ואי אתיא מקרן וחד מהנך מקרן ובור אם כן לא מחייב אכלים מקרן ומאש אם כן לא מחייב אטמון מקרן ושן ורגל אם כן לא מחייב ברשות הרבים. והא דנקט תלמודא דלא כהלכתא משום דהסוגיא אתא לפרושי מלתא דרב פפא ואיהו סבירא ליה פלגא נזקא ממונא. תוספי הרא"ש ז"ל.

וגליון תוספות תירץ וז"ל אימא כולה מועדת היא דאית לן לאוקמי ושלח לקרן מחוברת טפי מברגל אף על גב דכתיב משלחי רגל כיון דכבר אשכחן דחייב חצי נזק בתלושה אם כן הוה מוקמינן ושלח אקרן דאשכחן שלוח גבי קרן דכתיב ושן בהמות אשלח דהיינו נשיכה דדמיא לכל צד לקרן מחוברת. ע"כ.

וכתוב בגליון וז"ל דאית לן לאוקומי ושלח לקרן מחוברת טפי מברגל. קשה למה אמרו טפי מברגל כל כך אני יכול להעמידו ברגל כמו בקרן ויבאו שניהם. וי"ל משום הכי אמרי טפי לפי שנראה להם דסברא דאיכא בקרן שמצינו דכבר חייב חצי נזק בתלושה הוי יותר מגילוי דרגל דמשלחי רגל השור וחמור. וקשה דלפי מה שאומרים בגליון תוספות דושלח לקרן מחוברת נמצא דרגל שיירה ולא ידעינן מהיכא ילפינן לה ואמאי נאמר ובער זה הקרן ושלח זה הרגל והשן ואז רגל לא שיירה דשקולין הן ואתו תרווייהו דהי מינייהו מפקת כדאמרינן לקמן. וכי תימא דאי אמרינן הכי איכא למימר הני מילי היכא דשלחה שלוחי כדאמרינן לקמן איכא למימר דומיא דובער דאיירי בקרן דלא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא ממילא. וי"ל אם כן אתה צריך לומר בבער בשדח אחר היינו ברשות הניזק נזק שלם וברשות הרבים חצי נזק אם כן חלקת בחצי נזק דתם ע"כ אומר בגליון ושלח על הקרן שאז ובער מתקיים בשן דחייב ברשות הניזק וקרן חייב בכל מקום חצי נזק. ע"כ גליון.

וריצב"א ז"ל תירץ סלקא דעתך אמינא כיון דבשור המזיק כתיב כי יגוף דמשמע קרן מחוברת וכתיב או נודע כי שור נגח דמשמע תלושה מדלא כתיב נוגף הא הכא הוא דשוו תלושה ומחוברת אבל בשור הממית דלא כתיב אלא כי יגח דמשמע תלוש אינן שוות ולפטור מחוברת אי אפשר כיון דחייביה רחמנא גבי נזקין ואם כן אימא כולה מועדת היא קא משמע לן בכור שורו הדר לו דיש אף בלשון נגיחה מחוברת והיינו דבעי לקמן כיון דאף נגיחה משמע מחוברת למה פתח בכי יגוף וסיים בנגיחה מלשון נגיחה שמעינן תרווייהו אף מחוברת. והקדוש רבי יעקב דבריאה תירץ דהא דבעי תלמודא מאי ואומר לא בעי למאן דאמר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי דלדידיה פשיטא דאיצטריך דאי לא כתב מחוברת הוה פטרינן ליה לגמרי דמהיכא תיתי לחייבה כלל אי מתלושה קנס נינהו וקנסא מקנסא לא ילפינן אלא האי דבעי מאי ואומר למאן דאמר לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקאמר הוה אמינא כולה מועדת היא ותיתי מבור ומחד מינייהו. תוספות הר' ישעיה.

וריב"א אומר מחוברת כולה מועדת היא מדכתיב כי יגוף דאף על גב דכי שור נגח לא משמע רק בתלוש דומיא דצדקיה מכל מקום כי יגוף דרישיה דקרא משמע בין בתלושה בין במחוברת דגבי צדקיה כתוב לשון נגיחה אבל נגיפה משמע בדבר המחובר בגופו והוה אמינא דוקא בתלושה דשייך בה לשון נגיחה הוא דמחלק הכתוב בין תם למועד אבל במחוברת לא אלא הכל הוא בכלל נזק שלם קא משמע לן בכור שורו דנגיחה נמי משמע מחוברת אף על גב דלקמן אמרינן זו היא נגיחה וכו'. אלמא מה שסיים בנגיחה פירושו זו היא נגיפה היינו לפי המסקנא דנגיחה נמי משמע מחוברת אבל השתא דבעי למימר דנגיחה דוקא תלושה משמע הוה אמינא דמה שפתח בנגיפה וסיים בנגיחה היינו דוקא בתלושה פליג בין תמה למועדת אבל במחוברת אימא כולה וכו' קא משמע לן.

וקשה להר"ף וכי היכי סלקא דעתין לומר דהכל היה בכלל נזק שלם במחוברת משום דכי יגוף משמע בין תלושה בין מחוברת ומשום הכי הוה אמינא דמחוברת כולה מועדת היא מתחילתה והלא כי יגוף דמשמע נמי במחוברת התם כתיב תמות וגבי שור נגח כתיב מועדת דבשלמא אי הוה כתיב איפכא נגיחה גבי תמות ונגיפה גבי מועדת שייך למימר כדפרשינן דאז דמיא לההוא דלקמן דאמרינן הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם אבל השתא דכתיב נגיפה גבי תמות ונגיחה גבי מועדת לא שייך למימר הכי. ושמא יש לומר דמדשני קרא בדיבוריה הייתי זקוק לדחוק ולומר דכי יגוף משמע בין תלושה בין מחוברת וכתיב כי שור נגח בתר הכי לומר דלא חלק הכתוב בין תמות למועדת רק בנגיחה דהיינו דוקא בתלושה דומיא דצדקיה דכיון דלא מצינו בקרא נגיחה גבי מחוברת שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה כדפרישית אבל לבתר הכי דאייתי ראיה דנגיחה משמע מחוברת מעתה נאמר דזו היא נגיפה זו היא נגיחה ולא הוי השתא שני קרא בדיבוריה כלל כיון שמשמעות שניהם שוין דתרווייהו משתמעי בין בתלושה בין במחוברת. תלמיד רבינו פרץ.

אבל במחוברת וכו'. הקשה ר"י כיון דלא כתיבא מהי תיתי אי מתלושה דיה כתלושה. והרב ר' יצחק בר אברהם פירש דלא נאמר דיה כתלושה דטעמא דתלושה דאינה מועדת עד תלתא זימני משום דלאו אורחיה אבל מחוברת כיון דאורחא הוא נחשוב פעם ראשונה כתלושה שלש פעמים קא משמע לן בכור שורו. מ"ר.

וא"ת כיון דלא אתיא נגיחה דקרן אלא מבכור שורו אם כן לשתוק מצדקיה בן כנענה ולשמעינן בכור שורו. ותירץ דאי לא הוה יליף אלא מבכור שורו הוה אמינא דוקא במחובר משלם נזק שלם בשלש פעמים דאורחיה הוא אבל בתלושה בשלש פעמים הייתי מחייבו כפעם ראשונה דמחובר קא משמע לן קרא דלא פלגינן בין תלושה למחוברת. תוספות מהר"י כהן צדק.

על מה שתירץ הר"י ממיץ דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא מתלושה לא גמרינן וכו'. כתוב בגליון מה"ר משה אמר לי בענין אחר דהוה אמינא בתלושה קנסיה רחמנא לשלומי פלגא משום דכיון דהעיזה והחציפה ליקח קרן תלושה ודאי דידעו הבעלים בחציפות השור והיה להם לשמרה שלא תהיה מזקת והבעלים פשעו אבל במחוברת לא קנסיה רחמנא דלא ידעו הבעלים בכך קא משמע לן ולא נהירא וכו'. ע"כ.

תא שמע בכור שורו הדר לו. שמא תאמר כלך לדרך זו שלא לחלק בין תם למועד בקרן אלא במחובר אבל תלושה לא תהא בכלל הנגיחה כלל לכך הוצרכו שניהם. הרב המאירי ז"ל.

תולדה דקרן מאי היא נגיפה וכו'. כתב מהר"א ז"ל קשיא לפי המכילתא דסבירא ליה אין עונשין מן הדין אם כן לא מחייב אתולדת. ונראה לי דלא עיין במכילתא דמפיק להו מקראי דאמרינן התם בכלל נגיחה דחייה ובעיטה ורביצה נשיכה מניין תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו והרי דברים קל וחומר אם שמרו ויצא והזיק חייב מקל וחומר עד שלא שמרו מה תלמוד לומר ולא ישמרנו הוסיף עוד שמירה על שמירה. ע"כ גליון.

לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה. ואיפכא ליכא למימר דמסתברא דסיפיה דקרא אתא לפרושי רישא. תוספי הרא"ש ז"ל. אי נמי תרי נגיחות כתיבי חד באדם שהזיק וחד באדם שהוזק ולכך כי יגוף דכתיב בחד דוכתיה הוי במשמעות כי יגח דכתיב בתרי דוכתי. תוספות שאנץ.

אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח וכו'. פירוש באדם קראו נגיחה הואיל ואימתו עליו ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך אלא שהיא צריכה כוונה ואומד בשעת נגיחתה בו ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוון למלחמה שהנגיחה לשון מלחמה היא כדמתרגם אונקלוס ילחם לכם יגיח לכון קרב והדומין לו אבל בבהמה אחרת הואיל ואינה צריכה אומד אלא שנוגחה פתאום ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה הוא קוראה נגיפה על דרך שהמיתה פתאום הבאה מצד עונש קרויה כן כגון ויגוף ה' את נבל. המתים במגיפה. הרב המאירי ז"ל.

מועד לאדם הוי מועד לבהמה. תיקשי מהכא לרב פפא וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דהני מילי כשנגח שלשה בני אדם וכו' אבל הכא מיירי כשנגח שור וחמור ואדם דכהאי גוונא אפילו רב פפא מודה דהוי מועד לבהמה שהרי אפילו שור וחמור וגמל מודה רב פפא שנעשה מועד לכל הבהמות כדאיתא לקמן. ואף על גב דמועד למין זה לא הוי מועד למין אחר מכל מקום מהני שני מינים אחרים להשלים ולעשותם מועד לכל הבהמות וכל שכן היכא דאדם אחד מן המינים דמהניא השלמתו לעשותו מועד לכל הבהמות כיון דאדם אית ליה מזלא טפי ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כלומר בהמה אינה משלמת האדם שאם נגח אדם שתי פעמים ובשלישית בהמה לא הוי מועד בהכי לאדם וזהו החידוש שבא לאשמועינן. תוספות תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

לפירוש הריב"א ז"ל לקמן למאן דאמר לא הוי מועד לבהמה הכי נמי נפקא מינה לענין חזרה שאם נגח אדם ובהמה שלש פעמים וחזר בו מבהמה כל שכן לאדם אבל אם חזר בו מאדם לא הוי חזרה לבהמה דלית לה מזלא וכענין זה משני לקמן בריש שור שנגח ד' וה'. תוספות מהר"י כ"ץ.

וז"ל נמצא בגליון מועד לאדם וכו'. האי לישנא לא אתי אלא לרב זביד אבל לרב פפא לא הוי לן למימר כהאי לישנא אלא היכא דנגח אדם וגמל ושור בהכי הוי מועד לכל הבהמות ולא הוי מועד לאדם והרי שמועיל צירוף אדם לבהמה וצירוף בהמה לאדם לא מהניא ואף על גב דהכא תלמודא מסיק לרב פפא צריך לומר דרב פפא משני הברייתא לפי דבריו אבל הני קראי סתמא מפרש להו כרב זביד דהכי הלכתא. ע"כ.

נשיכה תולדה דשן היא. כלומר הא לא דמיא לקרן שהרי השן עושה ההיזק ומשני כיון שאין הנאה להזיקה הלכך לא דומה אלא לקרן. אבל ליכא לפרושי נשיכה תולדה דשן הוא כלומר דהשן עושה ההיזק אם כן תולדה דשן היא ולא קרן דאם כן לא משני מידי. ע"כ. תוספות תלמיד רבינו פרץ.

הני מילי היכא דיש הנאה להיזקה. נראה לי מדקאמר הני מילי היכא דיש הנאה וכו' דאנשיכה מפה קא מהדר ומודה הוא דיש נשיכה שהיא תולדה דשן והיכי דמי כגון בהמה שנשכה בדבר להנאתה כדי לאכלו ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ולכלכו שנשיכה זו יש הנאה להיזקה. וכן חתול בחתיכת בשר ומשלם נזק שלם בפעם אחת ודוקא ברשות הניזק. ומיהו דוקא באורחייהו בכך הא לאו אורחייהו בכך משונה הוא ותולדה דקרן הוא וכדאמרינן בסוף פרקין האי כלבא דאכל אימרי וכו'. וסבור אני שאף הנחש מנשך הוי תולדה דשן ואף על פי שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכה. ואף על פי שאמרו בפרק קמא דתענית שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך וכו' לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר אלא שאין לו הנאה לאכול ומכל מקום כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן אי נמי מתולדה דרגל ואינה תולדת קרן וכן נמי רביצה להנאתה הוי תולדה דרגל וכדאמרינן בשלהי פרקין אמר רבי אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים וכו'. הרשב"א ז"ל.

שן יש הנאה וכו'. וא"ת נייתו נשיכה בצד השוה משן ורגל ונפקא מינה לנזק שלם ומה שן שאין כוונתו להזיק וכו' מה לשן וכו' הצד השוה שבהן שדרכו להזיק אף אני אביא נשיכה. וי"ל דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן מועדין מתחילתן תאמר בנשיכה.

ואם תאמר ולישני ליה מעיקרא שן מועדת מתחילתה ושוב לא אתיא בצד השוה כיון דמועדין מתחילתן. ותירץ דהמקשה ידע דשן מועדת מתחילתה יותר מנשיכה ואף על פי כן רצה לדמות נשיכה לשן מכיון דנשיכה נמי הויא בשן ומשני שן יש הנאה להיזקו שגם בהא לא דמיא והיא גופה תירץ ברביצה ובעיטה. תוספת מהר"י כהן צדק ז"ל.

שן יש הנאה להיזקה וכו'. ולא קאמר שן אין כוונתו להזיק הא כוונתו להזיק משום דחומר דשן נקט לאפוקי משן ולאוקמיה בתולדה דקרן. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואלא תולדותיהן וכו'. דקאמר רב פפא אהייא. מדקאמר ואלא משמע דקשיא ליה אהא דמסקינן נשיכה ורביצה ובעיטה תולדה דקרן הן. ויש לתמוה מאי אמרת בשלמא איכא. וי"ל דבשלמא נשיכה תולדה דשן היא ומכל מקום לא משלמא אלא חצי נזק משום דאין הנאה להיזקה כמו קרן ניחא דמשכחת לה לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אנשיכה קאמר דהויא תולדה דשן ולאו כיוצא בהן מדלא משלמא אלא חצי נזק אבל השתא דהויא תולדה דקרן א"כ קשיא דכיוצא בו הוא. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

ושלח זה הרגל וכו'. ואני תמה כיון דכולה קרא קא דריש ולכל חדא וחדא מלתא למלתיה הוא דאתיא למה לי דכתב רחמנא כי יבער איש ומוטב היה להם לדרוש מכי יבער את השן. ובירושלמי מניה דריש את השן דגרסינן התם המבעה כי יבער איש שדה וכו' ושילח את בעירה זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור חמור וכתיב הסר משוכתו והיה לבער זה השן פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל ע"כ. וגם לדעת הירושלמי קשה וביער מאי עביד ליה.

ונראה לי דילמדו לשון זה חד לשלחה שלוחי וחד באזלא מנפשה כשן. ובהכי מתרצא לי קושיא אחריתי. דקשיא לי מאי שנא דבכולה שמעתין פשיט ליה. דשן לא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא מנפשה וברגל איבעיא להו ולמדוהו דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל לא שנא. כנ"ל הרשב"א ז"ל.

כאשר יבער הגלל גלל זה רעי וכו'. ומקרא קצר הוא כאשר יבער המבער את הגלל כמו כאשר ירדוף הקורא כלומר הרודף את הקורא וכן אם יחרוש בבקרים כלומר החורש. הרא"ש ז"ל.