שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף ט

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ט עמוד א[עריכה]

מושך ומנהיג אין רכוב לא:    אבל סיפא לא קשיא ליה דמאי כמדה זו דקתני כאלו שניהם מושכים ושניהם מנהיגים כלומר כמדה זו שאמרנו למעלה ושמעשה שניהם שוה שקנה כך קנה אפילו אין מעשה שניהם שוה כגון אחד מושך ואחד מנהיג. הרמב"ן.

כתוב בתוספות ואי משום דשיירא אטו וכו'. ומכל מקום הוה משני שפיר הוא הדין אפילו רכוב ולא תנא הכי אלא לאפוקי דרבי יהודה דאי תנא רכוב לא הוה ידענא לאפוקי דרבי יהודה אלא הוה אמינא דפליגי רק ברכוב ולקמן יתיישב שפיר אי הכי דהכי קאמר אי אמרת בשלמא דלמעוטי רכוב אתי ניחא דלא ערבינהו דמדתני מושך ומנהיג ולא תני רכוב בהדיה שמע מינה למעוטי רכוב דאי ערבינהו הוה אמינא דלמעט רק דרבי יהודה אתי. עוד כתוב בתוספת ויש לומר דממשנה יתירה קא דייק וכו'. ואין להקשות דנימא דבא למעוטי רכוב במקום מנהיג או שמא מנהיג במקום רכוב שמנהיג ברגליו ומשום דלא ידעינן הי ניהו לא תפשוט מידי דיש לומר אם כן לימא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיו מושכים ומנהיגין ואז היה משמע ממשנה יתירה מדלא ערבינהו דאתא למעוטי שנים שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג או לימא או שהיו שנים אחד מושך ואחד מנהיג מדקתני או שהיה אחר מושך ואחד מנהיג משמע דבא למעוטי אחד רכוב לחודיה. עוד כתוב בתוספות כדי לאשמועינן דמשיכה אורחיה וכו' אף על גב דהכא ליכא נפקותא דמאי נפקא מינה אי ערבינהו והוה סלקא דעתין דכולהו אורחיה דמכל מקום יש נפקותא בעלמא אי הוה עביד חד קנין שהוא אורחיה והד דלאו אורחיה דתרווייהו קנו. גליון.

כתוב בגליון תוספות על מה שהקשו בתוספות מנלן למעוטי רכוב דילמא הא דלא ערבינהו וכו'. וכן משמע דאתא לאשמועינן הא מדנקט שנים ולא נקט חד ולפי התירוץ צריך לומר דאף על גב דנקט שנים פשיטא דלא מבטל קנין את חברו ועל כרחך כי פריך וליערבינהו וליתנינהו פשיטא ליה דלא מבטל קנין את חברו. עד כאן.

והרא"ש כתב. ואם תאמר והא במתניתין קתני רכוב ומנהיג ולא דייקינן אבל מושך לא ואין לומר דדייק מיתורא וכו' שאם כן אמאי נקט במתניתין שנים שהיו רוכבין או שהיה אחד רכוב ואתד מנהיג לינקוט כולה מילתא בחד. ויש לומר דעיקר מתניתין לא אתא לאשמועינן אלא דיחלוקו ולא להשמיענו קנייני בהמה אבל הכא אתא לאשמועינן קניינים של גמל ולמעוטי דברים שאין נקנין בהם כדממעט נמי רבי יהודה משיכה מחמור וכו' הילכך אם איתא דרכוב קני הוה ליה למיתני רכוב בהדי מנהיג ומושך אף על גב דלא תני הגבהה מילתא דפשיטא היא דהגבהה קונה בכל מקום והא דלא דייק הכי ממתניתין דקידושין דקתני בהמה גסה נקנית במסירה או במשיכה לרב ולא חשיב רכוב התם בכל בהמה גסה איירי ויש דלא שייכא בהו רכיבה אבל הכא גמל וחמור קתני דשייכא בהו רכיבה והוה ליה למיתני ולא מצי לשנויי דתני הני וכל שכן רכוב דהא תפיס בהן דאין זה דבר פשוט כל כך. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: קתני מיהא או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג וכו'. מושך ומנהיג אין אבל רוכב לא. דמדקאמר דהני נמי קנו אף על גב דלאו אורחייהו בהכי אלמא דרכי קנייתן אתא לאשמועינן אם כן ליתני נמי רכוב שנים שהיו מושכין או רוכבין בגמל או רוכבין ומנהיגין בחמור. הוא הדין דאפילו רכוב והאי תנא לא אתא לאשמועינן משפטי קנייתם אלא לאפוקי מדרבי יהודה בלחוד הוא דאתא וקמשמע לן דאפילו איפכא. עד כאן.

אבל רכוב לא:    והוא הדין מסירה אית לן למעוטי להאי תנא כדאשכחן פלוגתא דתנאי בקידושין ועוד דמסירה אינה קונה במציאה ומיהו הגבהה לא אסתבר למעוטה כיון דהגבהה קונה בכל מקום. מהר"י כ"ץ.

אי הכי ליערבינהו וליתנינהו:    פירש רש"י אי הכי דלתנא קמא איפכא קני אמאי נקט משיכה בגמל. ואינו מחוור דמעיקרא נמי סבירא לן דלתנא קמא אפילו איפכא קני. אלא הכי פירושו אי הכי דמושך ומנהיג לא תנא אלא לאפוקי מדרבי יהודה ליערבינהו וליתנינהו ומפקה מדרבי יהודה מדלא ערבינהו ותנינהו שמע מינה מלישנא יתירה דהא דקתני או שהיה אחד מושך ואמד מנהיג למעוטי רכוב נמי אתא. הרמב"ן והר"ן.

והריטב"א פירש וזה לשונו: אי הכי ליערבינהו וליתנינהו פירוש קא סלקא דעתיה דבעי למימר דלתנא קמא נמי איפכא ממש קני אפילו משיכה בחמור והנהגה בגמל ולהכי אמר ליה בשלמא לדידי לתנא קמא איכא חד צד דאיפכא דלא קני ואיכא חד צד דקני ובהא הוא דפליג על רבי יהודה ומשום הכי לא ערבינהו אבל לדידך ליערבינהו וליתנינהו כיון דכל חד ותד קני בין בזו בין בזו. והוא הדין דהוה ליה למיפרך מאי כמדה זו אלא דחדא מינייהו נקט ופריק דלדידיה נמי לאו איפכא ממש דהא איכא חד צד דלא קני. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אי הכי ליערבינהו וכו'. קא סלקא דעתיה דהאי דאמרינן דאפילו איפכא בין בגמל בין בחמור קאמר שאם היה אתד מושך ואחד מנהיג קנו ואם כן ליערבינהו. ולדעת המקשה האי כמדה זו דקתני לאו למעוטי אתא אלא הכי קאמר אחד מושך ואתד מנהיג קנו כאלו שניהם מושכין או שניהם מנהיגין וזהו כמדה זו כאותה מדה שאמרנו ושני ליה איכא חד צד דלא קני וכו'. כלומר דהאי אחד מושך ואתד מנהיג יש מי שמעמיד אותו בגמל לבדו אבל משיכה בחמור לא ואיכא דמוקי לה בחמור אבל הנהגה בגמל לא. עד כאן.

והגליון כתב וזה לשונו: אי הכי ליערבינהו קצת קשה מאי אי אמרת בשלמא דלעולם יקשה ליערבינהו וליתני שנים שהיו מושכים או מנהיגין בגמל ובחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג וממשנה יתירה נדע למעוטי רכוב. ויש לומר בקל דכיון דלא הייתי מרויח כלום בקיצור ניחא ליה למינקט מושכים בגמל ומנהיגים בחמור לאשמועינן אף על גב דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה כדפירש תוספות אבל הא פריך שפיר לא ליתני סיפא וליערבינהו ברישא דאין זה חידוש כל כך שיאריך בעבור זה ועוד נראה לי לפרש דהכי פריך אבל רכוב פירוש על כרחך אפילו רכוב לחודיה דאי סלקא דעתך רכוב במקום מנהיג או איפכא ותרצה לומר אף על גב דכל חד לחודיה קני מכל מקום במקום רכוב או איפכא לא קני אם כן גם במושך ומנהיג כיון דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה אותו שאורחיה יבטל הך דלאו אורחיה כמו ברכוב ומנהיג שאחד מבטל את חברו אף על גב דלחודיה קני אלא ודאי למעט רכוב לחודיה אבל כל מה שקונה לבדו אין האחד יכול לבטלו בענין אחר ממה שפירש בתוספות והשתא ניחא דלא ערבינהו שמכח זה ידעינן דחד אורחיה וחד לאו אורחיה ומכח זה ידעינן דבא למעט רכוב לחודיה כדפירשתי.

ועוד נראה לי לפי פירוש התוספות דמדקדק דלמעוטי רכוב לחודיה אתא דאי במקום מנהיג ליערבינהו וליתני שנים שהיו מושכים ומנהיגים בגמל או בחמור במדה זו קנה ואנא ידענא דאתא למעוטי רכוב במקום מנהיג או איפכא דאי למעוטי שום קנין אחר אם כן אמאי נקט שנים מושכים ומנהיגים לימא היו מושכין או מנהיגין דמה לי חד מה לי תרי אלא מדנקט שנים שמע מינה דאתא למעוטי שנים אחרים דלא קנו תרווייהו אף על גב דכל חד לחודיה הוה קני והיינו רכוב במקום מנהיג או איפכא כדפירשתי אבל להכי לא ערבינהו ותנא אחד מושך ואחד מנהיג לאשמועינן דכמדה זו עלייהו קאי למעוטי רכוב לחודיה דהוה מסתבר למעוטי במקום מנהיג או איפכא אי ערבינהו כדפירשתי דאי לא תנא אחד מושך ואחד מנהיג והוה תני מושכין בגמל ומנהיגין בחמור כמדה זו קנה הוה אמינא דאתא למעוטי מנהיג במקום מושך בגמל או איפכא בחמור כיון דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה מדנקט שנים איכא חד צד דלא קני פירוש אבל צד השני קני בשניהם דבתרווייהו הוי אורחיה עד כאן.

איכא דמותיב מסיפא:    פירש ריב"ן דאין זה תיובתא שהרי סיוע הוא לשמואל אלא לשון ענייה פירוש איכא דמשיב מדסיפא. תלמיד ה"ר פרץ.

דמותיב מסיפא כמדה זו קנה ומשמע לית להאי דמותיב מסיפא דהאי כמדה זו לאו ארישא קאי אלא מיעוטא הוא דהכי קנו אבל מדה אחרה לא קניא בהו ומאי ניהו לאו למעוטי רכוב לא למעוטי איפכא כלומר אם היה אחד מושך ואחד מנהיג מי שהוא כמדה זו שאמרנו בתחילה משיכה בגמל והנהגה בחמור אותו קנה יאחר לא קנה. הראב"ד.

וכתוב בגליון וזה לשונו: איכא דמותיב לה וכו'. נראה לי דהשתא סלקא דעתיה הא דקאמר או שהיה אחד מושך וכו' ארישא קאי שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור או שהיה אחד מושך בגמל ומנהיג בחמור ולא הוצרך לפרש שכבר פירש ברישא ולכך קאמר לאו למעוטי רכוב לחודיה דומיא דאחד מושך לחודיה דאם לא כן למה נקט אחד מושך. ומשני לא למעוטי איפכא. ובזה ניחא קושית התוספות דלא הוה קשה מגופה כי הפירוש האחד מושך ארישא קאי מושך בגמל. ואין להקשות מה צריך סיפא לזה מרישא נדע מדנקט מושכים בגמל ולא ערבינהו. דאי מרישא הוה אמינא דנקט מושכין בגמל לאפוקי שנים שהיה אחד מושך ואהד מנהיג בגמל קנה אף על גב דלאו אורחיה לכך תנא סיפא אחד מושך פירוש בגמל למעוטי איפכא אפילו בחד. עד כאן.

היינו רבי יהודה:    לא מצי למיפרך מדקתני אחד מושך ואחד מנהיג. דאיכא למימר או או קתני אחד מושך בגמל ואחד מושך בחמור לאו למעוטי איפכא לפי לשון זה היה ראוי לגרוס איכא בינייהו חד צד דקני ודו"ק. מהר"י כ"ץ.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: להרמב"ם שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגו או משכוהו או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג בהמת מציאה וכו'. וקשיא לי דמחזי מסוגיא דשמעתא דאיכא לאפלוגי בין קניית חמור לקניית גמל דחמור מיקני בהנהגה וגמל מיקני במשיכה ואף על גב דאיכא תרי לישני מכל מקום לישנא בתרא קאמר דהנהגה בגמל לא קני והוה ליה לר"ם לאפלוגי ומימר המושך בגמל קנה והמנהיג בחמור לא קנה והמנהיג ואחר מושך מלפניו אימר שהוא ספק הילכך חולקין דמלישנא בתרא הכי משמע דמשיכה קונה בין בחמור בין בגמל והנהגה בחמור קניא ובגמל לא קניא. ותו נמי הוה ליה למימר דין שניהן מושכין או שניהן מנהיגין שקנו שניהן בין בזה ובין בזה. וכן הדין קדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו קנו בין שניהם היה אחד מושך ואחד מנהיג בגמל המושך קנה והמנהיג לא קנה. ועיין בהרב המגיד שם.

תא שמע אחד רכוב חמור וכו':    אין להקשות דנימא דאיירי במכר דכיון דלאו במוסירה תפיס אין חילוק. קל להבין. גליון.

שמע מינה רכוב קני:    פירש רש"י שמע מינה רכוב קני שלא במקום מנהיג וכיון דשלא במקום מנהיג קנה כולה במקום מנהיג פלגי ואינו מחוור דהא פירש רש"י לעיל דרב יהודה מספקא ליה אפילו אם תמצא לומר רכוב לחודיה קני במקום מנהיג אי קני או לא. אלא הכי פירושו שמע מינה רכוב קני וקשיא לרב יהודה דפשיט לעיל דרכוב לחודיה לא קני. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון תוספות חיצוניות: פירש הקונטרס שמע מינה דרכוב קני כי ליכא מנהיג כלל ושמע מינה דרכוב במקום מנהיג נוטל החצי ואם כן אפשיטא ליה מילתא דרב יוסף ולא נהירא דמנא ליה למידק הכי דהוא הדין רכוב במקום מנהיג היא גופה קמיבעיא ליה לרב יוסף. לכך נראה לי דקאי אהא דלעיל דבעי למיפשט רכוב מיושב ומסיק תא שמע וכו' שמע מינה רכוב קני פירוש ומני הא אי רבי מאיר השתא יושב קני רכוב מיבעיא ולדידיה לא איצטריך אלא לרבנן דאף על גב דיושב לא קני מכל מקום רכוב מיהא קני ושמע מינה דיש לחלק בין רכוב ליושב והיכי פשיט לעיל רכוב מיושב. ולא חש להאריך משום דכהאי גוונא דאיק תלמודא לעיל. עד כאן.

והרא"ש פירש כן נראה לרש"י דלפי המסקנא דעל רכוב לחודיה קאמר שמואל דלא קנה לא נאמר אותה סברא שהיה רב יוסף רצה לומר תחלה דאפילו אם רכוב קני במקום מנהיג לא קני כי סברא דחוקה היתה ועל ידה הוצרכו לדחוק בפירושא דמתניתין שיש חילוק לענין תפיסה אף על פי שאינן שוין לענין קנייה אלא ודאי אין חילוק ביניהם ומה שלא פירש כן למעלה אמתניתין דבעי למיפשט מינה דרכוב קני משום דעיקר פשיטות הא דרכוב במקום מנהיג. וראיתי ספרים שכתוב בהן ושמע מינה רכוב נמי קני פירוש וגם מנהיג שניהם קונים כאחד. עד כאן.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: ולדידי יפה פירש רש"י דבשלמא מעיקרא דאכתי לא מותבינן ממתניתין הוה מספקא ליה לרב יהודה אפילו תימא דרכוב לחודיה קני אבל לבתר דמותביה ממתניתין לא מספקא ליה דאי רוכב לחודיה קני רוכב בהדי מנהיג רוכב פשיטא דקני לענין דיחלוקו ועל ידי ברייתא זו דמשמע מינה דרכוב לחודיה קני מהדרינן לאוכוחי ממתניתין דרכוב בהדי מנהיג יחלוקו ותיובתא דרב יהודה ודו"ק. עד כאן.

ומהר"י אבוהב כתב וזה לשונו: פירש רש"י וכיון דרכוב לחודיה קני כולה במקום מנהיג פלגי. הקשה הרמב"ן לרש"י שהיאך אפשר לעשות השואה זו מאחר שמבואר לנו שאף על פי שרכוב לחודיה קני מיבעיא ליה לרב יהודה אי רכוב במקום מנהיג פלגי. ונוכל לומר שרש"י אינו אומר שמזו המשנה אנו מוציאין הדין רכוב במקום מנהיג אלא מה שאנו מוציאין הוא מאי דמשמע מפשטא דמתניתין דרכוב לחודיה קני. אבל כוונת רש"י לומר שזו הקושיא אינה בעצם לדינו של רב יהודה דרכוב לחודיה לא קנה אבל לאמת ולפשוט לנו דמשנתנו דלעיל בשנים שהיו רוכבין או שהיה אחד רכוב וכו' מיירי בשאינו מנהיג ברגליו ונפשוט הספק שהיה לרב יהודה באחד רוכב ואחד מנהיג ופירש בזה האופן מאחר שאנו רואין בזו המשנה דרכוב בלי הנהגה ברגליו קני אם כן משנתנו דלעיל גם כו שאומרת היו שנים רוכבין קנו גם כן הוא בהכרח בלא הנהגה ומדרישא בלא הנהגה ברגליו סיפא נמי דאמרה או שהיה אחד רכוב איירי בלא הנהגה ואם כן הקושיא שעשינו למעלה ממשנתנו הדרא לדוכתא וזהו שאמר רש"י כיון דרכוב לחודיה קני כלומר כיון שמזאת המשנה אנו מוציאין דרכוב לחודיה קני בלא הנהגה מוכרח הרא להוציא ממשנתנו שאחד רכוב ואחד מנהיג קנו בלא הנהגה. וההכרח שיש לרש"י לזה הפירוש הוא שאם זה התא שמע בא לכחש הדין שפשט רב יהודה היה לו לומר מיתיבי כמו שאמר למעלה. עד כאן.

והגליון פירש דעת רש"י בענין אחר וזה לשונו: פירש רש"י שמע מינה רכוב קני שלא במקום מנהיג פירוש במקום שאינו מנהיג ברגליו קנה כולה אלמא אזלא מתמתיהן אם כן במקום שהוא מנהיג ברגליו פלגי עם מנהיג לכל הפחות ואי איכא למימר דלא קני היינו מנהיג במקום רכוב. כן נראה לי דעת רש"י. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תא שמע אחד רכוב חמור וכו'. שמע מינה רכוב קני ואף על גב דלא תפיס במוסירה ואף על פי שאינו הולך בשבילו כלל כדשמואל אלא מפני שהוא רוכבו והוא תפוס ועומד. עד כאן.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אחד רוכב ואחד תופס וכו'. אלמא רכוב קני. הכא נמי פריך מכח מני אילימא רבי מאיר השתא יושב קני וכו' אלא לאו רבנן כדפירש לעיל ואף על גב דהכא האי רכוב לא תפיס במוסירה כדאמר ואחד תופס במוסירה מכל מקום איכא קל וחומר דלעולם כל רכוב תפוס בה בשערה או בבי פגיה ואם אינו תפוס בראש המוסירה מה בכך. ופירש הקונטרס אינו נראה אבל לקמן כדמייתי מרבי אליעזר דרכוב קני הוה מצי למימר דסבר כרבי מאיר דאפילו יושב קנו והא דנקט רכוב לאשמועינן דבעיר לא קנה. עד כאן.

וכתב הגליון. וקשה דנימא רבי מאיר היא כמו שהקשה בהגהה. ונראה לי דהכי פריך שמע מינה דרכוב לא אזלא מחמתיה ואפילו הכי קני משום דתפיס בה ברגליו ואם כן אינו תלוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דפליגי בכלאים דתלוי באזלא מחמתיה דאי סלקא דעתך דקני משום דאזלא מחמתיה כרבי מאיר אם כן אמאי לא קנה מוסירה או תפשוט מהכא דמשוך בהמה וקני כלים דלא קני כדפירש תוספות. ובזה מיושב הא דפריך אי הכי נקני נמי וכו' כדפירש בתוספות אי אמרת בשלמא והוה מצי לשנויי לבסוף כשמגיה הברייתא כרבי מאיר אלא כיון דאפילו הכי היה צריך להגיה ניחא ליה לשנויי כרבנן. ומכל מקום הגליון קשה לו דלעיל נוקי כרבי מאיר דהא גם זה לקמן בעי משוך בהמה וקני כלים וזיל הכא מדחה לה והכא מדחה לה דאי בעי למיפשט דמשוך בהמה וקני כלים לא קני אז נימא דאיירי בלא אזלא מחמתיה וקני לא משום דאזלא מחמתיה אלא משום דתפיס בה ברגליו. אך שזה קשה אם קשה לגליון זה אם כן מאי פריך תלמודא אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה או נפשוט משוך בהמה זו וכו' כדפירש התוספות נימא זיל הכא מדחה כדפירשתי אלא ודאי פריך לשמואל דפשיט רוכב מיושב דלא קני לדידיה צריך לאוקמי במנהיג ברגליו שלא יקשה לו מברייתא זו אם כן נקנה נמי מוסירה או תפשוט בעיא דמשוך אם כן גם לא יקשה דנימא רבי מאיר היא.

כתוב בגליון תוספות הכא נמי פריך מכח מני אילימא רבי מאיר וכו'. פירוש דלנקוט יושב. ואין להקשות דנלמא דנקט רכוב לאשמועינן דאפילו הכי לא קנה מוסירה דלא נימא דאזלא מחמתיה והוי כמשוך בהמה וקני כלים. ויש לומר דאם כן לא לימא זה קנה חמור וזה קנה מוסירה אלא היה לו לומר זה לא קנה מוסירה וזה קנה מוסירה דהוי עיקר החדוש ולא הייתי יכול לטעות לומר דאתי כרבנן אם כן היה לו לומר בסתם זה לא קנה פירוש אפילו חמור וזה קנה מוסירה אבל לקמן גבי רכוב בשדה כיון שרצה לחלק בין עיר לשדה לא היה יכול לומר בענין אחר. עד כאן. גליון.

גירסת הספרים המדוייקים אי הכי לקני רכוב במוסירה:    ויש מוחקין אותו דמאי קשיא הא למאן דאוקמא במנהיג ברגליו טפי ממאן דסבירא ליה דמיירי ברוכב שאינו מנהיג ברגליו וכי רגליו גורמין לקנות במוסירה והם גורסין וליקני נמי רכוב במוסירה וכן גורס רש"י ולתרווייהו מקשה תלמודא. ויש ליישב גירסת הספרים בשלמא לדידי כיון שלא היה מנהיג ברגליו לא היה צריך במוסירה ולא נתכוון לקנותה אלא הניחה לחברו אלא לדידך דמוקמת לה במנהיג ברגליו הא צריך הוא למוסירה ולא מיאש מינה ואם כן לקני במוסירה בי פגיה שהם טפלים לחמור וזה נכון. הריטב"א.

ומהר"י אבוהב פירש אי אמרת בשלמא דאיירי בלא משיכה ניחא שלא יהיה הרוכב קונה המוסירה שמאחר שזה רוכב וזה תפוס במוסירה כוונתם ללחום ולנגד כל אחד לחברו שהרוכב אינו מנהיג והתופס במוסירה רצונו לנתק המוסירה ולהביאה אצלו או בהיפך שהתופס אין רצונו שיהיה הרוכב מנהיג אם כן הדין שכל אחד יטול מה שבידו זה החמור וזה המוסירה אלא אי אמרת שהרוכב מנהיג ברגליו אם כן התופם במוסירה גם כן רצונו שוה לו ויהיה זה מושך וזה מנהיג וכיון שכן מאחר שאף על פי ששניהן כוונתם שוה להנהיג אמרת שהתופס במוסירה לא יקנה כלל מהחמור ומוכרח הוא שהסיבה היא לפי שנאמר שהתפוס במוסירה אינו אלא כמו עבד של רוכב מאחר שמסכים עם הנהגתו של רוכב אם כן למה אינו קונה הרכוב גם כן במוסירה מיהת מה שבראש החמור. עד כאן.

והתוספות פירש בענין אחר. אי אמרת בשלמא כשאין מנהיג ברגליו וכו' עד סוף הדיבור. ומשני דאיכא לתרוצי זה קנה חמור וחצי מוסירה וכו' ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הילכך לא אמפשיטא בעיא דרבי אלעזר. עד כאן.

אי הכי נקני רכוב במוסירה. ולא דמי האי למושך בהמה לקנות אותה וכלים שעליה דשאני מוסירה דשמירת הבהמה היא הראב"ד.

וזה לשון הריצב"ש: אי הכי נקני רכוב במוסירה. נראה לי דהכי פירושו אי אמרת בשלמא ברכוב לחודיה שעומדת הבהמה במקומה משום הכי לא קנה רכוב במוסירה דלא קניא ליה משום חצרו דחצר מהלכת היא אלא אי אמרת במנהיג ברגליו ובמשיכה קני לה לבהמה הלא משך גם המוסירה במשיכת הבהמה ואם כן נקני רכוב במוסירה. אלא שקשה לזה דבעיא היא לקמן דבעי לה רבי אלעזר אם במשיכת בהמה יקנה כלים שעליה מדין משיכה כיון שאין המשיכות שוות כמו שפירש התוספות שם. ואפשר לומר לפי פירושם שמקשה כאן אם כן תפשוט דבעי רבי אלעזר אבל בחידושין כתוב דלא גרסינן אי הכי אלא ונקני נמי רכוב במוסירה. עד כאן.

ונקני רכוב נמי במוסירה:    לאו חצי מוסירה קאמר אלא בי פגיה בלחוד קאמר כמסקנא דשמעתא דאי חצי מוסירה קשיא ליה הא קאזיל ומקשה אפילו אם תמצי לומר המגביה מציאה לחברו קנה וכו'. האי אדעתא דנפשיה קא מגבה איהו לא קני לאחריני מקנה אלמא האי מקשה פשיטא ליה דרכוב לא מצי למקני אלא בי פגיה כגופה דבהמה משום דתכשיט דידה הוא ואהדר ליה דאפילו כולה נמי קני ליה חוץ ממה שתפוס ביד חברו ואמר ליה האי לא מיבעיא לי אלא בי פגיה קא קשיא ליה ופריק רב אשי דאין הכי נמי דזה קנה חמור ובי פגיה וזה קנה מה שבידו והשאר לא זה ולא זה קנה וכל המחזיק בו זכה בו וכך נראה מדברי רש"י. הרשב"א.

אבל הרא"ש כתב וזה לשונו: ונקני נמי רכוב וכו'. פירש רש"י מה שבראש החמור דהוה תכשיט לחמור וכו'. ולא נראה לי שהרי השיב לו זה קנה חמור וחצי מוסירה ואיך יתכן שהוא הקשה לו שיקנה מה שבראש החמור והוא השיב שקונה עוד יותר. ועוד מדקאמר בשלמא רכוב קני דקא מגבה ליה בן דעת ואם לא קנה אלא מה שבראש החמור משום דהוה תכשיט לחמור מה הוא צריך להגבהת בן דעת. ועוד מדקאמר בתר הכי זה קנה חמור ובי פגיה מכלל דעד כאן איירי אפילו במה שאינו בראש החמור. אלא מחצי המוסירה מקשה. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: אי הכי ליקני רכוב במוסירה השתא קא סלקא דעתיה דבעי לומר דלקני במוסירה רכוב חציה ואהדר ליה אימא הכי כדבריך זה קנה חמור וחצי מוסירה ואקשי ליה בשלמא רכוב קני וכו'. ומשום דנקט האי לישנא בשלמא רכוב קני וכו' קא סלקא דעתיה דקני כולה קאמר חוץ ממה שתפוס בידו ואמר ליה הן לו יהיה כדבריך ואימא זה קנה חמור וכולה מוסירה הדר אמר ליה לאו הכי קאמינא לך דהיכי אפשר לומר כן האי מאי אפילו אם תמצי לומר וכו' והא דאמרי לך בשלמא רכוב קני הכי קאמינא בשלמא רכוב מצי קני דהא מגבה ליה בן דעת אלא תפוס במוסירה היכי קני דהא חמור הוא דמגבה ליה וכיון דתפוס לא קני לנפשיה לחבריה נמי לא קני ולפיכך לא קנו שניהם אמר ליה אימא זה קנה חמור ובי פגיה וכו'. כך יישוב שמועה זו ובפירוש זה לעולם כי עמד המקשה בדעת אחת שהיה סבור שלא יקנה בעל החמור אלא בי פגיה בלבד וכדפירש רש"י בהא דאמרינן דלקני רכוב במוסירה שיקנה בי פגיה זה הקשה תמיד ובזה עמדו דבריו באמצע ובסוף אלא שהתלמוד לא היה מבין דבריו ואלו לפשוטה של הלכה הלכה מקופחת היא דזימנא תדא קא פריך דלקני מקצתה וזימנא חדא קא פריך דלקני כולה והדר פריך דלא ליקני כלל אלא ודאי כדאמרן וכן דרך התלמוד במקומות הרבה מ"ה. עד כאן.

בשלמא רכוב קני דקא מגבה ליה בן דעת:    תימה כיון דתפיס במוסירה לא קנה לפי שאינה חשובה הגבהה הואיל וראש האחד מונח על גבי חמור אם כן רוכב היכי קני בהגבהתו. ונראה לי דגבי רוכב לא חשיב חסרון הגבהה שראש השני מונח על ראש החמור כיון דקני ליה בלא הגבהה מטעם דהוי תכשיט של חמור וכחמור דמי והא דאיצטריך למימר דקא מגבה ליה בן דעת היינו לקנות היתר על בי פגיה. מהר"י כ"ץ.

והרא"ש כתב וזה לשונו: בשלמא רכוב קני דקא מגבה ליה בן דעת וכו'. נראה לי דהכא נמי לדבריו קאמר לדידי אפילו רכוב נמי לא קני כדמקשה בתר הכי האי מאי אם תמצי לומר וכו'.

אמר רב אשי זה קנה חמור וכו':    קשיא לי היכי מפרשא מתניתא לפום האי אוקמתא. ותו דאי במנהיג ברגליו פשיטא דקנה את החמור ואי משום בי פגיה הא לא מפרש לה תנא. ותו דבמאי דתפוס במוסירה נמי פשיטא דקנה ויש לפרש דאתא לאשמועינן דאין המוסירה נגררת אחר החמור והכי קאמר אף על גב דזה קנה החמור ואחר כך תפס זה במוסירה קנה מאי דתפס ולא איצטריך לפרושי דלא קנה אלא מאי דתפס דפשיטא הוא דלא אתא אלא לאשמועינן דלא קנה אותו בעל החמור ובעל החמור קנה בי פגיה דהוי תכשיט לחמור. מ"ה נר"ו.

והשאר לא קנה לא זה ולא זה:    ואם תאמר אי מהניא משיכת בהמה לגבי כלים אמאי לא יקנה רכוב לכל הפחות חצי מוסירה. ויש לומר משום דחבריה תפוס בחצי האחר מבטל קניינו כדפירשתי לעיל אלא תפוס במוסירה במאי קני אף על פי שהגביה ראש האחד הרכוב מבטל קניינו ומעיקרא נמי כי פריך נקני רכוב במוסירה הוה מצי לתרוצי חברו מבטל קניינו ולא תפשוט דרבי אלעזר אלא שדוחה והולך עד שעומד על האמת. הרא"ש.

ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו: והשאר לא קנה לא זה ולא זה. תימה אי מהניא משיכה דבהמה לקנות כלים שעליה כדבעי לקמן והאי רכוב מוקמינן במנהיג ברגליו אמאי לא יקנה רכוב כולי מוסירה. ויש לחלק בין מקח וממכר למציאה ולקמן מיירי במקח וממכר. עד כאן. ועד כאן נמצא מחדושי מהר"י כ"ץ.

הואיל ויכול לנתקה וכו':    איכא לפרושי הואיל ויכול לנתקה בכח עד שיגביהנה למעלה מן העמוד ולהביאה אצלו והשתא ניחא ממה שהקשו בתוספות. מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון הריטב"א: הואיל ויכול לנתקה וכו'. פירוש כי כשילך לדרכו תנתק ותלך עמו ותהא מוגבהת מאליה מעל גבי הקרקע בלי שיגביה זה ידו כיון שראש החמור מוגבה והיינו דמדמינן לה בשראשה אחד על העמוד כי כיון שהגביה ראשה שהיה בקרקע אידך כמוגבה דמי דכיון דהעמוד גבוה מן הארץ מכיון דמנתקה אצלה תהא מוגבה ראשו שבעמוד מאליו מבלי שיגביה זה ידו למעלה ואם כן היה לנו לומר שהוא כאלו הגביהה כבר ולקני ואנן קיימא לן ומעשים בכל יום דלא קנה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: לעולם כדקתני זה קנה מוסירה ורוכב ומנהיג ברגליו ואי אמרת לקני רכוב במוסירה דהא מושך גמור הוא לא הואיל והתופס בה בידו יכול לנתקו מן החמור וקודם שיפול ראשו השני לארץ כבר היא מוגבהת שהרי מראש החמור מנתקה ועל זה הקשה לו שהוא דוגמת העמוד וקיימא לן דהתם תרווייהו קנו דהא במתניתין כי אמרי תרווייהו אני מצאתיה לא דייקינן בה היאך מצאוה אלמא האי מתוך לא אמרינן עד כאן.

הא דרבי אבהו בדותא היוג דאי לא תימא הכי וכו':    קשה דאין הכי נמי מה שיגזור כאן יגזור בנושא של עמוד. ונאמר דאינם שוות דנושא של עמוד הוא יותר זר מאד לזה הדין שבשלמא בזה הנושא של רכוב ותפוס במוסירה מאחר שכחו של תפוס במוסירה הוא כל כך גדול השכל גוזר שהראשון יקנה אבל בנושא דעמוד שאין באחד כח גדול מחברו אלא שניהן שוין התפוס הראשון והתפוס השני יש זרות גדול למה יקנה האחד יותר מהאחר. מהר"י אבוהב.

רכוב בשדה קנה וכו':    אין להקשות דנימא דאיירי במכר. דמאיזה טעם נחלק במכר משום מוסירה אם כן בעיר נמי. ונראה לי דלהכי לא מוקי לה כרבי מאיר כיון דאפילו יושב אזלא מחמתיה אם כן רוכב בעיר לא גרע מיושב אפילו בשדה. ועוד דמשמע ליה רבי מאיר מחייב בכל ענין מדלא מפליג וגם רבנן פטרי יושב בכל ענין אבל רכוב בשדה קנה וגם חייב.

מנהיג בעיר קנה:    פירש רש"י כל שכן בשדה. ואף הראב"ד פירש כן. ומסתברא דדוקא בעיר קאמר וכולה ברייתא מילי פסיקתא קתני וכי היכי דרוכב בשדה דוקא הוא דקני כדאיתא בגמרא מנהיג דוקא בעיר לפי שדרכן של בני אדם בעיר שאין הבהמה מנתקת עצמה לברוח מפני האנשים אשר שם אבל בשדה כשהיא במקום נרחב היא בורחת אילך ואילך והילכך אין דרך להנהיג בשדה. הרשב"א.

הכי נמי במנהיג ברגליו:    שמכה אותה בעקביו כדי שתלך. הראב"ד.

כתוב בספרים: אי הכי היינו מנהיג תרי גווני מנהיג:    ולא גרסינן ליה דתרווייהו איצטריך לאשמועינן דהאי קנה בעיר והאי קנה בשדה. הרא"ש.

אי הכי רכוב בעיר אמאי לא קני אי אמרת בשלמא רכוב בלא מנהיג ברגליו קאמר משום הכי רכוב בעיר לא קנה משום דאיכא חזקה דעדיפא מינה והיא הנהגה שכך דרכן של בני אדם להנהיג בעיר אלא השתא דאיכא הנהגה מי איכא דעדיפא מינה אמר רב כהנא לפי שאין דרכן וכו'. כלומר אפילו הכי כיון שאין דרכן לא קני ועל זה הקשו לו אם כן הגביה ארנקי בשבת שאין חזקה גדולה מהגבהה ותאמר בה כיון שאין דרכן של בני אדם לא קני וכו'. הראב"ד ז"ל.

והריצב"ש ז"ל כתב וזה לשונו: אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קנה. פירש בחידושין אי אמרת בשלמא בלא מנהיג משום הכי בשדה קנה שהולכת מחמתו מפני כובד רכיבתו שאין מפסיקין אותה עוברי דרכים אבל בעיר שמפסיקין אותה עוברי דרכים אינה הולכת מחמתו ומשום הכי לא קנה אלא אי אמרת במנהיג ברגליו והלא אף בעיר הולכת מחמתו ואמאי לא קנה. ואינו נראה לי דאם כן אין הפרש בין שדה לעיר אלא כל שהולכת מחמתו קנה בכל מקום וכשאינה הולכת מחמתו לא קנה.

אלא נראה לי דהכי פירושו אי אמרת בשלמא ברכוב לחודיה והבהמה עומדת במקומה קונה מפני שהוא משתמש בה כדרך שאדם משתמש בבהמתו והוי דומיא דחזקה משום הכי בעיר לא קנה שאין דרך בעיר לרכוב ולעמוד במקומו אבל בשדה דרך הוא לרכוב ולעמוד במקומו שאינו מתבייש וגם שעומד על פועליו ולראות בשדותיו מה הם צריכים אלא אי אמרת במנהיג ברגליו משיכה גמורה היא זו ובעיר אמאי לא קנה דהא אמרת סיפא מנהיג אף בעיר קנה ותירץ רב כהנא דאף על פי שהיא קנייה גמורה מכל מקום כיון שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר לא קנה. אחר כך מצאתי פירוש זה לרמב"ן בשם הרב אב בית דין. מכל מקום ראיתי קצת נוסחאות שאין בהן אי הכי אלא ורכוב בעיר מאי טעמא לא קני והיא נראית נכונה. עד כאן.

אלא מעתה הגביה ארנקי וכו':    קשה היאך נמשכת זאת הקושיא מהתירוץ שתירצו למעלה דלפשטיה דמתניתא גם כן היא והסיבה דרכוב בשדה קנה ולא בעיר היינו בשביל דדרך הוא להיות רכוב בשדה ולא בעיר. ונאמר דבמתניתא היינו לפי שמצוי הוא להיות עומד רכוב בשדה לשמור גרנו אבל בעיר אינו מצוי כלל אבל אם יהיה מצוי אף על פי שהדרך לא יהיה כך משום צניעותא לית לן בה ועם כל זה יהיה קונה אמנם הגבהת הארנקי בשבת אף על פי שאין דרך להגביהו עם כל זה מצוי הוא להגביהו ולפיכך קנה אבל עכשיו שתירץ שסיבת הקנייה אינו היות הפועל מצוי אלא הסיבה שלא קנה הוא לפי שאין דרכן משום צניעותא אלא מעתה מגביה ארנקי אין דרכו כך בשבת. מהר"י אבוהב ז"ל.

ולענין פסק הלכה איכא למימר דכיון דקאמר רב יהודה משמיה דשמואל דרכוב אפילו לחודיה לא קני ולא אשכחן עליה תיובתא דמאי דפרכינן עליה הא פרקינן להו הילכך קיימא לן כוותיה. ואף על גב דקתני במתניתין היו שנים רוכבין או מנהיגין או אחד מושך ואחד מנהיג יחלוקו הא אוקימנא לה במנהיג ברגליו ואף על גב דאמר רבא לעיל גבי המגביה מציאה לחברו דילמא הא קמשמע לן דרכוב קני דילמא במנהיג ברגליו קאמר וקמשמע לן תרי גווני מנהיג.

אבל הריא"ף ז"ל שהביא משנתנו כצורתה נראה שהוא סבור דרכוב קני וכן רכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתניתין. ולענין מוסירה אם היה אחד רוכב ואחד תופס במוסירה קיימא לן כרב אשי דאמר זה קנה חמור ובי פגיה וכו'. ונראה דהוא הדין לאחד מנהיג ואחד תפוס במוסירה.

אלא שהרמב"ם ז"ל חלק ואמר בזה שקנה תפוס במוסירה כולה מוסירה ולא ירדתי לסוף דעתו. ואפשר במתכוין לקנות הכלים אגב הבהמה כגון כלים מחמת חצרו. הרשב"א.

ירושלמי. ולא הביאו רבינו הגדול ז"ל ור"ח ז"ל הביאו. אשה שהיא רוכבת על החמור וחבילה עליה ושני בני אדם מהלכין לפניה היא אומרת אלו שניהם עבדי והבהמה והחבילה שלי וכל אחד משניהם אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזו בהמתי צריכא גט מזה ומזה ומשחררת לשניהם ושניהם משחררין זה את זה וחולקין הבהמה והחבילה שלשתן בשוה. עד כאן.

וצריך עיון אי גיטא שקלא תשקול כתובתה מן החבילה ותו לא וכן נראה היכא דשקלא גיטא מדעתה ואי כל חד מינייהו נמי יהיב לה גיטא מנפשיה נראה לומר דשקלה כתובה מכל מנאתא ומנאתא דתרווייהו כיון דקא מודו לה כל חד מינייהו דאית לה כתובה עלייהו וצריך עיון. ואיכא למימר דכיון דאיהי מודית מעיקרא דלית לה כתובה עלייהו כלל לית לה למשקלה כדין טענו חטים והודה לו בשעורים דכיון דהיאך קא מודה דלית ליה עליה שעורים כלל פטור הוא אף מדמי שעורים. מיהו היכא דהדרא איהי מנפשה וקבלה גיטא מינייהו נראה לומר דידה על התחתונה דאי הויא כתובה טפי מתלתא שקלא תלתא בחבילה ובהמה ואי כתובה בציר מתלתא שקלא כתובה חדא ותו לא מן האמצע ואסורה היא על קרובי שניהם דכיון דקבלה מהם גט מדעתה כבר בטלה דבריה שאמרה עבדי הם והודית בקידושין.

מיהו הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות גירושין שמותרת היא לכל ואף על פי ששניהם החזיקוה באשת איש כיון שכל אחד מהם מעצמו היה מעיד. וכבר הארכתי בזה בקידושין מיהו לא מציא אמרה איהי לא בעינא גיטא כי היכי דלא איתסר בקריבייהו דהא איהי קאמרה דעבדי נינהו ולא מהאי טעמא מתסרא בהו וצריך עיון. הרמ"ך.


דף ט עמוד ב[עריכה]

בעי רבי אלעזר:    איכא למידק מאי שייכא הכא כיון דלא פשטינן לה ממתניתין. התם בפרק המוכר הוי דכותה ויש לומר דדכוותה איכא למיבעי גבי מציאה ומשום הכי קבע לה תלמודא הכא ולא כפשטא ומוקמינן לה בכפות הילכך אם מצא בהמת חברו כפותה ועליה מציאה ומשך אותה לקנות המציאה שעליה אם בא אחר ונטלה זכה בה. דבשלמא גבי מקח וממכר איכא דפסיק דמוקמינן לה אחזקת מרה קמא ולא קנה אבל במציאה ליכא למימר הילכך זה שנטלה קנה ודאי וזה שמשכה הוי ספק ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. מ"ה נר"ו.

אמר רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני:    איכא למידק והא אנן משום משיכה קא אמרינן ולאו משום חצר כדקאמר אי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים. ויש לומר דמשום משיכה לא אפשר למקני שהרי הכלים מונחין ועומדים הן ובהמה הוא דמסגי וכיון שכן ליכא משיכה בכלים. ובפרק המוכר את הספינה יתבאר הדין הזה. ואוקימנא אלא הכי מיבעיא ליה אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה אותם כלים או לא ואמר ליה רבא לעולם לא קנה אלא בכפותה. דהויא לה כעין כליו וקונה מטעם חצרו דכליו וחצרו קונים לו ומשום חצר איתרבאי כלי. ואינו קונה אלא דומיא דחצר כלומר בשאינת מהלכת דאי לא תימא הכי בהמתו היכי דמי לחצרו אלא כליו וחצרו שוין הן. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא. ליכא לפרושי דמספקא ליה אי מהניא משיכה לכלים משום דלא קני לה לבהמה והוה ליה משיכה בכליו של מוכר ולא מהניא או דילמא מהניא לפי שאף הבהמה קנויה לו למשוך כלים שעליה. דאם כן מאי קאמר ליה רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים שעליה מי קני חצר מהלכת היא דהא איהו לאו מדין חצר קא מיבעיא ליה אלא מדין משיכה בכליו של מוכר ואי אמר ליה קני בהמה אף על גב דלא קני כלים שעליה מדין חצר אי משיך לה בהדייהו קנה מדין משיכה בכליו של לוקח. ועוד דהא ודאי לא מספקא לן דמשיכה בכליו של מוכר מהניא כדמוכת בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין דקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ואוקימנא התם מעיקרא בכליו דמוכר דאלמא במשיכה מיהא קני דעד שיוציאנה מרשותו משיכה היא. והכי נמי מוכח בשבת פרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת. דבמשיכת הכיס קנה המעות אף על פי שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו או דרך חלמא כדאיתא התם אלמא מילתא פשיטא היא דמשיכה בכליו של מוכר קנה והכי נמי מוכח בפרק בתרא דעבודה זרה דאמרינן אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. לפיכך פירשו בתוספות דהכא הכי קמיבעיא ליה אי מהניא משיכה דבהמה לכלים או לא משום דלא דמו משיכות להדדין דמשיכה דבהמה בהנהגה וכו'. עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקט קני. פירוש על כרחך הא דמיבעיא ליה משוך בהמה זו לא איירי בכפות אם כן הוי כמו משוך קופה ופשיטא דקני אלא ודאי לא איירי בכפות אם כן ליבעי נמי קני ואי משום דסבירא ליה דרבי אלעזר פליג אדרבא וקסבר חצר מהלכת קנה ולכך לא בעי קני אם כן משוך לא תיבעי. ומתרצינן תחילה אם תמצא לומר דקסבר חצר מהלכת קנה אפילו בעי משוך משום דלא השאילה לו להיות חצרו. אי נמי פירש אפילו אם תמצא לומר דקסבר דחצר מהלכת לא קנה כרבא מכל מקום אי הוה מיבעי ליה בקני והיה משיב דקנה אז שמא היה סבור הפושט דבעיא בכפות ולכך השיב דקני ולא ידע עדיין איך הדין במשוך אבל כי בעי משוך אם ישיב לו דקנה כל שכן קני ואם ישיב לו דלא קנה אז ממילא יודע הדין בקני דבמהלכת לא קנה דחצר מהלכת היא ובכפות קנה בכל ענין. כן נראה לי ביאור התוספות. גליון.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: בעי רבי אלעזר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה וכו'. ואקשינן ואי אמר ליה קני מי קני חצר ומהלכת היא וכו'. שמע מינה דכליו של אדם מדין חצר הוא קונה דאי לא מאי קמשני מחצר מהלכת דילמא כליו שאני. ואיכא למידק ולקני כלים מדין משיכה דהא אמשיכו להו כלים במשיכת הבהמה דאטו אי משיך כלי מלא פירות לקנות את הפירות מי לא קנו להו.

ועוד דבהדיא גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה. לקנות ולדותיה לא קנה. לקנות היא וולדותיה לא קנה. ואקשינן התם אלא האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשאה. ובפרק המצניע מוכח בהדיא גבי הגונב כיס בשבת דבמשיכת הכיס קנה המעות וכו' ובפרק הספינה תניא ארבע מדות במוכרים וכו' אלמא אף על גב דמונחים בכלי שאינה שלו קנה בהגבהת הכלי או במשיכתו. והא דאמרינן התם פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד וכו' דמשמע דמדידה מהניא ולא משיכה דפריקה התם בשפרק עד שלא פסק וכו' וכן פירש שם ר"ש. וכיון שכן הכא ליקנינהו לכלים במשיכת הבהמה. ויש לומר דהכא היינו טעמא משום דאמר לו נותן משוך בהמה וקנה כלים שעליה ולא אמר לו משוך כלים אלו שמע מינה דקפידא הוי דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה אלא מחמת הבהמה דלקני לה מדין כליו.

ואכתי קשיא לן מאי שנא בהמה דנקט אי משום דלא מקני בהמה לגמרי קאמר וקמיבעיא ליה אי קונין בכלי מושאל או לא תיבעי ליה כלי. ועוד ברייתא היא דתניא בפרק הספינה ארבע מדות במוכרים וכו' משנתמלאת המדה שניהם אינם וכו' ואוקימנא במדה דסרסור וכו' אלמא קונין בכלי מושאל. ונראה לי רבי אלעזר חדא מיגו חדא קמיבעיא ליה ובמשיכת בהמה כפותה קמיבעיא ליה במסקנא והכי קמיבעיא ליה משיכת בהמה כפותה מקניא או לא דכיון דאין דרכן של בעלי חיים לגררן חיים כפותים אלא להנהיגן ברגליהם לא קני או דילמא קני ומשום דאיירינן עד השתא ברוכב ומנהיג ומושך כיצד קונים ואיירינן במושך בחמור ומנהיג בגמל קמיבעיא ליה הכא גרירא אי קניא או לא ואם תמצא לומר קניא היכא דאקני ליה גופה דבהמה לגמרי אבל היכא דלא אקני בהמה בגרירה זו אלא להיותה בכליו לקנות עליה כלים אלו מהניא משיכה בזו לקנות כלים עליה או לא. והא דאמרינן והלכתא דכפותה הכי קאמר בכפות קמיבעיא ליה והלכתא דקניא והכי קאמר והלכתא דקני בכפותה ובהכי קמיבעיא לן. כן נראה לי.

אלא דהיא גופה קא קשיא לן בהמה בגרירה היכי מקניא מי עדיפא גרירה מהנהגה בגמל או משיכה בחמור דאמרינן דחד צד מינייהו לא קני משום שאין דרכן בכך והלא אין דרך בהמה לגרור אותה כפיתה לעולם. ואין לומר דהכי קאמר משוך בהמה זו כדרכה וקני כלים שעליה לאחר שתכפות אותה ולעולם בהמה גופא לא מקניא בגרירה דהא משוך וקני כלים קאמר דמשמע בבת אחת קונה בהמה וקונה אגבה כלים שעליה. ויש לומר דהתם היינו משום דעיקר הליכתן מעצמן היא וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתה אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי אפילו בגרירה קני. כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא אי אמר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו. פירוש דגופה דבהמה לא מיקני ליה אלא שתהא שאולה לו שיקנה בה כלים שעליה מדין חצר. והראיה דמדין חצר הוא מדפרכינן עלה דתיפוק ליה דהוה חצר מהלכת. וקשיא לן וממאי דרבי אלעזר מדין חצר קאמר כי היכי דניקשי עליה מחצר המהלכת דילמא הכי קא בעי אם הוא זוכה בכלים מדין משיכה לגבי כלים או לא. ויש אומרים דהא פשיטא דלא הוה משיכה כיון דכלים לא נפקא מרשות מוכר ולעולם עמדו על גבי בהמתו וזה אינו שכבר בררנו בראיות מגמרין ומהירושלמי בפרק הספינה דמשיכת פירות בכליו של מוכר קנה ואדרבה יש לתרץ דמשמע לן דהא לא מיבעיא ליה לרבי אלעזר דהא פשיטא דקנה וכי קמיבעיא ליה אם קונה בו מדין חצר ולשונו של רבי אלעזר מוכיח דהיינו בעיא מדלא נקיט משוך כלים על גבי בהמה זו ונקיט משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה דאלמא לבהמה הוא דלעביד בה משיכה ושיקנה אחר כך כלים שעליה מדין חצר.

ואם תאמר ואכתי מאי קא בעי דהא ודאי כיון דמשאיל לו בהמתו לקנות בה קנה דלדין חצר סגי אפילו בחצר או כלים מושאל או מושכר וכדאמרינן לקמן ומקומו מושכר לו וקא סלקא דעתין דמדין חצר קאמר וכדאמרינן נמי בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין משנתמלאת המדה ללוקח ואוקמוה במדה דסרסור דאלמא קונין בכלי מושאל. ויש לומר דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו והוי כשלו אבל הכא שאינו ממשיכו לו אלא בקנין זה בלבד מספקא לן. ובעיין לא איפשיטא והא דמשך חמריו ופועליו שבפרק הספינה אינו ענין לזה וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ולענין הלכה בעיא דרבי אלעזר לא איפשיטא. וכיון שכן נראה לי דאי משיך בכהאי גוונא לא מפקינן מיניה דהוה ליה תופס ברשות דומיא דכור בשלשים סאה בסלע וכמו שכתבנו למעלה. וראיתי מחלקים ביניהם דהתם בכור בשלשים משיכה גמורה עבד אבל הכא דספיקא בגופה דקנייה ודילמא לא קני כלל מפקינן מיניה ואין זה כלום אצלי דהתם נמי איכא לספוקי דילמא מוכר לא נתכוון להקנות עד שימשוך לוקח כל הכור וכלישניה קמא דאמר כור בשלושים ומשיכה דלא מקניא היא. הר"ן.

הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בתלמוד חצר מהלכת היא וכו':    תמיה לי והלא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא לקמן וכן פסק הריא"ף ושליח הא נייד דבשלמא חצר דאשה דאיתרבי משום יד איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח אבל גברא דאיתרבאי משליחות מאי טעמא לא ולא עוד אלא אפילו חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן. הרשב"א.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וחצר מהלכת לא קנה. פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפילו למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכל שכן למאן דאמר משום ידה איתרבאי עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בפרק הזורק.

והלכתא בכפות:    איכא למידק אמאי מתרץ בלשון הלכתא כיון דלא איפשיט בעיין ויש לומר משום דידע תלמודא דאיכא אמוראי דסבירי להו דחצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה וידה מהלכת היא והיינו רב פפא ורב הונא ורבינא דמקשו אלא מעתה משמע דסבירי להו דחצר המהלכת קונה ובעיא דרבי אלעזר לפי סברת הני אמוראי בבהמה המהלכת היא ומשום הכי הוצרך לומר והלכתא דבעיא דרבי אלעזר בכפות היא אבל במהלכת לא קנה.

אלא מעתה היה מהלך וכו':    פירוש בשלמא אי חצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה מה ידה מהלכת אף כל חצר המהלכת קונה והיינו דלא בעי רבי אלעזר אלא במשוך בהמה וקני כלים שעליה. מורנו הרב נר"ו.

ואקשינן אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו'. הכי נמי דלא קני לדידך דאמרת דכליו לא קני אלא כעין חצר שאינה מהלכת ופריק כי אמרי אנא חצר מהלכת לא קני במהלכת מחמת עצמה אבל הכא שקול מיא מהכא ואינה מהלכת וכן בקלתה. ומאי דקא קשיא להו לתלמידי מהא דאמרינן גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר כלי אזלינן ולא נייח לאו קושיא היא דאין הכי נמי דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מכל מקום אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכת עצמה. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר להו ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. קשיא לן הא דאמר רבא במסכת שבת פשיטא לי מים על גבי מים היינו הנחתם וכו' ולימא נמי אגוז מינת נייחא ומיא קא ממטו לה. ומתרצינן הכא לגבי חצר מהלכת היא כל היכא דלא סגיא מנפשה לאו מהלכת היא הילכך ספינה וקלתה לאו מנפשייהו ניידי אבל לגבי שבת הנחה ממש בעינן דאלו קיימי באויר כגון שערבן הרוח ולא הניחן לנוח והוציאן אחד משם לחוץ אינו חייב דהנחה על גבי משהו מיהת בעינן ומיא כאוירא בעלמא דמו ולא משום ניידא ממש קפדינן אלא משום דהוו כאוירא בעלמא דהא הדר איבעיא ליה לרבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר אגוז אזלינן והא נייח כלומר הרי אינו עומד באויר ומהניא ליה ההוא הנחה או דילמא בתר כלי אזלינן והכל באויר. עד כאן.

אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וכו':    פירוש ולא דמיא הא לספינה שעל מים דפריש רבא דשאני הכא שהאשה מדעתה ניידא מה שאין כן במים. הריטב"א.

קשיא לי דהא קיימא לן דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות הרבים ואם כן אף על גב דקלתא מינח ניחא מאי הוי אטו משום קלתה מגרשה והא לא מגרשה אלא משום לתא דידה שהקלתה מונחת על ראשה והכי נמי אמרינן בגיטין שאפילו בחצרו של בעל מתגרשת בקלתה אם היתה מונחת בין ירכותיה ואף על גב דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות מוכר אלא משום לתא דידה הוא דמגרשא והכי נמי משום לתא דידה היא מגרשה ואיהי הא קא מהלכת ונייח דקלתה לא מעלה ולא מוריד. ועוד תיפוק ליה משום ארבע אמות דידה כדאמרינן בגיטין היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת ואמרינן התם לתוך ארבע אמות שלה הוו קרוב לה.

ונראה לי דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד אבל מהלך לא וקלתה בין ירכותיה נמי משום במקום עצמה אם קלתה קנויה לה וכליו של לוקח הם ולעולם משום כליו הוא דמגרשא דמקום קלתה קנוי לה הואיל ובין ירכותיה היא. מיהו ברשות הרבים ליכא למימר הכי משום הכי איתחזי לי דהאי ברשות הרבים דקאמר הכא לאו רשות הרבים ממש אלא בסימטא ואיכא דוגמתיה בבתרא ובסימטא ודאי משום כליו הוא דקני דאיהי הא קא מהלכת והא קלתה מינח נייחא. הראב"ד.

ואין צריך לכך אלא יש לומר דטעמא דברשות הרבים לא קני משום דאין לו רשות להניחו ברשות הרבים אבל קלתה בכל מקום יש לה רשות לשאת אותה. עוד הקשה תיקני לה ארבע אמות דידה. ונראה לי דאין ארבע אמות קונות אלא בעומדת אבל במהלכת לא. הרשב"א והר"ן.

וכתוב בתוספי תוספות להרא"ש ז"ל וזה לשונו: הקשה הראב"ד תיפוק לי משום ארבע אמות דידה וכו'. ומתוך קושיא זו פסק דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד וכו'. ונראה לי שהקושיא אינה קושיא גם מה שפסק מכח קושיא זו ליתיה דארבע אמות קונות לו לאדם אפילו מהלך אם היה מונח על גבי קרקע אבל מה שנתון תוך קלתה לא קנתה דקלתה מבטלת כח הקרקע דקנין חצר דאורייתא וקנין ארבע אמות תקנת חכמים דאין הקרקע קונה לה וקלתה הויא חצר מהלכת. עד כאן.

מתניתין : היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו':    קשיא לי למה לי למתני היה רוכב ליתני ראה את המציאה וכו'. ויש לומר דטעמא קא יהיב למה ראה זה יותר מחברו מפני שהיה רוכב והגבוה מחברו רואה יותר מחברו. אי נמי דאם שנים מהלכים יטלנה הוא ולא יכניס עצמו לבית הספק כי שמא יזכה לעצמו אלא מפני שהוא רוכב לא היה יכול ליטלה. ואם תאמר ירד ויטול אותה. אדהכי והכי יזכה בה אחר. אם כן לרבותא דסיפא נקט רוכב דהוה אמינא דמצי למימר כיון שאתה רוכב ואני מהלך אני הייתי פוגע בה תחילה ודידי היא קמשמע לן כיון דיהבה ניהליה קני ממה נפשך כדפירש רש"י.

ואמר אני זכיתי בה וכו':    לא מצינא לפרושי דאיירי כדפריש בהדיא בשעת הגבהה לצורך פלוני אני מגביה דאם כן כי דחינן לקמן מתניתין דאמר תחילה ופירש רש"י מתתילה הגבהתי לצרכי ולא לצרכך היכי מצי למימר הכי והלא בשעת הגבהה פירש לצורך חברו וסבירא ליה להאי דדחי הכי המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא ודאי הכי פירושו כי בשעת הגבהה לא פירש והשתא פירש מתחלה זכיתי בה לצרכי ואם כן קשיא טובא מאי למימרא וכי מי שאומר לחברו תן לי מציאה זו והגביה אותה לצורך עצמו צריכא ליה לתנא למימר דקנה הזוכה. וקושיא זו דחקתיה לרב נחמן לפרושי מתניתין דהא דקתני אני זכיתי בה אני רוצה לזכות בה עכשיו אף על פי דאין מלשון והענין מתפרש יפה לדעתו.

ויש לתרץ דהא קמשמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר לו תנה לי ועני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע והוא הגביה סתם ולא פירש בשעת הגבהה לצרכי אני מגביהן מסתמא לצורך חברו הגביה ולא נאמינהו במה שאומר עתה מתחילה הגבהתי לצרכי קמשמע לן דנאמן ולא נקרא רשע כיון שהיא מציאה דלא מצינן למימר ליה תלך ותמצא אחרת ומה שלא פירש בשעת הגבהה מימר אמר כיון שהדבר הוא בידי למה אפרש סתמו כפירשתי כל מי שיערער עלי אומר בתחילה לצרכי הגבהתיה. ונמצינו למדין דלרב נחמן מתפרשא מתניתין בתרי גווני אפילו היכא דאמר לצורך ראובן אני מגביה מצי למהדר ביה ויאמר אני רוצה לזכות בה עכשיו דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וכל שכן מן הסתם. ולמאי דמפרש תלמודא דאני זכיתי בה מתחילה קאמר מתפרשא מתניתין בחדא גוונא במגביה סתם.

אם משנתנה לו וכו':    ואם תאמר מאי למימרא דהא קנה ממה נפשך. ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר ותקפה ממנו דמפקינן לה מיניה משום דזכה ואכתי לא ניחא ויש לומר דסלקא דעתך אמינא מצי למימר לא נתכוונתי לזכות לחברי אלא לעצמי והא דיהבתה ליה מתנה בטעות היא דאמרי משעת ראיה קני לה דהכי קרו אינשי מציאה משעת ראיה כדאמרינן לעיל קמשמע לן דלא מצי טעין הכי אלא כיון דיהבה ניהליה קנה דלא מפקי אינשי מידייהו מילתא דלא פסיקא להו דלאו דידהו והרי זה נכון. מ"ה נר"ו.

גמרא : מי שליקט את הפאה:    פירש רש"י ז"ל אדם מעלמא שאינו בעל השדה. יש להקשות מי הכריחו בזה והקושיא שעושה אינה לדעת מי שאומר בגמרא תרי מיגו אמרינן דלהאי טעמא אף על פי שהוא עשיר להוי זוכה לנפשיה מיגו דאי בעי מפקר לנפשיה וכו'. לזה נאמר כיון דהכתוב אומר לא תלקט לעני ולגר וגו' ואם ההערמה שאמרנו היא אמתית הצוואה הזאת אין לה מקום כלל שבכל אחד ואחד נאמר מיגו. וזהו גם כן מה שכוון רש"י להלן באמרו חד מיגו מעני לעני דרצונו לומר דהאי דאמרינן חד מיגו היינו לשיהיה זוכה עני אחד לחברו אבל לא שנאמר דמיגו שהיה יכול להפקיר נכסיו חזי ליה שתהיה עכשיו זאת הפאה לעצמו. מהר"י אבוהב.

והרא"ש כתב וזה לשונו: מי שליקט את הפאה וכו'. פירש רש"י דוקא בשדה אחר אבל בשדה שלו וכו'. ונראה לי דבעיקר מחלוקתן דפליגי אליבא דעולא דמעשיר לעני מיירי אפילו בשדה שלו דכיון דלא זכי ליה אליבא דרבי אליעזר אלא מטעם דאי בעי מפקר נכסיה ולאחר שיפקירם אין השדה שלו. אלא בשביל דמעני לעני הוצרך רש"י לפרש דבשדה אחר מיירי. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני וכו'. פירש רש"י דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה והיינו דאמרינן דאלו מפקיר לנכסיה חזיא ליה ואי בבעל השדה אפילו הוא עני לא חזיא ליה דהא קיימא לן שאף העני מוזהר על שלו. ובתוספות דחו ראיה זו דאנן הכי אמרינן דאי בעי מפקר נכסיה ושדה זו בכלל הפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה. ואף על פי שאמרו שהמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה התם הוא לפי שחזר וזכה בו אבל בכאן שלא חזר וזכה בו אינו מוזהר עליו.

ונראה לי כי רש"י סובר דגזירת הכתוב היא שיהא העני מוזהר על שלו לעולם מכיון שבא לכלל פאה דהא תלמודא הוא דמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו שורת הדין שיהא פטור מן הפאה דהא הפקר פטור מן הפאה אלא דכתב רחמנא תעזב יתירה כדאיתא פרק הגוזל להזהירו וגזירת הכתוב היא שלא להפקיע תורת פאה הכא נמי לא שנא. ובתוספות סייעו פירוש רש"י מדאמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דחד מיגו אמרינן ואי בבעל השדה אכתי איכא תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דחזיא ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה.

ומיהו בירושלמי משמע דמתניתין סתמא בין בבעל השדה ובין באיניש דעלמא דאפילו בעל השדה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינן ביה דהא חזיא ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה דהא (תלמוד) ראוי הוא לזכות בה אלא דרחמנא חייביה למיהבה לעני מפני שהיתה שלו הילכך שפיר מצינו למימר דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני. עד כאן.

וזה לשון מ"ה נר"ו: מי שליקט את הפאה וכו'. כתב רש"י אדם בעלמא שאינו בעל השדה דאי בעל השדה ליכא מיגו דעני נמי מחייב בפאה. ואם תאמר אפילו בבעל השדה מצינן לאוקמה מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים זכי נמי בהאי לצורך עניים אחרים והכי איתא בירושלמי. ויש לומר שרש"י לא רצה לפרש כן משום דלא אמרינן מיגו מענין לענין דלא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים יזכה בפאה זו לצורך עניים אחרים.

אבל אכתי קשה לי דאפילו בבעל השדה משכחת מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה ואפילו קרקע זו ונמצא שאין פאה זו של שדהו ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני. ויש מי שכתב דמשום מעני לעני כתב רש"י כן דאמרינן דליכא אלא חד מיגו ואלו בעני בעל השדה תרי מיגו איכא מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דאית ליה ומצי זכי לנפשיה ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני ונכון הוא אבל לא משמע לי כן מדברי רש"י אלא לעולם לא מצינן לאוקומי בבעל השדה דכיון דבשעת שלקט אותו וקרא עליו שם פאה של שדהו שוב לא מצי זכי לנפשיה אפילו אי מפקר לכולהו נכסיה שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ואזלינן בתר זמן לקיטתו ולא בתר זמן אכילתו. עד כאן.

לימא מר מעני לעני מחלוקת:    כתוב בתוספות אית ליה פרק קמא דגיטין דבתופס לבעל חוב פליגי וכו'. פירוש מהכא שמעינן שפיר דמאן דאית ליה לא קנה דכל שכן דקסבר דתופס לבעל חוב לא קנה אבל מאן דאית ליה קנה מצי למימר דתופס לבעל חוב לא קנה ושאני מציאה דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה זה הביאו מפרק קמא דגיטין דליתיה קל להבין. גליון.

לימא מר מעני לעני מחלוקת:    יש לומר שזו הקושיא לאו סיפיה רישיה ולאו רישיה סיפיה שממה שהתחיל ולימא מר ולא אמר ורמינהי או כיוצא בזה נראה שאין זו קושיא עצומה ובסוף הקושיא אמר אי אמרת בשלמא וכו'. ואפשר לומר דהאי דקאמר ולימא משום דבהקדמה יש לנו לומר שאין ראוי שנשים בין שני תנאים מחלוקת מן הקצה אל הקצה כל שנוכל לאוקומי פלוגתייהו מן הקצה אל האמצעי ואם נאמר מעני לעני מחלוקת היינו מן הקצה אל הקצה אבל זה כבר תירץ רש"י במה שאמר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו שכוונתו לפרש שמה שאנו מחדשים בזו האוקמתא אינו שרבי אליעזר סבר דאפילו מעשיר לעני קונה שרבי אליעזר יודה בזה דלא קנה אלא החידוש הוא ברבנן ואם כן בכאן יש מחלוקת מן הקצה אל האמצעי אבל החולשא שמצא זה המקשה בקושייתו היא בהקדמה שבנה עליה קושייתו והוא מסופק בה אם היא אמתית אם לאו והוא דהא מציאה הכל עניים אצלה וזה נוכל לדחותו ולומר שהפרש גדול בין מציאה לפאה שענין פאה מצות התורה שתהא לעני בהכרח ובעל השדה אין לו רשות כלל בזה אבל גבי מציאה צוותה התורה בהיפך שמי שמצא אבידה שיטרח בעל כרחו להחזירה לבעליו ובשביל זאת החולשא אמר ולימא מר פירוש אם אתה מודה לי זו ההקדמה שמציאה ופאה שוין אני אקשה לך קושיא עצומה. מהר"י אבוהב.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני וכו'. איכא למידק דהיכי פריך הכי בפשיטות לאפושי פלוגתייהו והלא לרבי יהרשע לא פליגי אלא בחדא ואיהו פריך דליפלגו בתרווייהו. וראיתי מי שפירש דהכי פריך ולימא מר מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני מודה רבי אליעזר דתרי מיגו לא אמרינן ואמר דהכי דאיק לשון רש"י שכתב ולימא מר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו. ולדידי מי שהוא רגיל בלשון רש"י יכיר שהוא כוון היפך זה ממש וטעמא דמילתא משום דעל כרחך מעשיר לעני פליגי והיינו דקתני מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני משמע מי שלקט לאו עני הוא דאם מן הסתם משמע עני דפאה עניים הוא דלקטי לה ליתני הכי מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני ותו לא ואנא ידענא דלפלוני עני הוא אלא ודאי אפילו מעשיר לעני פליג רבי אליעזר ופריך ולימא מר וכו' ואף על גב דהשתא מפיש פלוגתייהו בהכי ניחא טפי דאתיא מתניתין בכל גוונא בין מעשיר לעני בין מעני לעני. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני מחלוקת. כלומר ובתרווייהו פליגי דרבי אליעזר סבר דאמרינן אפילו תרי מיגו ורבנן סברי אפילו חד מיגו לא אמרינן. ורש"י גורס כגירסא ראשונה אלא שפירש הוא ולימא מר דאפילו מעני לעני פליגי רבנן ונראה שהוא נוטה כפי הגירסא האחרונה ובמסכת גיטין הארכתי בזה בסייעתא דשמיא. עד כאן. וחסרון יש בלשון הריטב"א זה הנזכר.

ותנן היה רוכב על גבי בהמה:    ואם תאמר והיכי אסיק אדעתיה לומר דמתניתין דעני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר דהא קתני אני זכיתי ומשמע בשעת הגבהה. ויש לומר דמחניתין קשיתיה דאי אני זכיתי בה בתחילה קאמר מאי למימרא כדכתיבנא לעיל והא דקתני זכיתי בה ולא קתני אני זוכה בה לאפוקי אי תקפה אחר דאם היה אומר אני רוצה לזכות בה עכשיו קנה התוקף דחברו לא קנה דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואיהו לא קני אם כן מי קנה אלא ודאי התוקף קנה משום הכי הוצרך לומר אני זכיתי בה תחילה קודם שתקפת אותה ונמצא ניצול בטענה זו מחברו ומן התוקף. מ"ה נר"ו.

אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת וכו':    קשיא לי מעני לעני מודו רבנן דמיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני אבל מיהו לא זכה בפועל לנפשיה וזכי לאחריני במיגו אבל במציאה אמר שרוצה לזכות לעצמו ומשום הכי לא קנה חברו ומאי קושיא. ויש לומר. דכיון דבשעה שהגביהה הגביהה לצורך חברו ובאותה שעה שייך לומר מיגו אם איתא דאמרינן מיגו שוב לא היה יכול לזכות לעצמו דהא קנה חברו בשעת הגבהה אם איתא דאמרינן מיגו אלא ודאי לא אמרינן מיגו ומשום הכי מצי לזכות לנפשיה. וכן הבנתי מלשון רש"י מ"ה נר"ו.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_ט&oldid=1055315"