שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף צג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צג עמוד א[עריכה]

מתניתין. ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים:    כלומר העבדים כנענים או שטבלו לשם עבדות דשייכי במצות או אפילו כנענים ממש דהא תנא דמתניתין סבירא ליה דמשל שמים הוא אוכל ואף על גב דיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך הכא התורה זכתה לו אפילו לעבד הכנעני לגמרי וכיון דקטנים הם לא מחלי. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: וערמות אוכלין מן התורה:    פירוש שהרי מלאכתן בתלוש קודם גמר מלאכה למעשר. והא דלא נקטה בשומרי פירות גנות בצורים כדנקט רישא גנות ופרדסים. אורחא דמילתא נקט דבגתות וערמות נותנין שומרים דאלו באידך לא צריך שומרים שהבוצרים שומרים אותם. הריטב"א.

ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות:    ואם תאמר כיון שמשמר לאו כעושה מעשה מאי שנא גתות דאוכל ומאי שנא גנות דאינו אוכל יש לומר גתות וערמות שנו שאם עושה ממש בהם שלא בשעת גמר מלאכה אוכל מן התורה תקנו לאכול במשמר אבל שומרי גנות שאפילו עושה מעשה שלא בשעת גמר מלאכה כעודר ומקשקש תחת התאנים אינו אוכל מן התורה במשמר לא תקנו כלל ולא אפילו בעודר ממש וכדדייקא מתניתין כדאמרינן בסמוך. הרשב"א.

קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי:    ואף על פי שהוא משלהן וכו'. פירוש מדאוקי הלכות מדינה כמשמר בתלוש אבל ממאי דקאמר שומרי גנות ופרדסים לאו מהאי טעמא נחית להו וכדלקמן אלא כיון דמחובר הוא אפילו עושה ואפילו מהלכות מדינה לא אכלי כההיא דמתניתין דמייתי רב אשי לסייעתיה. והוא הדין דהוה מצי למימר אבל גנות ופרדסים אפילו עושה בהן מלאכה לא אכיל אפילו מהלכות מדינה דהוי רבותא טפי אלא דלפרושי שומרי דמתניתין קא אתי ולמסבר פירושא דרב. שיטה.

אמר רבא כוותיה דשמואל מסתבר וכו':    מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה ומאי נינהו עושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה לדעת רב. אימא סיפא ואלו שאינם אוכלים העושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה מאי אינן אוכלין אילימא שאינן אוכלים מן התורה אבל מהלכות מדינה אוכלין מרישא שמעינן מינה דמדאורייתא בשעת גמר מלאכה בעינן ולדוקיא נמי אינה צריכה דכולה מילתא נמי מרישא שמעינן לה דמדרבנן אוכלין אלא שמע מינה דאינן אוכלין כלל קאמר וכל שכן שומר במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה. וכי תימא מן התורה דקתני ברישא מאי ממעט אמציעתא קאי ובתלוש מן הקרקע בדבר שלא נגמרה מלאכתו והכי קאמר זה אוכל מן התורה מפני שעושה מעשה אבל שומר אינו אוכל מן התורה אלא מהלכות מדינה דהיינו שומרי גתות וערמות.

ואני תמה מה ראו חכמים לומר בשומרי גתות וערמות אוכל ואף על פי שאינו עושה מעשה ולא אמרו בעושה מעשה בשעה שאינה גמר מלאכה לא יאכל כלל. ואיכא למימר משום דשומר פעמים שהוא צריך לעשות בהם מעשה. ואי קשיא לך לשמואל למה ליה למימר לא שנו אלא גתות וערמות דהיינו תלוש לימא נמי בגנות ובפרדסים ובשעת גמר מלאכה שהעושה אוכל מן התורה והשומר אוכל מהלכות מדינה. ולאו מילתא היא דמחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה מאי קא עביד התם והלא הבוצרים והקוצרים שם הם ואם תאמר שומרי המשואות והעמרים שלא יגנבו מהן הבוצרים והקוצרים

הנה הוא כשומר גתות וערמות שהן בתלוש. הראב"ד ז"ל.

מתניתין: שומר חנם נשבע על הכל:    פירש רש"י ז"ל על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב הוא נשבע שכך היה ופטור עד כאן. כלומר לאפוקי פשיעה שהוא חייב בה. הריטב"א.

גמרא: ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפיל למיא כמו ישתרגו נשתרגו רגליה זה בזה ונפלה. אתא לקמיה דרבה ופטריה מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדרך דמנטרי אינשי וכי יאחזנה בזנבה וילך. הראב"ד ז"ל.

ההוא רעיא וכו'. וסתם רועה שומר שכר וכדמוכח לקמן בשמעתין והיינו דפליג בה אביי. אתא לקמיה דרבה פטריה. פירוש דכיון דעבד כדעבדי אינשי. ואם תאמר ולרבא ליכא חומרא בשמירת שכר טפי משומר חנם והא היכי אפשר. יש לומר דחמיר היכא דעל וגני בעידנא דלא עיילי וגנו אינשי דאלו שומר חנם פטור כשנעל בפביה כראוי ושומר שכר חייב אף על פי שהקיפו חומה של ברזל כדברי הירושלמי שכתבנו בפרק המפקיד והכין רהטא שמעתא. הריטב"א ז"ל.

דף צג עמוד ב[עריכה]

אמר ליה אביי אלא מעתה גני פורתא בעידנא דגנו אינשי הכי נמי דפטור אמר ליה אין:    קשיא לי לאביי דאקשי ליה מעידנא דגנו אינשי שומרי בהמות לא גנו ואי בשאר רועים קאמר אם דרך הרועים לישן ביום מעט והבהמות רועות על ידיהן למה לא יהיה זה פטור ומאי תימה איכא הכא. ואיכא למימר דאפילו רוב הרועים מנהגם לעשות כך מכל מקום חייב שומר שכר אם שומרי חנם עושין כן שומרי שכר לא היה להן לעשות כן לדעת אביי ולא שהוא פושע אלא שהוא כעין גנבה ואבדה דשומרי שכר חייבין ורבה סבר הני נמי פטירי.

ואקשי ליה אביי נמי מהא מתניתא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר וכו' מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ואפילו הכי אם יכול להציל חייב. ושני ליה לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואף על גב דמחייבנא ליה מכל מקום לאו פשיעה היא אלא לדידך פשיעה ממש היא. דשמע קל אריה ועל. אי הכי אמאי חייב אנוס הוא ואף על גב דיכול להציל מי ששומע קול אריה ואינו רואה אותו הוא מתפחד ממנו סבור הוא ארי גדול הוא ולא אוכל לו. אמר לו היה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא היה לו ליכנס בעיר. אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר שומר חנם דהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב אלמא פשיעה היא אם כן אפילו אינו יכול להציל נמי חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אלא שמע מינה דעל בעידנא דעיילי אינשי ולאו פשיעה ממש הוא אלא קרוב לאונס הוא ואם שומר שכר הוא אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור.

ושני ליה כי אמרינן בשומר חנם אם היה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב כגון שהיה מוצא בחנם ולא קדם דהא ודאי פשיעה היא אבל שומר שכר שהוא חייב לקדם אפילו בשכר אם לא קדם לאו פשיעה ממש היא כי פעמים שאדם מתעצל להתנות על אחר שאינו בטוח שיוכל להוציאו מבעל הבית או שאינו מזומן השכר אצלו לפרעו עד שיטול אותו מן הבעלים ומשום הכי אם לא היה יכול להציל פטור. אמר ליה אביי והיכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין שהיה אביי סבור שהשכר שאמרנו עד כדי דמיהן שיתן אותו השומר משלו אם כן שומר שכר חייב באונסין. דהדר שקיל ליה מבעל הבית ומאי נפקא ליה לבעל הבית לאצולינהו עד כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אולי לא ימצא אחרות יפות כמותן. אי נמי כדי שלא יהיה לו טורח לקנות אחרות כמותן.

ואני תמה על ה"ר יצחק שכתב בפרק המפקיד על זאת הברייתא דבין דעל בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי ולא שמע קול אריה אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ולא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דקיימא לן כרבא דאמר מלאך המות מה לי הכא מה לי התם והאי נמי כיון דאלו היה שם לא היה יכול להציל להא דמיא ופטור. ואיך דמה אותה הרב למיתה דמיתה ודאי לא מצי לאצולה מיד מלאך המות וליכא אנפי דפשיעותא לגבי מיתה אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושבקינהו בודאי איכא צד פשיעותא לגבה אריה דמצי למימר ליה אלו הוית התם דילמא אריה הוה מסתפי מיניה ולא נגע בהו כדכתיב ומוראכם וחתכם וגו' כי פעמים הרבה שאפילו תינוק אחד מונע לזאב שלא יבא על הבהמות. ועוד כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושבקי לבעירייהו בשדה דלא שני בהו ממנהגא לאו פשיעה היא דהא נטר כדנטרי אינשי. אבל היכא דשני ממנהגא לא נפיק מכלל פשיעותא אף על פי שלא היה יכול להציל דאיבעי ליה לעיולינהו בהדיה למקום שמירה ותו לא מידי. הילכך על בעידנא דלא עיילי אינשי ובלא שמע דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אי נמי כולה פשיעותא היא כדאמרן כן נראה לי. הראב"ד.

וכתב הרשב"א וזה לשונו: אמר ליה אביי אלא מעתה עאל למתא וכו':    אמר ליה אין ולא חייבה התורה שומר שכר בגנבה ואבדה אלא בשלא שמר בזמן שדרך בני אדם שומרים אבל אם שמר כדרך השומרים פטור שלא קבל על עצמו לשמור אלא כדרך השומרים שלא יכנס לעיר ולא יישן בזמן שאין בני אדם עושין כן ולנהוג אותם כדרך שבני אדם עושין לנהוג אותם. ומיהו אף על גב דאמר רבה מאי הוה ליה למעבד דוקא בכי הני גווני אבל אם עאל בעידנא דלא עיילי אינשי פושע הוא אפילו לרבה ואפילו הקיפן חומה של ברזל וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע.

וקשיא לי לרבה דפטור שומר שכר בדעאל או גני בעידנא דעיילי או גנו אינשי אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב וכו' וכמו שכתבו בתוספות פרק הכונס בקמה ובפרק המפקיד. ויש לומר דלא חייבה תורה טוען טענת גנב אלא בשומרים וזה טוען שנגנבה בשעה שהיה ישן ושלא היה שומר באותה שעה שלא קבל עליו שמירה בשעה שדרך בני אדם לישן וליכנס לעיר. עוד קשה לי כי אקשה ליה אביי מאלו הן אונסין ששומר שכר פטור כגון ותפול שבא ותקחם ואיצטריך רבה לאוקמה דוקא בחזני מתא לוקמה בכלהו שומרים ובשעה שהוא יושב ומשמר דאלו בשעה שאינו יושב ומשמר כגון שנכנס או שישן כשאר בני אדם אינו שומר ופטור מהכל ואפילו נגנבה או נאבדה דמאי הוה ליה למעבד.

ויש לומר דרבה מדין אנוסין פטרינהו לאלו שישנים בשעה שדרך בני אדם לישן או שנכנסין לאכול ולשאר צרכין בשעה שדרך בני אדם ליכנס וכן בשקפצה אחת ונפלה למים ולפיכך הקשה לו אביי מהא ברייתא שאין לה אונסין אלא בכעין ותפול שבא ותקחם ולא אונס שינה וכניסה לעיר וקפיצה למים שהיה לו להעבירם אחת אחת ולתקפן שלא יפלו כן נראה לי. עד כאן.

ובא זאב וטרף:    כתבו בתוספות בשעת משלחת זאבים וכו'. אי נמי והוא הנכון דלאו דוקא זאב אחד אלא שבאו זאבים הרבה ובא זאב וטרף. הריטב"א. וכן בתוספות תלמיד הר"ף. אי הכי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ואם תאמר לאביי נמי וכו'. ויש לומר וכו' כמו שתירצו בתוספות. וכן תירץ הרמב"ן. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק המפקיד דאפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור שהרי מסרם לבן דעת ואמאי והרי המוסר לשומר חנם לא מסר אלא על מנת לשמור שמירה פחותה כדינו של שומר חנם והוה ליה כאלו נעל בפניה בדית שיכולה לעמוד ברוח מצויה דלא הויה נטירותא לגבי שומר שכר ואפילו הכי כל שבאנסה בידו של שומר חנם בענין ששומר שכר פטור עליה אף הוא פטור ולא מחייבינן למה משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס דנהי דכשמסר לשומר חנם לא נטר כדבעי ליה אפילו הכי כל שסופו באונס לא מחייב אלא אם כן היה תחלתו פשיעה גמורה ואף על גב דלענין שומר שמסר לשומר קיימא לן לעיל דחייב התם היינו טעמא משום דמצי אמר האיך לא מהימן לי בשבועה הא איכא סהדי דאיתניס או דהוה מפקיד גביה כל יומא מן הטעם שאמרנו. עד כאן. והתוספות דחו ראיה זו.

עוד הביא הרמב"ן ראיה ממה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. ואוקימנא לרבי אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין והא הכא דלא שמרה כראוי לענין נזיקין והוה ליה לחיוביה משום תחלתו בפשיעה וכל שכן הוא דהא בהך פשיעה אזיק. אלא כיון דלאו פשיעה ממש היא דהא עביד שמירה פחותה דשומר חנם לא מחייבינן ליה משום דלא שמר כראוי לנזיקין וכל שכן למילי אחריני דאירע בהן אונס עד כאן לשונו. וכן דעת הרשב"א והר"י דהא דאמרינן תחלתו בפשיעה וכו' חייב דוקא בשפשע פשיעה גמורה ואין בין שומר חנם לשומר שכר בתחלתו בפשיעה ולא כלום דכל מה שזה פטור זה פטור וכל מה שזה חייב זה חייב. עד כאן.

וכתב הרשב"א דלאביי לעולם שומר שכר חייב באונסין עד שיהיו אונסין שמגיע לגוף הפקדון כגון ותפול שבא ותקחם דאם אין אתה אומר כן אין לך אונס גדול משינה דהנשבע שלא ישן ג' למים לוקה וישן לאלתר ואפילו הכי מחייב אביי וזהו שהקשה לו לרבה מותפול שבא ותקחם לומר שאונס שינה וכניסה לצרכיו לעיר אונס שאינו בגופו של פקדון אלא בגופו של שומר ואינו פטור עליו דקרא באונסי הפקדון בלבד הוא שפטר דכתיב ומת או נשבר או נשבה. וכי פריק ליה רבה הכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושמע קל אריא ואהדר ליה אביי אי הכי אומדין אותו מאי הוה ליה למעבד נראה לי דלטעמיה דרבה קאמר ליה כלומר לדידי אפילו על בעידנא דעיילי איבשי ואפילו שמע קול אריא ועל אומדין אותו אם לכול להציל חייב ואפילו אמדנוהו שאינו יכול להציל מפני הארי אם לא דרסה הארי אלא שבא גנב באותה שעה וגנבה חייב דאף על פי שהוא לא פשע ואנוס הוא בכניסתו מכל מקום לא הגיע האונס לפקדון אבל לדידך דאמרת מאי הוה ליה למעבד בכניסתו ופטרת ליה אפילו באונס גופו הכא נמי למה צריך אומדנא דמאי הוה ליה למעבד בכניסתו הא על כרחו נכנס ואפילו נגנבה לדידך פטור. כן נראה לי.

תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:    ואם תאמר והא אפילו למאן דאמר חייב היינו דוקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה והרי אין האונס בא מחמת הפשיעה הכא. ויש לומר דשפיר בא מחמת הפשיעה הכא דמחמת שהלך לו דהיינו פשיעה אירע האונס דהיינו מה שלא היה יכול להציל דאלו לא הלך לו היה יכול לאסוף עמו רועים לסייע לו להצילה. תלמיד הר"פ.

דשמע קול אריה ועל:    פירוש ואריה שאג מי לא יירא הא אפילו לעיילינהו בהדיה לא מצי. אי הכי מאי איריא וכו'. פירוש בשלמא לדידי לא צריכנא לאוקמי בדשמע קול אריה וכן כל אי הכי האמור כאן כך פירושו. הריטב"א ז"ל.

אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי:    ואם תאמר ומאן לימא לן דדוקא בשומר שכר מיתניא. פירש הראב"ד דהא מתניתא גבי הנך מתנייתא דלעיל תניא דמיירו בשומר שכר. ואי נמי מדידה קמקשה ליה והכי קשיא ליה אי הכי אפילו שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב אלמא פשיעה היא ואם כן אפילו אין יכול להציל נמי ליחייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. הרשב"א ז"ל.

שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות וכו':    כתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו רוצה שבאו זאבים או אריות או ליסטים לעדרו והיה לו לקדם לפניהם ולהציל מידם ברועים ובמקלות ובכלי זיין ולא קדם הרי זה פושע ומשלם ואף על פי שהוא שומר שכר היה לו לקדם ברועים ובמקלות בחנם ואם לא מצא בחנם אינו חייב לקדם בשכר. ושומר שכר יש לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר אם לא מצא מצילים בחנם.

ונראה לומר שיכול להשביעו שלא מצא בחנם ויש לו רשות להרבות שכרן אפילו עד כדי דמי הבהמות אם לא מצא בפחות ונשבע על כל זה ונוטל מבעל הבית ומחזיר לו בהמותיו עצמן. ונפקא מינה לבעל הבית דלא מיבעי ליה למטרח ולמזבן בהמות אחרות. ואי נמי מרווח בכישרא דחיותא שהן מורגלות אצלו. מיהו שומר חנם נמי שאינו חייב לקדם אלא בחנם היכא דקדם ברועים ומקלות בשכר נראה לומר שגם הוא נשבע ונוטל כשומר שכר שהרי גם הוא היה יכול לומר נטרפו והיה נאמן בשבועתו ובזה אין לחלק בין שומר חנם לשומר שכר שדבר ידוע ומוסכם מחכמים גדולים הוא שכל המציל את חברו או ממון חברו מן האונסים שיש לו ליטול שכרו ממנו כפי מה שההנהו כדאמרינן גבי ההוא דאוגר אגירי ואוקמינהו בארעא דחבריה דקיימא לן שהוא נוטל מבעל הבית מה שההנהו אותו במלאכתן.

ואף על גב דלא אתני בהדיה מעיקרא כמאן דאתני דמי ושקיל מיניה דבעל הבית כל מאי דיהיב לרועים באגרייהו והכי נמי אמרינן גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל את של חבירו דנוטל מבעל החמור שכרו הראוי לו כדי להציל מן הנהר השוטף את חמורו וכל שכן הכא דאית ליה למשקל האי אגרא מיניה היכא דלא טפי להו אגרא לרועים טפי ממאי דחזי להו וטיבותא אית ליה לאחזוקי ליה על דשעבד נפשיה בנטירותא כי האי כשומר שכר.

ונראה לומר דאף על גב דטפי באגרייהו דפועלים טפי דשקיל כל ההוא אגרא ובשבועתא דמשתבע דלא הוו בעו לאצולי בבציר מהכי ואף על גב דלא אתני בהדי בעל הבהמות לא פסיד ולא דמיא לההיא דשטף נהר חמורו וכו' דאין לו אלא שכרו דהתם כיון דבעל החמור הוה תמן הוה ליה לאתנויי בהדיה אבל הכא לא מצי אזיל אתנויי בהדיה דבין הכי והכי דאזיל הוו מיטרפן חיותא והאי כיון דלא אשכח לאוגורי בבציר מהכי טיבותא הוא דעבד בהדיה דאציל מאה או מאתן חיותא בדמי תרתי או תלת דיהיב לרועים באגרייהו. מיהו אף על גב דמטפי להו טפי ממאי דחזי להו באגרייהו אית ליה למפרע להו כל ההוא אגרא דפסק בהדייהו דמצי אמרי אנן שבקינא חיואתא דילן בסכנת חיות הילכך כל ההוא אגרא חזי לן הילכך לא דמיא לההיא דהגיע לנהר ולא רצה הספן להעבירו דאמרינן דאף על גב דפסק בהדיא טפי ממאי דחזי ליה דלא יהיב ליה אלא אגרא דחזי ליה דהתם לא הוה אפשר ליה לאפסודי מידי באעבוריה כן נראה וצריך עיון. עד כאן.

דהדר שקיל דמיהן מבעל הבית:    ולא חשיב מבריח ארי מנכסי חברו שהוא פטור כיון דברי היזקא כדעת ר"י. אי נמי דבשומר דעביד מפני תנאו ולא מרצון נפשו ליכא למימר הכי וכדפרישנא בפרק המפקיד. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ויש לומר דלא אמרינן מבריח ארי אלא היכא דאין ההיזק ברור כגון התם דשמא מפייס ליה לבעל חוב אבל הכא ההיזק ברור משנכנס הארי לעדר ודאי יטרוף ומהאי טעמא נמי שקיל בלא תנאי בית דין דהוי כמו התנה דידוע שרצון בעל הבהמה בכך ומתוך כך נוטל וכן יש לדון בשבו שפדאוהו בני אדם שלא מדעתו שלא היו יכולין לדבר עמו שנפרעים ממנו בעל כרחו כמו הכא בשומר דכל שכן אבדת גופו. עד כאן.

אי הכי מאי אהני ליה מינה:    פירוש בשלמא אי לא שקיל דמי מבעל הבית ומאי עד כדי דמיהן לומר שאינו יכול להפטר אלא בתשלומי כל דמיהן דהא היה לו לקדם ולהוציא מביתו עד כדי דמיהן ניחא אבל אי שקיל מבעל הבית עד כדי דמיהן למה לי דמשמע דאי לא קדם עד כדי דמיהן מחייב. ומשני לכושרא. ואפשר דמכל מקום לא משלם אלא דמי כושרא או טרחא יתירא. אי נמי יש לומר דכיון שלא שמר כדינו מחייב בכל ואף על גב דמשתרשי ליה בעלים דמי רועים ומקלות דהוי כעין מבריח ארי וצ"ת. שיטה.

לכושרא דחיותא:    כלומר אף על פי שמוצא בעל הבית לקנות באלו הדמים צאן זולתם ניחא ליה בהני משום דאינון מובחרין. אי נמי ניחא ליה לאשתיורי ליה הני ולא בעי לילך לשוקים וליגע ולקנות אחריני. ולית הילכתא בהא כרבה דהא רב מסדא ורבה בר רב הונא פליגי עליה ואמרי יכול למימר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטורי להו נטירותא יתירתא ורב פפא נמי עביד עובדא כוותייהו וחייביה לרב אדא סבולאה בבהמה דדחיתה לחברתה ושדיתה במיא וחייביה לשלומה ואמר ליה הוה לך לעבורינהו חדא חדא. רבינו חננאל.

איבעי לך לעבורי חדא חדא:    פירוש כיון דשקיל אגרא אבל בשומר חנם פטור וכדמוכח סוגיין. ואם תאמר והא בפרק הכונס אמר רב כהנא דחפתה חברתה והזיקתה חייב לשלם מה שהזיקה ואף על גב ששמירת נזיקים כשמירת שומר חנם כדאיתא התם ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהתם פסק הריא"ף הלכה כרב כהנא. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן דכי אמרינן דשמירת נזקים כשמירת שומר חנם הני מילי לענין דסגי ליה כשנעל בפני בהמתו כראוי אבל לענין זה כיון דשכיח שדוחפות זו לזו חייבין בעלים לשמרן מזה כדי שלא יזיקו וזה בכלל שמירה פחותה היא אלא דבשומר חנם בלחוד הוא שהקלו בשמירתו שלא לחייבו כיון דנטר כדנטרי אינשי ותדע דהא על בעידנא דעיילי אינשי פטור בשומר חנם לדברי הכל ואלו יצא באותה שעה שורו והזיק חייב עליו ודאי. הריטב"א.

שבו:    פירש רש"י דלסטים מזויין הוה. ולא ידעתי מי הכניסו בזה דהא סתם אפקיד בחנם משמע. ואי משום מאי דאקשי עלה בסמוך מגנבה באונס אי משום הא לא אריא חדא דכיון דמפטר ומחייבי ליה לאהדורי בתרה כשהשוכר מזויין ושאינו מזויין שוה הוא לגבי דידיה כיון דמדינא פטור בתרווייהו ואי בהוכר חייב בכולן. ועוד דההיא דנגנבה באונס פירושו שלא בפשיעה דודאי לאו לסטים מזויין הוא משמע דאי הכי שומר שכר אמאי עושה עמו דין הא מדינא בלסטים מזויין פטור הוא אפילו למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו יש לומר דסבירא ליה דלעולם מזויין הוא דלא מקרי באונס אלא בהכי ומכל מקום כשהוכר שבו כמי שאין מזויין הוא ואף על גב דשומר חנם כיון דנפטר אפטר כיון דלא פשע דסוף סוף גנב הוא מכל מקום בשומר שכר מחייב וחוזר וניעור כיון שנסתלק אונסת הזדיינו וצריך עיון. שיטה.

לימא פליגא דרב הונא בר אבין:    איכא למידק ומאי קושיא דהא בפרק הגוזל קמא אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין שומר שכר בין שומר חנם עושה עמו דין ואינו נשבע וכי שלח רב הונא בר אבין בשומר חנם דרצה נשבע דוקא בשנשבע כבר קודם שהוכר הגנב וכי קאמר רצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר. יש לומר דמשום דאביי סבר התם דאפילו הוכר הגנב קודם שנשבע רצה נשבע פריך מינה לתרוצי לכולי עלמא. אי נמי יש לומר דהכא נמי אפשר דהכי הוה שמתחלה נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפילו הכי חייביה רב נחמן לשלומי ומשום הכי אמרי לימא פליגא. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אם כן דכיון דאיכא אביי דאמר התם אפילו הוכר הגנב תחלה רצה נשבע ונפטר מקשי מינה סתמא למידע אי משום דרב נחמן כרבא סבירא ליה או איכא טעמא אחרינא. והא דפרקינן אמר רבא גברי דפרמוסקא הוה וכו' יש גורסים אמר רב פפא אבל בעיקר נוסחי גרסי אמר רבא ורבא בדין הוא דמצי לשנויי ליה דהוכר הגנב מעיקרא אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי דהא לא קשיא כלל. ואפילו לסברא דאביי דהתם דשאני הכא דגברי דפרמוסקא הוו התם דאי רמא קלא הוו מצלי ודכוותה בתלמודא טובא. עד כאן.

נגנבה באונס כגון ליסטים מזויין ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם רצה נשבע שנשבית בליסטים מזויין ושלא פשע בה ופטור משום דאין עליו לטרוח או אם רצה ישלם למפקידן והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא מן הגנב ויהיה הכפל מן השומר. אבל אם שומר שכר הוא עושה עמו דין כלומר עם הגנב שיתבע ממנו וישלם למפקיד. ויש מפרשים עושה עמו דין כלומר עם המפקיד עושה דין של פשיעה ומשלם לו בלא טורח לפי דכיון דשקיל אגרא עליו ליטרח עד שיוציא מן הגנב. ה"ר יהונתן ז"ל.

גברי דפרמוסקא הוו תמן:    פירוש אנשים חזקים גבורים היו שם מצוין באותה שעה ואלו היה צועק אליהם היו באין ומצילין וכיון שלא עשה כך פשע וקיימא לן כל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להציל אם הוא שומר שכר בשכר ואם הוא שומר חנם בחנם ולא עשה הרי זה פושע וחייב לשלם. רבינו חננאל ז"ל.

דאי רמא קלא הוו מצלי ליה:    השתא לא צריכינן למימר דהוכר הגנב דפשיעה היא אלא הספר ספר המעשה כמו שהיה ובזה טעו התלמידים והיו סבורים שבהוכר הגנב היה תלוי החיוב. הרא"ש ז"ל.

דאי רמא קלא הוו מצלין ליה:    והשתא לא הוה צריך לתלמודא למימר הוכר הגנב כיון דבלא הוכר הגנב הלה חייב כיון דפשע אלא דבעי למימר עליה (למימר) פליגא כו' שהיו התלמידים סבורים שבשביל שהוכר הגנב חייב נקט הוכר הגנב. תוספות שאנץ.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: ושני ליה האי לאו נגנבה באונס הות אלא פשיעה דגברי דפרמוסקא הוו התם ואי הוה רמי קלא הוו אתו ומצילין ליה בחנם והא אמרינן שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ואגב גררא דהא מילתא כתבוה להאי מעשה הכא. ע"כ.

מתניתין: מרוח אחת אינו אונס:    דכיון שהכלבים מתפחדים כל כך שאינם רוצים להפרד זה מזה בודאי יכול להציל עצמו מהן ולא היה לו לברוח ולהניח צאנו לפניהם ופשיעה מקריא. אבל כשבאים משתי רוחות לא שכל כך לבם חזק שמתפרדים זה מזה וניכר וגלוי לכל שלא יוכל להצילם שאינו יכול לעשות מלחמה לפניו ולאחריו. ה"ר יהונתן.

הארי והדוב:    כלומר אלו החמשה כחן מרובה וארס שלהן הוא דבר מסוכן. ה"ר יהונתן.

סגפה ומתה אינו אונס:    כלומר אם יש לתלות מיתתה לפי שסגפה ברעב או שהעמידה בקיץ בחמה ובחרף בצנה חייב בכלן. לענות נפש מתרגמינן וכו'. לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעה כיון שעינה אותה יום אחד אף על פי שלא מתה באותו יום עד לאחר שני ימים או שלשה והיתה אוכלת ושותה כדרכה אפילו הכי עליו לשלם לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעתו דשמא אותו יום שעינה אותה ברעב או בשמש או בצנה נולד במוחה או בריאתה חולי שממנה היא מתה לאחר שמונה ימים או חדש או שנה. ה"ר יהונתן.

עלתה לראשי צוקין וכו':    כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: תקפתו בעל כרחו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה ומתה הרי זה אונס. ואם הניחה לעלות והיה בידו לעכבה אין זה אונס ונראה לומר דפושע הוא ואפילו שומר חנם חייב. ואם טען שתקפתו נשבע על כך. ע"כ.

גמרא: בליסטים מזויין:    פירוש בליסטים שהוא מזויין בחרב ובחנית ובמקל יד וברומח והרועה אין בידו כל כך כי אין דרך הרועים בכך לפי שמסיעין עצמן ממקום מרעה אל מקום מרעה פעמים ביום. ועוד שהוא רץ ורודף אחריהם כל היום והיו אלו הכלים כבדים עליו ואין לך אונס גדול מזה שיהרגהו ברגע אחד ואחר כך ישבה כל עדרו. ה"ר יהונתן.

איבעיא להו ליסטים מזויין וכו':    פירוש דאף על גב דשמירה מליסטים מזויין לא קביל עליה מכל מקום כל נטירותא דיכול למעבד קביל עליה ואפילו בשומר חנם אפשר שנאמר הכי דכיון דקרה מקרה שהיה יכול להציל על ידי עצמו באשר הוא שם ולא הציל מחייב וצ"ת. שיטה.