שיחת ביאור:משנה אבות פרק ד
בפרק הרביעי של מסכת אבות מובא בשמו של שמואל הקטן פסוק ממשלי. התנא לא הוסיף אף מלה להרחיב או לפרש את הפסוק. הדבר תמוה ביותר, גם מבחינת עורך המשנה וגם מצדו של שמואל הקטן. כפי שראינו באנשי כפר חנניה, לא חסר אמרות הכוללות פסוקי אסמכתא. אבל כאן הפסוק אינו מובא כאסמכתא, אלא כציטוט בעלמא. חסר ההקשר בו שמואל הקטן בקש להשתמש בפסוק. אם עורך המשנה היה זקוק לפסוק, הוא לא היה צריך להביא אותו בשמו של שמואל הקטן, אלא בשם אומרו, שלמה המלך! מה הוסף רבי לפסוק על ידי ציטוטו ממקור משני? אם אנו מגבילים את פרוש האמרה לנאמר בתוכה, אין לנו כל דרך לענות על השאלה, בגלל העדר המסגרת בה נאמרה. אין לנו ברירה אלא לשער שמשמעות האמרה נובעת מן הקונטקסט בפרקי אבות. אם כן, עלינו להתייחס לטקסט כחיבור ולא כאוסף. בפרק הזה אתאר את החבור המקנה משמעות לאמרתו של שמואל הקטן.
יתרון לימוד פרקי אבות כהקדמה ללימוד המשנה:
אני ממשיך במסכת אבות כדי לבודד את הרובד הספרותי במשנה ביתר קלות. החידוש המובא בספר המשנה כדרכה יוצא מקריאת הטקסט כיצירה ספרותית מתוחכמת הבנויה בתחבולות. מסכת אבות מאפשרת הכרת גדולתו של רבי כסופר. הכרות זו נחוצה כדי לשנות את דפוסי החשיבה בכל הקשור למהות המשנה. יש בה פן בלתי מוכר, המבוסס על תכונותיה כיצירה ספרותית. המחבר היה איש אשכולות ושילב בין גדולה בתורה ובין שליטה באומנות החבור הספרותי. אי אפשר לקרוא את ספרו נאמנה בלי להכיר בשילוב הזה. עד היום המשנה משמשת בסיס להלכה בכל תפוצות ישראל, אבל גדולתה הספרותית כמעט ולא ידועה. לימוד פרקי אבות מאפשר בידוד היסוד הספרותי כדי להעריך אותו כראוי לפני שבודקים את שילובו במרקם המורכב של המשנה ההלכתית. מסכת אבות כל כך מתאימה לתכלית של היכרות עם הכלים הספרותיים ששמשו את מחבר המשנה, שניתן לחשוב שהיא חוברה למטרה הזאת.
המבנה הסמוי באבות פרק ד'
עד כאן בדקנו שני מבנים די מצומצמים, זוגות הפרק הראשון ואנשי כפר חנניה. במאמר הזה אציג את המבנה של פרק שלם והחבור המתגלה על גביו. מבחינה טכנית החבור הסמוי הוא tour de force ביכולתו הספרותית האדירה של מחבר המשנה. זאת הסיבה העיקרית שבחרתי להציג את מרקם החבור שבאבות ד' במבוא הזה: כדי להכיר לקוראים, וגם אם רק במקצת, שליטתו של רבי בכל הקשור לחכמת סופרים. החלק העיקרי של החבור יוצג כטבלה העשויה ארבע עמודות וחמש שורות. נראה בקריאת הטבלה שתי וערב שהשורות מסודרות על פי אותו סדר שמצאנו בחמשת הזוגות בפרק הראשון. בשתי של אריג החבור נראה ארבע עמודות המשקפות את סדר הצמדים באנשי כפר חנניה. לכל הידוע לי, מבנה הפרק הזה לעולם לא תואר. אציין בניתוח המבנה שני סוגים של ראיות, אלה שמעידות על קיומו של מבנה סמוי, ואלה המעידות על מאמצי המחבר להסתיר את המבנה. הניתוח שאציג איננו אמור להיות ממצא. אני משוכנע שיש עוד הרבה ללמוד מן הפרק המופלא הזה.
הפרק מופיע למעלה לפי חלוקתו של אלבק למשניות. אף על פי שיש בו עשרים ותשע אמרות, הוא מחולק שם לעשרים ושתיים 'משניות'. אין כל הגיון בצירופי אמרות של תנאים שונים בתוך משניות אחדות. הצעד הראשון בבדיקת הטקסט הוא להשתחרר מכבלי הטקסט המודפס המוכר לנו, כדי להגיעה לחלוקה הפנימית של הפרק, ומשם למבנה. אתחיל עכשיו לתאר את התכונות הספרותיות המאפשרות את זיהוי מבנה הפרק.
יש שתי צורות להקדמת האמרה באבות. בדרך כלל אמרה מתחילה 'רבי פלוני אומר.' אבל כאשר מובאות שתי אמרות רצופות או יותר של אותו תנא, הנוספות נפתחות 'הוא היה אומר', כפי שהובלט למעלה. אין כל משמעות לביטוי 'היה אומר' שם, אלא להגיד שגם האמרה הבאה שייכת לאותו תנא שזה עתה הוזכר. הביטוי טכני בלבד. אין בשום אופן לייחס לו את המשקל של 'מרגלית בפיו' כמו שחלק מן הפרשנים עשו. נראה עכשיו שלא בכדי המציא רבי את הנוסחה הזאת. היא מספקת את הכלי לזהות בוודאות את מרכיבי המבנה. יש בפרק ארבע אמרות כפולות בנוסחה 'רבי פלוני אומר...הוא היה אומר.' האמרות הכפולות עצמן משמשות פיסוק בתוך הפרק. הן מחלקות אותו לשלשה קבצים של חמש, עשר, וחמש אמרות פשוטות, דהיינו, אמרה אחת לתנא.
בארבעה מקומות נמצאות אמרות כפולות, שתי אמרות של תנא אחד.
הפרק נפתח באמרתו של בן זומא המסומן 1. מבחינה פורמאלית וכן על פי תוכנה, האמרה הזאת מהווה מבוא לפרק ונמצאת מחוץ למבנה העיקרי, לכן, בודדתי אותה בטבלת תמצית המבנה.
החבור העיקרי בנוי משבעה אלמנטים המסומנים מ2 עד 8. אחרי אמרת בן זומא מובאות שתי אמרות של בן עזאי בשורה 2. אחר כך, בשורה 3, קובץ של חמש אמרות פשוטות של אמרה אחת לתנא, המסומנות מ3א עד 3ה. בשורה 4 שוב זוג אמרות, הפעם של ר' ישמעאל בנו של רבי יוסי. בשורה 5 קובץ של עשר אמרות פשוטות. ערכתי אותן בטבלת הפרק בזוגות לפי סדרן. סדר הקריאה הוא כסדר הופעתן בספרים: 5אA, 5אB, 5בA, 5בB, וכו' עד 5הB. (אסביר את הסיבה לסידור הקובץ הזה בזוגות בהמשך.) אחר כך אמרתו הכפולה של ר' יעקב, 6. בשורה 7 חמש פשוטות. ובסוף, אמרה כפולה של רבי אליעזר הקפר, 8. לסיכום: האמרות הכפולות הן 2, 4, 6 ו8-; ביניהן שלושה קבצים של אמרות פשוטות, אחת לתנא. בקובץ הראשון, המסומן 3, חמש אמרות, בקובץ השני, המסומן 5, עשר אמרות, ובקובץ השלישי, המסומן 7, שוב חמש אמרות.
אחרי שמחלקים את הפרק לפי האמרות הכפולות, מתגלות אותות המעידות על חשיבות החלוקה הזאת. בטבלת הסיכום למעלה אפשר לראות בקלות את האות הראשונה: סימטריה. הקבצים העיקריים מסודרים בצורה סימטרית: באמצע, קובץ של עשר אמרות, לפניו ואחריו קבצים של חמש אמרות. התבנית הסימטרית הנאה הזאת משמשת אות המעידה על תפקידן של האמרות הכפולות בקביעת מבנה הפרק. אות נוספת, המופיעה בסידור דורות התנאים שבקבצים, מחזקת את המסקנה שהחלוקה על ידי האמרות הכפולות משמעותית.
מתברר שיש שוני מהותי בין שני הקבצים של חמש אמרות ובין הקובץ של עשר. כל התנאים המופיעים בקובץ המרכזי באים מאותו דור, דורו של רבי מאיר, דור תלמידי רבי עקיבא. אין סדר כלשהו בשני הקבצים החיצוניים של חמש אמרות. האבחנה הזאות בין שני סוגי הקבצים על פי דורות התנאים מתווספת לאות הסימטריה המספרית של 5,10,5, הברורה דיה ממילא, להעיד על חשיבות המבנה שמצאנו. אי-אפשר לטעון שהמחבר ביקש להביא ביחד, משום מה, כל התנאים שבדור מסוים בתוך הקובץ המרכזי. תנאים מאותו דור מופיעים גם בקובץ הראשון. העיקרון הוא ציון אבחנה בין אחידות בקובץ המרכזי לעומת פילוג בקבצים הקיצוניים. חפיפת הסימטריה שבגדלי הקבצים והשימוש בדורות התנאים, מעידה על יד חזקה שפעלה בחבור הפרק לפי מגמה של כללי סדר נוקשים. בו בזמן, אותו מחבר טרח לתת לפרק צורה לכאורה של אוסף.
בו בזמן שהאמרות הכפולות מגלות את המבנה הסימטרי, הן גם מגלות את המאמצים שהמחבר השקיעה בחסימת הדרך אל גילוי המבנה. מצד אחד, כפי שמצאנו, האמרות הכפולות משמשות פיסוק בתוך הפרק ומבליטות את המבנה העיקרי הבנוי 5, 10, ו5 אמרות. מצד שני, המחבר נקט בצעדים למתן את הבלטת האמרות הכפולות. כל אמרה כפולה כאילו נתפרה למקומה בפרק: 1. בן זומא ובן עזאי הם שמות נרדפים ואמרתו הכפולה של בן עזאי צמודה לאמרת חברו בן זומא. 2. החמישייה הראשונה מסתיימת באמרת רבי יוסי, 3ה, ומיד אחריו אמרה כפולה של רבי ישמעאל בנו, 4. 3. האמרה הכפולה השלישית מתקשרת לקובץ השלישי דרך לשון 'שעה' המופיעה פעמיים באמרה 6ב, וארבע פעמים באמרה 7א. שלושת התפרים מעידים ביחד על אומנותו של המחבר. הוא ניצל שלוש טכניקות שונות לחייט את חלקי המבנה ביחד: 1. שמות נרדפים 2. קשר משפחתי 3. הקבלה לשונית אלה מתווספים לשימוש בסימטריה ודורות התנאים, שכבר ראינו כאן, ומקבילי לשון, ושימוש צורני באסמכתאות שמצאנו בקובץ אנשי כפר חנניה, לתת לנו מוסג גדולתו של רבי בחכמת סופרים. שלושת הסוגים של מרכיבים בפרקנו, אמרה בודדת של בן זומא, האמרות הכפולות ושלושת הקבצים, תפורים ביחד על ידי אומן. עצם קיום התפרים מעיד שהמחבר טרח לשלב את מרכיבי המבנה בצורה שתסתיר אותו, תוך כדי השארת חוט משולש (שלושת החיבורים למעלה בין האמרות הכפולות ובין הקבצים) המלמד על מלאכתו. האמרה הכפולה הרביעית אינה קשורה למה שבא לפניה. היא מהווה סגירה לפרק בסיום 'לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', החוזר לדברי בן זומא בפתיחה 'עדותיך שיחה לי'.
מבנה הפרק מדריך את הקורא בדרך אל קריאת החבור הסמוי. בשלב הראשון מבחינים בין המרכיבים. יש שלושה סוגי מרכיבים, וכל אחד בסדר גודל אחר: אמרת בן זומא, האמרות הכפולות והקבצים. אמרת בן זומא בפתיחת הפרק עומדת בפני עצמה, מנותקת מן המבנה הסימטרי הבנוי מן הכפולות והקבצים. המרכיב האמצעי בגודלו הוא ארבע האמרות הכפולות, שהן שמונה אמרות ביחד. שלישית, שלושת הקבצים של חמש, עשר וחמש אמרות, עשרים אמרות של עשרים תנאים. המשך החקירה מבוסס על השוואת שלושת המרכיבים. ההשוואה הזאת מתאפשרת מכוון שיש לשלושת המרכיבים דמיון צורני המוביל לדמיון תוכני. נראה שאמרת בן זומא מציג נושא שמתרחב באמרות הכפולות ושהקבצים הגדולים מוסיפים עוד הרחבות לאותו נושא.
בתוכנם, שלושת המרכיבים מציגים שלוש גרסאות של נושא אחד. הוא מופיע לראשונה בארבעת חלקי אמרת בן זומא, מתרחבת בארבע הכפולות, ומגיע לשיאו בשלושת הקבצים הנקראים כארבע חמישיות. תכונה אחת עוגנת את ההקבלה בין שלושת המבנים המרובעים. מצאנו בשלושת הקבצים אבחנה חדה בין הקובץ המרכזי, בו כל התנאים מדורו של ר' מאיר, ובין הקבצים חיצוניים שבם אין כל סדר לדורות התנאים. אותה אבחנה בין חלקים פנימיים ובין חיצוניים תופסת גם בין ארבע האמרות הכפולות וכן בין ארבעת חלקי אמרת בן זומא. האבחנה הזאות מספקת קו מנחה לניתוח שלושת המבנים. אסכם את ההיבטים של הרחבה וקו מנחה בתרשים הבא.
האמרות הכפולות הן 2, 4, 6 ו8. שני הקבצים של חמש אמרות הם 3 ו7. הקובץ המרכזי, 5, הובלט על ידי מסגרת, כמו שהוא הובלט על ידי המחבר כקבוץ תנאים מדורו של רבי מאיר. הקובץ מתחלק לתת קבצים 5A ו5B על ידי קריאת האמרות כזוגות. הסיבות לכך יוסברו בהמשך. יש ארבע בחינות לאמרת בן זומא: חכם, גיבור, עשיר ומכובד. ניתוח האמרה מגלה הליך מחשבתי בסדר הזה. אותו הליך מחשבתי חוזר בסדר הופעת ארבע האמרות הכפולות וארבע החמישיות. אציג את הפיגורה המחשבתית שבאמרת בן זומא ואחר כך אסקר אותה בכפולות בקיצור. עיקר המאמר יעסוק בלימוד טבלת החמישיות שתי וערב. לפני שאתחיל את הניתוח של כל מרכיב בפני עצמו, אציין את המשותף לשלושת הרכיבים, כדי ליצור קו מנחה להמשך המאמר. האלמנט המשותף בא לידי ביטוי בתרשים למעלה על ידי הבלטת החלקים המרכזיים של כל מרכיב. עכשיו אסביר למה.
שלושת מרכיבי הפרק עשויים ארבעה חלקים כל אחד. בכולם המחבר מבחין בין אלמנטים פנימיים וחיצוניים. זה הכי בולט בקבצים. אכנה את הקבצים המקוריים של חמש אמרות, 3 ו7, חיצוניים, כי הם באים לפני ואחרי הקובץ המרכזי. ראינו שהמחבר הבחין בין הקובץ המרכזי, או פנימי, ובין שני הקבצים החיצוניים על ידי קיבוץ התנאים. נראה בהמשך שיש הבדל נוסף בין שתי החמישיות החיצוניות ובין שתי החמישיות המתגלות בתוך הקובץ של עשר. החיצוניות מופרדות והפנימיות משולבות. אראה עכשיו תכונה דומה של אבחנה בין חוץ ופנים בסדר האמרות הכפולות.
האמרה הראשונה בכל צמד מופיעה בעמודה א' ועשניה בעמודה ב'. הבלטתי את שני הצמדים המרכזיים כדי להדגיש את העובדה שיש הבדל משמעותי ביניהם ובין שני הצמדים החיצוניים. השוני הוא שבשני הצמדים הפנימיים יש נושא משותף בתוך כל צמד. 6א ו6ב מדברות שתיהן על העולם הזה והעולם הבא. 4א ו4ב עוסקות בדין. בשתי האמרות הכפולות החיצוניות אין נושא משותף לכאורה. בכל מקרה אין הקבלה לשונית. לכן, אפשר לציין את ההבדל בין הצמדים החיצוניים ובין הפנימיים במונחים של פירוד ואיחוד. הזוגות החיצוניים מציגים פירוד כי יש בכל זוג שני נושאים. הפנימיים מציגים איחוד כי יש דמיון תוכני-לשוני בין האמרות בכל צמד. זו אותה האבחנה שמצאנו בין שני הקבצים של חמש אמרות בחוץ, המורכבים מתנאים מדורות שונים, ובין החמישיות הפנימיות המאוחדות בזה שכולם מאותו דור. נראה עכשיו את האבחנה בין החלקים הפנימיים והחיצוניים באמרת בין זומא.
האבחנה בין פנים וחוץ במבנה אמרת בין זומא חופפת את תוכן האמרה. החלקים החיצוניים, החכם והמכובד, פונים החוצה לבריות: 'לומד מכל אדם', 'מכבד את הבריות'. לעומתם, הפנימיים, הגיבור והעשיר, פונים פנימה: 'כובש את יצרו', 'שמח בחלקו'. אפרש את המשמעות של האבחנה בין חוץ ופנים בכל אחד משלושת המרכיבים תוך כדי ניתוחם.
אמרתו של בן זומא עשויה מארבע חזרות של תבנית אחת: שאלה, תשובה ואסמכתא; איזהו...ה...שנאמר. כל התשובות דומות, בזה שהן הפוכות מן הצפוי. החכם אינו מי שמלמד את הרבים אלא מי שלומד מרבים. המציאות אינה כפי שהיא נראית, והאסמכתא לזה בכתבי הקודש. זאת אומרת, יש במקורות הכוח לשנות את הדרך בה אנחנו מבחינים במציאות! אין כאן אמרה פושרת של דברי מוסר לרבים, אלא מסמך העוסק במהות המציאות והתורה, ומביא מסר מהפכני ומסוכן: דברים אינם כפי שהם נראים על פניהם. יש לעולם, לפי המקורות, פן שהיא שונה לחלוטין מן התופעות לכאורה המקובלות על הבריות.
בכל ארבעת החלקים אותה תהפכה. תארים שבדרך כלל תלויים במעמד חברתי יחסי, נהפכים בעזרת הכתובים למידות פרטיות התלויות רק במעשיו של היחיד. כל אחד יכול לזכות במידות על ידי פעולותיו, בלי שזה קשור לפעולת הזולת. לא צריך לנצח צבא במלחמה כדי להיות 'גיבור', רק את היצר האישי. גם התואר 'חכם' אינו תלוי בנהירת הבריות לשמוע שיעוריו, אלא במעשהו בלמידה מאחרים. הפעולה שלו קובעת ולא של זולתו. לא רק התלות במעשי זולתו נעלמת, חסר גם כל היבט של מקרה או מזל: הכול לפי מעשה הפרט. אפשר לסכם את מה שראינו עד כאן כך: יש למציאות שתי פנים, אחת אקזוטרית, כלפי חוץ, התלויה בדעות הרבים, ואחת אזוטרית, כלפי פנים, התלויה ביחיד. לפי משנתו של בן זומא, הכתובים מכוונים אותנו להבנה האזוטרית. כמו לכלל המציאות, כן למשנתו עצמה שתי פנים. אחת התלויה ברבים, ארבעה 'טיפוסים': חכם, גיבור, עשיר ומכובד; ופן אחרת המאחדת אותם בתוך היחיד.
בקריאת אמרת בן זומא מתבקשות שאלות אחדות: למה הוא מביא ארבע דוגמאות של אותו כלל? ולמה דווקא את הארבע האלה? ולמה לפי הסדר שהוא מביא אותם? כל עוד אנו רואים אותן כארבע דוגמאות, אנחנו קוראים את האמרה בצורה אקזוטרית, בצורה המתאימה לרבים הרואים פירוד. אומנם, אפשר לראות כל מידה כשלב בתהליך אחד בין ארבעה שלבים נפרדים. הקריאה הזאת מספקת תשובות לשאלות.
בחלק הראשון של האמרה, האסמכתא להגדרת החכם מֻפנת לקב"ה: 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי'. בחלק האחרון, איזהו מכבד, מצוטט דיבורו של ה' 'כי מכבדי אכבד'. היינו, הפסוקים שבהתחלה ובסוף עוסקים ביחס בין הבורא לבין הבריות מפרספקטיבות מנוגדות. הראשון מלמטה למעלה, והאחרון מלמעלה למטה. הנגדיות הזאת מתבטאת גם בין הפעולות של החכם והמכובד. החכם מקבל, 'לומד מכל אדם', לעומת המכובד הנותן, 'מכבד את הבריות'. שניהם עוסקים בקשר בין היחיד לבריות, כמושפע מהם בהתחלה וכמשפיע עליהם בסוף.
לעומת שני חלקי האמרה החיצונים הפונים החוצה, שני החלקים הפנימיים עוסקים בפעולות פנים נפשיות: הגיבור כובש את יצרו, והעשיר שמח בחלקו. גם בזוג הפנימי היבט של נגדיות: הגיבור צריך לעבוד על עצמו, 'כובש את יצרו', לעומת העשיר המבסוט מעצמו, 'שמח בחלקו'. אפשר לתאר את הניגוד כמצב מתח אצל הגיבור ושלווה אצל העשיר. מצאנו עד כאן שני זוגות ניגודים באמרת בן זומא. שילובם זה בזה מנטרל באופן מפתיע למדי את הניגודיות. בתהליך העולה על גביהם ההפנמה שבשלב הראשון מביאה למתח הנפשי שבשלב השני. השלווה או 'עושר' של השלב השלישי מאפשר את מתן הכבוד שבשלב האחרון. בדרך הדרשות נאמר כך: החכם שואב לֶמֶד, חידוש, ממלמדיו ומפנים אותו. על מנת שהלֶמֶד ייקלט וישפיע עליו בעומק נפשו, הלומד צריך להתחדש, לכבוש את יצרו, דהיינו, לשנות את צורתו. זה מקור המתח הנפשי, הרצון להתחדש כנגד ה'יצר', הרצון לא להשתנות, לשמור על ה'צורה'. אם הוא 'מתגבר' על עצמו, הוא מתקדם לשלב השלישי, העשיר, בו הוא יכול להנאות מפרי עמלו, 'יגיע כפך כי תאכל'. אחרי שהוא עצמו ניזון מן החידוש הוא יכול להביא אותו לאחרים 'מכבד את הבריות'. זה התהליך המאחד את חלקי אמרת בן זומא: הפנמה, שינוי פנימי, הסתגלות לשינוי, הוצאה. התיאור הזה מבוסס על התשובות של בן זומא, כמו 'הלומד מכל אדם', 'המכבד את הבריות'. אם ניצמד לפסוקים נקבל ציור קצת שונה.
הכתובים מכוונים אותנו לתפקיד של האל בתהליך. החכם מצליח לשאוב את החידוש מן הסובבים אותו כי הוא שומע מאחרי דבריהם 'עדותיך', השמיים מספרים. הוא מחפש את העניין האלוהי בכל. בסוף הוא נעלם לגמרי כאישיות עצמאית לטובת האל. לא האדם מכבד את הבריות אלא הבורא, המדבר בפסוק 'מכבדי אכבד'. לפי הקריאה הזאת התהליך מביא לשינוי מרחיק לכת: האדם נעשה כלי להתגלות הבורא. הפסוק עצמו מצוטט מתחילת ספר שמואל, קרוב לנבואתו הראשונה של הנביא. אולי בן זומא מרמז על תהליך המביא לנבואה. המלה 'כבוד' משמשת מונח להתגלות הבורא גם במקורות אחרים כמו 'כבודו מלא עולם'. לכל הפחות, אפשר להסיק את המסקנה שבן זומא מנסה לשנות דפוסי חשיבה.
התהליך שמצאנו באמרת בן זומא מזמין אותנו לבדוק את ארבעת הצמדים לאורו. המחבר הטמין לנו סימן דרך המחייב את קריאת הכפולות כמבנה מאוחד הדומה למשנת בן זומא. אם נקרא את חלקי אמרת בן זומא במקביל לארבע הכפולות לפי סדר הופעתן בפרק, נגלה קשר לשוני בין כל חלק באמרת בן זומא וכל אמרה כפולה מקבילה. הקשר המרשים ביותר נמצא בין 'איזהו עשיר' ובין אמרות רבי יעקוב, 6א ו6ב. שניהם מזכירים את העולם הזה והעולם הבא.
(טז) רבי יעקב אומר
העולם הזה דומה לפרוזדור
בפני העולם הבא
התקן עצמך בפרוזדור
כדי שתכנס לטרקלין
(יז) הוא היה אומר
יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה
מכל חיי העולם הבא
ויפה שעה אחת שלקורת רוח בעולם הבא
מכל חיי העולם הזה
איזהו עשיר
השמח בחלקו
שנאמר יגיע כפיך כי תאכל
אשריך וטוב לך
אשריך בעולם הזה
וטוב לך לעולם הבא
הקשר הבולט בין האמרות חשוב במיוחד בגלל דרך יצירתו. בן זומא אינו מזכיר את העולמות בתשובתו 'השמח בחלקו' או באסמכתא 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'. הם מוזכרים בדרשה שהודבקה לאסמכתא, 'אשריך-בעולם הזה, וטוב לך-לעולם הבא.' הדרשה יוצאת דופן, אין כמוה בשאר חלקי אמרת בן זומא. היא מיותרת בתוך האמרה: האסמכתא אינה זקוקה להרחבה על מנת לתמוך בדברי בן זומא 'השמח בחלקו'. לכן יש סיכוי סביר למדי שהדרשה הוספה על ידי מחבר המשנה על מנת ליצור את ההקבלה לדברי רבי יעקוב, ועל ידי כך לשמש אות לדמיון בין ארבע חלקי אמרת בן זומא ובין ארבע האמרות הכפולות. לכל הפחות, ההקבלה מחייבת את השוואתן.
ההקבלה הלשונית מאותתת שיש לקרוא את האמרות הכפולות כמבנה אחד בעל ארבעה חלקים כמו שקראנו את דברי בן זומא ואנשי כפר חנניה. יש אות נוספת המחזקת את התפיסה הזאת. חוץ מבן עזאי, אף אחד מן התנאים המוזכרים, רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, רבי יעקב, ורבי אליעזר הקפר, אינו מוזכר בכל מקום אחר במשנה! כאשר מובאות יותר מאמרה אחת של תנא אחד בפרקים האחרים של אבות, הכמות עומדת ביחס ישיר לשיעור קומתם: ארבע של הלל בפרק השני, ארבע של רבי עקיבא בפרק השלישי. כאן לכאורה הדבר הפוך. כנראה המחבר מאותת לנו שיש לדון בארבע האמרות הכפולות כעניין ייחודי. מעבר לכל סימן אחר, בדיקת תוכן האמרות מגלה שהן סודרו על ידי יד אחת לפי תפיסה אחת.
שתי העמודות שונות זו מזו בצורה מאד דומה להבדל שמצאנו בין העמודות בטבלת אנשי כפר חנניה. בכל האמרות הראשונות, עמודה א, שכר ועונש או רעות שהאדם מביא על עצמו:
2א. שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה 4א. הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח 6א. התקן עצמך כדי שתכנס 8א. הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם
בכולם הפרט משפיע על עצמו במעשיו. לא כן האמרות בעמודה ב. אין שם אותה מערכת של סיבתיות במשור האישי. בעמודה ב מתוארות מערכות שאין לפרט שליטה בהן: 'שהן רשאין ולא אתה', 'ועל כרחך אתה חי'. בעמודה א הפרט הפועל נמצא במוקד, ובעמודה ב זולתו. האבחנה השיטתית בין העמודות מוכיחה יותר מכל סימן אחר שהאמרות הכפולות מועדות להיקרא כיחדה אחת בת ארבעה זוגות. בטבלה למעלה העמודות מהוות השתי של אריג המבנה. אחרי שקשרנו אותם במקום, אפשר להתחיל לארוג עליהם את חוטי הערב ולבחון את מהותו של כל זוג אמרות תוך כדי התייחסות לחלק המקביל של אמרת בן זומא.
בשתי האמרות יחידים בלבד. בראשונה הפרט פועל לטובתו בלי אזכור כלשהו של הזולת. בשניה הוא מתייחס לזולת אבל לא מתקשר אליו. יש כאן שתי הפנים שלמדנו אצל 'חכם':
'איזהו חכם': שאיבה אל הפרט לימוד מן הזולת
(ב) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העברה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה (ג) הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום
חוויה מורכבת: הפרט כחלק של צבור
איזהו גבור
שתי האמרות דנות בדין, מסגרת חברתית משותפת לעומת היחידנות של בן עזאי.
מבחינת 'איזהו גבור', מופיע היצר שיש לכבוש, 'החושך עצמו', 'והגס לבו';
בחינת הוויתור מצדו של מי שמסוגל להשליט את רצונו: 'משל ברוחו מלכד עיר'(דווקא) -'אל תאמר קבלו דעתי'
(ז) רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח (ח) הוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה
שתי חוויות: העולם הזה והעולם הבא
איזהו עשיר
הבחינה של 'יגיע כפיך כי תאכל' - 'התקן עצמך'
'אשריך וטוב לך'- 'יפה... ויפה'
(טז) רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין
(יז) הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת שלקורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה
מחוץ לחוויה איזהו מכבד הכבוד עצמו המבט האלוהי 'מכבדי אכבד'
(כא) רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם
(כב) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לדון לידע להודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא הדין הוא העד הוא בעל דין והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שחד שהכל שלו ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
ארבע הכפולות משקפות ארבעה משורי חוויה שונים המסודרים מן הקרוב וידוע עד הבלתי מוכר. בן עזאי דן בניסיון הישיר של הפרט. באמרה הראשונה שלו, 2א, התייחסות למציאותו של הפרט עצמו; בשניה, 2ב, זולתו כנגדו. בשתיהן יחידים בלבד. בדומה לחכם של בן זומא, האדם של בן עזאי בונה את עצמו על ידי מעשיו ושאיבת למד מן הזולת בשעתו. בדברי רבי ישמעאל, חווית הציבוריות במסגרת של דין. גם כאן אבחנה בין תוצאות מעשי הפרט באמרה הראשונה, 4א, והתייחסות לזולתו בשניה, 4ב. על מנת להשתלב בחברה האדם צריך לכבוש את יצרו ולהימנע מלהגיד 'קבלו דעתי'. כאן אנו רואים את המשמעות הרחבה של הפסוק שבן זומא מביא 'מושל ברוחו מלכד עיר'. דווקא מי שמסוגל ללכוד את העיר צריך לכבוש את יצרו ולוותר לרוב. אחרי ששני התנאים דנו בשני משורי חוויה שונים, חוויית הפרט בפני עצמו וחווייתו כחלק מצבור, רבי יעקב דן בעצם קיום שתי חוויות, העולם הזה והעולם הבא. גם כאן תוצאות מעשי הפרט באמרה הראשונה, 6א, והיבט כללי בשניה, 6ב. בסוף, רבי אליעזר הקפר מזכיר דברים שמעבר לחוויה לגמרי, יציאת הפרט מן העולם מחמת מעשיו, 8א, והמציאות האלוהית, 8ב. האמרה האחרונה נקראת כמעט כנבואה, בהתאם למה שמצאנו אצל 'המכבד את הבריות', בדבור ה' בפי איש אלוהים: 'מכבדי אכבד ובזי יקלו'. תוכן הפסוק מתאים להפליא לתוכן אמרת רבי אליעזר הקפר. מסתבר שהאמרות הכפולות אינן רק 'סימני פיסוק' בתוך הפרק, אלא גם מבנה ספרותי מורכב בפני עצמו המרחיב את אמרת בן זומא בארבעה משורי חוויה. יש במבנה הכפולות עוד תכונה של סדר שלא מופיעה באמרת בן זומא אבל תופיע בניתוח הקבצים.
יש היבט של מחזוריות בין שתי הכפולות הראשונות ובין שתיים האחרונות. הוא מתבטא בהקבלות לשון ותוכן בין האמרות.
מתברר לפי מקבילי לשון ותוכן ששני העמודות משקפות שני מחזורים. בשתי האמרות שבשורה הראשונה, תיקון עצמי ושכרו. בשורה השנייה מקביל לשון 'שעה'. המוסר שבאמרה 2ב, המזכיר את העתים לכל דבר שבקהלת, משתקף ביתרון של שעה בכל עולם ב6ב. אמרות 4א ו8א מזכירות מגרעות הבאות בשלשות: 'איבה וגזל ושבועת שוא', 'שוטה רשע וגס רוח', 4א, 'הקנאה, והתאוה והכבוד', 8א. ב4ב ו8ב מוזכר אחד שהוא דן יחיד.
הגענו לתחנה הרביעית, ניתוח שלושת הקבצים העיקריים. כלל אחד עולה על כל שראינו עד כה. יש שתי פנים לכל שלושת המבנים, אחת כלפי חוץ ואחת כלפי פנים. כלפי חוץ יש ריבוי וכלפי פנים אחדות. בתחנה הראשונה ראינו שתי פנים לכלל הפרק. מצד אחד הוא נראה אוסף של עשרים ותשע אמרות של עשרים וחמש תנאים, עשרים ואחת אמרות יחידות, וארבע אמרות כפולות. מצד שני, שימת לב לפיזור ארבע האמרות הכפולות בפרק הפך אותו מאוסף אקראי ליצירה מאוחדת פרי ידי אומן. בתחנה השנייה, אמרת בן זומא, ראינו שהכתובים הופכים את עולם הפירוד הכולל תארים וטיפוסים כמו 'גיבורים' ו'עשירים', לאחדות של תהליך אחד, על ידי הפיכת המבט כלפי חוץ להסתכלות פנימה. הריבוי ופרוד קיימים כלפי חוץ, והאחדות כלפי פנים. גם בתחנה השלישית, האמרות הכפולות, ראינו אותה תופעה. מחד גיסא, האמרות הכפולות פזורות בפרק על מנת לקבוע את המבנה. מאידך, בקיבוצם יחד מצאנו ציור אחד העולה על כולם. הכלל שבכולם: כלפי חוץ הם רבים וכלפי פנים הם אחד. כשאנחנו מגיעים לתחנה הרביעית עם הכלל הזה ביד, המחבר מודיע לנו שאנחנו בדרך המלך. הוא עושה את זה בצורה גאונית שגם מאשרת את שראינו עד כה וגם מקדמת אותנו הלאה.
שלושת הקבצים שהוגדרו על ידי האמרות הכפולות מסודרים באופן סימטרי. בהתחלה ובסוף קבצים של חמש אמרות ובאמצע קובץ של עשר. שני הקבצים של חמש בחוץ והקובץ של עשר בפנים. הודעת המחבר בונה על האבחנה הזאת בין קבצים חיצוניים וקובץ פנימי. הוא ייחס פירוד וריבוי לקבצים החיצוניים ואחדות לקובץ הפנימי. בזה הוא מדגים ומאשר את הכלל שמצאנו בכל התחנות: ריבוי ופרוד כלפי חוץ, אחדות כלפי פנים. הוא עשה את זה בצורה מפתיעה ביותר המעידה על שליטתו בכל הכלים העומדים לרשות מחבר יצירה ספרותית, כולל דמיון פורה. הוא ניצל את השוני בדורות התנאים כדי לצייר את ציורו. התנאים המופיעים בקבצים החיצוניים באים מדורות שונים ללא כל סדר להופעתם. לעומתם, בקובץ הפנימי עשר תנאים מדור אחד, דורו של רבי מאיר, דורם של תלמידי רבי עקיבא. לעומת זה התנאים שבשני הקבצים של חמש אמרות באים מדורות שונים ולא נראה סדר כלשהו להופעתם. התוצאות מסידור זה הן: הבלטת הסימטריה המתמקדת סביב הקובץ המרכזי, והדגמת הכלל שהתברר לנו עד כאן של ריבוי כלפי חוץ ואחדות כלפי פנים. תוצאת לוואי מאיתור השוני בין הקבצים מבחינת דורות התנאים היא דווקא ראיית שלושת הקבצים כיחידת תכנון אחת. הבּחנות של ריבוי בחוץ ואחדות בפנים מחייבות תפיסת שלושת הקבצים גם יחד ככלי אחד שיש בו חוץ ופנים. זאת האות האומרת לנו שצריך לחפש גישה לקבצים שתאפשר קריאתם כמבנה אחד. אפשר להיעזר בהשוואה בין צורת שילוב הקבצים ובין צורת מבנים דומים שכבר פתרנו.
שני הקבצים החיצוניים של חמש אמרות כל אחד, שווים ביחד לקובץ הפנימי של עשר אמרות. ראינו תופעה דומה באנשי כפר חנניה, אמרת בן זומא וארבע האמרות הכפולות. בכולם יש גוש מרכזי שווי מידות לסך הגושים החיצונים. בכל מבנה המחבר השתמש בטכניקה אחרת על מנת להגיע לתוצאה הזאת:
באנשי כפר חנניה הוא קיבץ את הציטוטים לפי הצורה הזאת.
באמרות הכפולות של פרקנו הוא ניצל זהות הנושאים בכפולות המרכזיות.
באמרת בן זומא שתי המידות הפנימיות פנים נפשיות, לעומת החיצוניות קשורות לזולת.
המפתח לפתרון המבנה המשלב את עשרים האמרות שבשלושת הקבצים, מצוי בדרך שגילינו את התהליך שבאמרת בן זומא. קודם זיהינו בחכם ובמכובד, בקצוות האמרה, פעולות של הפנמה והוצאה. אחר כך ראינו ששתי המידות האמצעיות מבחינת המבנה, הגיבור והעשיר, הן גם פנימיות בתוכן: 'כובש את יצרו' ו'שמח בחלקו'. מזה ראינו תהליך בן שלושה שלבים, הפנמה, עיבוד פנימה, הוצאה. רק אחרי בדיקה נוספת הרחבנו את התהליך לארבעה שלבים. פענוח מבנה שלושת הקבצים מחייב אותו הליך מדורג. הסימטריה, המודגשת בסידור דורות התנאים, מבליטה את האבחנה בין הקבצים החיצוניים ובין הפנימי. הצעד הבא הוא פיצול הקובץ המרכזי לשניים. בסוף נקבל ארבעה קבצים של חמש אמרות כל אחד. הדגש על הקובץ המרכזי, במיקומו במרכז וקיבוץ כל התנאים מדור אחד, מזמין את הקורא לבחון אותו כיחידת תכנון. ברגע שהוא מתחיל לקרוא את האמרות הוא נתקל בראיה לזוגיות בין האמרות.
(ט) רבי יונתן אומר כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר
וכל המבטל את התורה מעשר סופו לבטלה מעני
(י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם
ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה לתן לך
שתי האמרות הראשונות בקובץ המרכזי עוסקות בתורה, וגם בביטולה. אין שום קושי לזהות אותן כזוג. הנה שאר הזוגות:
(ט) רבי יונתן אומר כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר וכל המבטל את התורה מעשר סופו לבטלה מעני
(י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה לתן לך
(יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר
העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד
העובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד
תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות
רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקים
(יב) רבי אלעזר בן שמוע אומר
יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך
וכבוד חברך כמורא רבך
ומורא רבך כמורא שמים
(יג) רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון
רבי שמעון אומר
שלשה כתרים הם
כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות
וכתר שם טוב עולה על גביהן
(יד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקימוה בידך ואל בנתך אל תשען
(טו) רבי ינאי אומר
אין בידינו
לא משלות הרשעים
ואף לא מיסורי הצדיקים
רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים
במבט ראשון אפשר לזהות בנוסף לזוג הראשון, גם את כזוג העוסק בתלמוד תורה לפי המקבילים 'תלמידך' ו'תלמוד'.
יש נושא משותף, גוף הצבור: 'בידינו', 'זנב לאריות'.
על אף שבכך יש שלושה זוגות מובהקים, אין די בזה לפסוק שיש לקרוא את כל עשר האמרות כחמשה זוגות. גם כאן המחבר מוסיף אותות בטקסט המסירות את הספקות מלב הקורא ומובילות אותו לתחנה הבאה. כשבוחנים את האמרות כזוגות, מתגלים קשרי לשון הדוקים ביותר בין ה-'זוגות' האלה ובין אמרות הזוגות של הבית השני המופיעות בפרק הראשון של מסכת אבות. כל אחד מחמשת הזוגות שבפרק הרביעי, לפי הסידור למעלה, כאילו מצטט את הזוג המקביל מחמשת הזוגות של הפרק הראשון. אפרט עכשיו את מקבילי הלשון בין זוגות הפרק הראשון ובין פרקנו.
הזוג הראשון בפרק הרביעי (ר' יונתן ר' מאיר) מקבילים ליוסי בן יוחנן וליוסי בן יועזר בפרק הראשון
אותה לשון המקשרת את אמרת רבי יונתן ודברי רבי מאיר זה לזה, 'המבטל את התורה', 'ואם בטלת מן התורה', מחברת את הזוג הזה לדברי יוסי בן יוחנן איש ירושלים בפרק הראשון: 'ובוטל מדברי תורה'. הקשר כאן במיוחד מעניין כי יוסי בן יוחנן לא אמר 'ובוטל' אלא 'אמרו חכמים' את זה. זו תוספת מוצהרת לדברי יוסי בן יוחנן היוצרת את ההקבלה. (ראינו תופעה דומה בין אמרת בן זומא ובין האמרה הכפולה של רבי יעקב איפה שההקבלה נעשתה על ידי תוספת פרשנית.) אחרי שרואים את ההקבלה של בטול תורה, מופיעות עוד שתי הקבלות לשון בין דברי רבי יוחנן ובין יוסי בן יוחנן, 'עני' -'עניים', 'סופו' -'וסופו'; ואצל רבי מאיר-'הרבה'- 'מרבה'.
רבי אליעזר בן יעקב מקביל לניתאי הארבלי וליהושע בן פרחיה. מצאנו בזוג הקודם ששתי האמרות בפרק הרביעי משקפות את לשון יוסי בן יוחנן בפרק הראשון. כאן יש יחס הפוך. אמרת רבי אליעזר בן יעקב בפרק הרביעי כוללת בתוכה קשרי לשון לשתי האמרות המקבילות בפרק הראשון: 'וקנה לך'- 'קונה לו', 'ואל תתיאש מן הפרענות'- 'כתריס בפני הפרענות'.
שמעון בן שטח בפרק א מקביל לר' יהודה אצלנו. שתי ההקבלות הראשונות שראינו כאילו השלימו זו את זו. בראשונה שתי האמרות בפרק הרביעי משקפות אמרה אחת מן המקבילים בפרק הראשון. בשניה ההפך, אמרה אחת בפרק הרביעי משקפת לשון שתי האמרות המקבילות בפרק הראשון. מן הזוג השלישי והלאה יש קשר קבוע בין האמרות המקבילות. דברי האב בית דין, האמרה השנייה בזוג בפרק הראשון, משתקפים באמרה השנייה של הזוג בפרק הרביעי. כאן בזוג השלישי ההקבלה מבוססת על הציווי 'הוי זהיר', ו-'ילמדו'- 'תלמוד'.
אבטליון מקביל לר' נהוראי אצלנו. הדמיון כאן מאד מרשים. הוא מורכב משני אלמנטים: 'ותגלו למקום'- 'הוי גולה למקום', 'הבאים אחריכם'- 'תבוא אחריך'.
דברי שמאי בפרק הראשון 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' מהדהדות בדברי רבי מתיא בן חרש: 'הוי מקדים בשלום כל אדם'.
מקבילי הלשון בין החלקים המקבילים של שני הקבצים כל כך בהירים, שלא יכול להיות ספק שיש לקרוא את הקובץ של עשר אמרות בפרק הרביעי כחמשה זוגות. מעבר לזה, ברור שהמחבר מצביע על דמיון כולל בין הזוגות שבפרק הראשון ובין אלה שבפרק הרביעי. כבר עמדנו על התהליך שמאחרי סידור זוגות הפרק הראשון. ההקבלה המושלמת בין המבנים אומרת שיש לצפות לתהליך דומה כאן בפרק הרביעי. זאת אומרת שמערכת המקבילים המורכבת מהווה הנחיה מן המחבר שיש לקרוא את חמשת הזוגות בפרק הרביעי לפי אותה 'חכמה' שגילינו בפרק הראשון. כמו שמצאנו אותות אימות מן המחבר בחלוקת הפרק למרכיבים, גם כאן נמצאת אות המאשרת את המסקנה שלנו. כמו בדוגמאות הקודמות של אימות פנימית, גם כאן האות מתגלה רק אחרי גילוי הסדר שהאות באה לאמת. במקרה שלפנינו, קריאת הקובץ של עשר אמרות במרכז הפרק הרביעי כחמשה זוגות מקבילים לזוגות הפרק הראשון מתאמתת על ידי אבחנה קבועה בין האמרות בכל זוג. כל האמרות השניות, המסומנות 5B, כוללות מקבילי לשון לזוגות הפרק הראשון חוץ מן האמרה שבזוג השני, 5בB. כל אותן האמרות הכוללות את מקבילי הלשון מתחילות בלשון 'הוי'. אין אף אמרה אחרת בכל הפרק המתחילה בלשון זו, רק ארבע האמרות השניות הכוללות את מקבילי הלשון לפרק הראשון. האמרה היוצאת מן הכלל, 5בB, גם יוצאת מכלל לשון הפתיחה, 'הוי', ומשמשת היוצאת מן הכלל הבאה ללמד על הכלל. אישור לנקודה האחרונה נמצא בבת זוגה, 5בA הכוללת, באופן יוצא מן הכלל, מקבילי לשון לשתי האמרות המקבילות בפרק הראשון. אבהיר את הנקודות האחרונות בטבלה הבאה.
מתברר מן הטבלה למעלה שכל האמרות השניות בזוגות הפרק הרביעי, עמודה B, כוללות מקבילי לשון מן האמרות השניות של הזוגות בפרק הראשון, חוץ מ5בB. כמו כן, כל אותן אמרות שניות בפרק הרביעי מתחילות בלשון הוי, חוץ מ5בB. לכן האמרה הזאת מהווה יוצאת מן הכלל הבאה ללמד על הכלל. המסקנה הזאת מחוזקת על ידי הופעת שני מקבילים בבת זוגה, 5בA. סימון עמודה B על ידי השימוש ב-'הוי' לא רק מאמת את חלוקת הקובץ של עשר אמרות לזוגות, אלא מאותת שצריך לראות בו גם שני קבצים של חמש אמרות לפי חלוקתנו לעמודות, כמו בזוגות הפרק הראשון, איפה שהמהר"ל אבחן בין קובץ 'אהבה' וקובץ 'יראה'. מכאן הדרך סלולה לפנינו לקרוא את שלושת הקבצים של הפרק הרביעי כארבע חמישיות, שתי החמישיות ה'טבעיות', והקובץ של עשר המתחלק לשתי חמישיות.
תהליך גילוי החיבור מורכב להפליא. כדי להעריך את גודל התחבולה הספרותית שהתגלתה עד כה בשלמותה, אשחזר את התהליך שלב ושלב. 1. יש ארבעה אמרות כפולות בפרק בנוסחה 'רבי פלוני אומר...הוא היה אומר'. 2. גילינו שהאמרות הכפולות מחלקות את הפרק כך שנותרים ביניהם שלושה קבצים של 5, 10 ו5 אמרות בדידות. 3. ראיית הסידור הסימטרי של הקבצים דרבן אותנו לבדוק את התכונות של המבנה. 4. בבדיקת המבנה מצאנו שתי אותות אימות. שלושה מן התנאים שבשמם הובאו שתי אמרות לא מופיעות בשום מקום אחר במשנה, וכל התנאים בקובץ של 10 באים מדור אחד. 5. קיבוץ עשרת התנאים מדור אחד כאות לאימות משמעות החלוקה לקבצים, כיוון אותנו לקרוא את הקובץ כיחידת תכנון. 6. הדמיון בלשון שתי האמרות הראשונות בקובץ של עשר, 5אA ו5אB, בטול תורה, גרם לנו לבדוק את הקובץ כחמשה זוגות. 7. עריכת הקובץ בזוגות גילתה את הקשר לזוגות הפרק הראשון. 8. קריאת הזוגות בפרק הראשון במקביל לזוגות הפרק הרביעי הבליטה את קשר בין האמרות השניות בשני הקבצים. 9. בבדיקת הזיקה בין האמרות השניות התברר שאמרה 5בB יוצאת מן הכלל כי רק בה מבין חמש האמרות בעמודה B אין מקביל לשוני לאמרה המקבילה בפרק הראשון. 10. הופעת שני מקבילים באמרה 5בA, שהיא בת זוגה של היוצאת מן הכלל, 5בB, רמזה שהיא יצאה מן הכלל על מנת ללמד על הכלל. 11. העובדה שכל האמרות בעמודה 5B מתחילות בלשון 'הוי' חוץ מ5בB אישרה שהיא יוצאת מן הכלל על מנת ללמד על הכלל. 12. סימון האמרות בעמודה B בפתיחה 'הוי' שאינה מופיעה בכל מקום אחר בפרק מגלה את דעתו של המחבר שצריך לקרוא את העמודה כקובץ. 13. קריאת עמודות 5A ו5-B כקבצים נפרדים מביאה עמה אות אימות לנכונות הקריאה.
שלב 13 שייך לחלק הבא של מאמר זה. צרפתי אותו לרשימה למעלה כדי שיהיה קל לראות במבט אחד מעין באנו ולאן פנינו. מעבר לזה, כמובן, רציתי להראות בצורה הברורה ביותר את מורכבות התכנון הכולל של הפרק. לא יעלה על הדעת שהדברים שאנחנו רק מתחילים לראות התהוו 'במקרה'. כמו כן, לא סביר להניח שהדברים סודרו באופן כה מסובך כדי שיהיה יותר קל לזכור. אין כאן אף שמץ של אוסף שצריך לזכור. הכל מלאכותי. רבי לא גרר מקובץ אחר ארבע אמרות שמתחילות במקרה בלשון 'הוי' ושנאמרו דווקא על ידי תנאים מדורו של רבי מאיר ושכולם כוללים ציטוטים רמוזים מן הזוגות בפרק הראשון ושמשתלבים בציור אחד, שעוד נראה, וכל זה על מנת להקל על הזיכרון!? זה לא סביר. אין לנו ברירה, כבר בשלב המוקדם הזה של ניתוח הפרק, אלא להודות שלפנינו יצירה, פרי קולמוסו של רבי, האמורה להיתפס כאוסף אמרות. התחבולה הספרותית כל כך מורכבת ומסועפת שהיא מעלה שאלות קשות ביותר.
רבי השתמש בכשרון ספרותי אגדי על מנת להצפין משהו בטקסט הנקרא כאוסף פשוט ללא כל רמז למורכבות התוכנית הפנימית. למה? מה הוא ביקש להסתר? החידה של שמואל הקטן שבה פתחתי את המאמר כאין וכאפס לעומת החידה של רבנו הקדוש! אני מעלה את הקושיות האלה עכשיו, ולא בסוף המאמר כמקובל, כדי לעודד את הקורא להמשיך ולהתאמץ ללמוד איתי בצורה שבדרך כלל איננה נחלת לומדי המשנה. הרגשתי שהקורא ירצה לדעת למה הוא צריך לטרוח את עצמו להעמיק בניתוח ספרותי כל כך מופשט ומורכב. למה הוא לא יכול להסתפק בפשט הדברים כפי שהם, כפי שהוסברו על ידי פרשני המשנה מדורי דורות? התשובה פשוטה להפליא. הספר הזה לעולם לא פורש. אנחנו עומדים על סף גילוי ספר חדש בתוך המשנה! זה הספר שרבי חבר, יש אומרים, ברוח הקודש. הפרק שאנחנו לומדים עכשיו אינו יוצא דופן בהיותו מעשה סופר מתוכנן היטיב לפי כללים ברורים. כל פרקי המשנה הם כזה. מה שכן, יתכן שזה הפרק הקשה ביותר והמורכב ביותר במשנה. החכם שישמע את כל הנאמר בו ויתגבר על דעתו הקדומה נגד היצירה, צפוי לעושר רב שבו יוכל לכבד את הבריות.
אספנו את עיקר הראיות הדרושות לגשת לקריאה מקיפה של החבור שבמרכז הפרק. החבור הזה מורכב מארבעה קבצים של חמש אמרות כל אחד, שני הקבצים המקוריים ושני הקבצים שנוצרו מניתוח הקובץ של עשר אמרות. אעמיד את הקבצים בצורה של טבלה בת ארבע עמודות וחמש שורות ונלמד אותה שתי וערב. נראה בערב חמשה נושאים המסודרים כחמשת הזוגות של הפרק הראשון, כפי שהמחבר הסביר לנו דרך אותות ההכוונה. גם בלימוד השתי נעזר בסימנים שהמחבר הטמין במבנה. קודם כל נשווה את שתי החמישיות 'הטבעיות'. אחר כך נבדוק את ההבדלים בין שתי החמישיות שנתגלו בתוך הקובץ של עשר אמרות. אז נשלב את הקובץ המרכזי הכפול בתוך שני הקבצים החיצוניים בדיוק כמו שהם מופיעים במבנה הפרק. בסוף נחזיר את האמרות הכפולות סביב הקבצים של חמש כפי שהיו בהתחלה. רק אמרה אחת אינה נכנסת לתמונה הגדולה של הפרק, אמרת הפתיח של בן זומא. הקשר בין ארבעת האישים שהוא מזכיר, חכם, גיבור, עשיר ומכובד, מספק את התבנית להבין את הקשר בין ארבעת הקבצים של המבנה העיקרי.
הבדלים אחדים בין הטבלה למעלה ובין הסידור שבטבלת הפרק. קודם כל, לא מופיעים כאן האמרות הכפולות. שנית, הפכתי את כיוון הטבלה. השורות של טבלת הפרק מופיעות למעלה כעמודות. השארתי את הסימון שמופיע בטבלת הפרק: החמישייה הראשונה המופיעה בעמודה הראשונה מסומנת 3א3-ה; הקובץ המרכזי מתחלק לעמודות השנייה ושלישית המסומנות 5אA-5הA, ו5אB-5הB; החמישייה האחרונה נמצאת בעמודה הרביעית המסומנת מ7-א7-ה. הפכתי את הכיוון מזו שבטבלת הפרק משתי סיבות. הראשונה, ופחות חשובה, נראה לי יותר קל לתפוס את המבנה במבט בצורה הזאת. הסיבה העיקרית קשורה לתכונות של אריגה שהתחלתי לפרש במאמר אנשי כפר חנניה. כלל עריכת פרקי המשנה שתי וערב מתבטא ב-המשנה כדרכה כך שהשתי מופיעה בעמודות והערב בשורות. כך כל הפרקים ההלכתיים מופיעים בגוף הספר. האבחנה בין עמודות השתי ושורות הערב מתגלה כהבדל בין נושאים ויחסים. כמו חוטי הערב הבולטים המושחלים על גבי חוטי השתי, כן הנושאים השונים שבשורות. כמו חוטי השתי הדקים וקבועים מאפשרים את אומנות האריגה, כן העמודות בטבלאות הפרקים. בגלל התכונה הזאת המופיעה ביתר פרקי המשנה, סידרתי את המבנה שלנו כפי שהוא למעלה. כך נראה חמשה תחומים או נושאים בשורות, כמו בחמשת הזוגות של הפרק הראשון, ויחס קבוע בין העמודות כמו היחס של אהבה ויראה שמצאנו בפרק הראשון. אתחיל עכשיו בהצגת היחסים בין העמודות כביטוי ליחס שמצאנו בין ארבעת חלקי אמרת בן זומא. אחר כך אציג את חמשת הנושאים של השורות.
השוואת שני הקבצים של חמש אמרות: האם יש הכוונה פנימית לדרך הנכונה לקרוא את ארבע העמודות? יש ראיה לכאורה במבנה הפרק בהבדל המשמעותי בין שתי החמישיות ה-'חיצוניות', (3 ו7) ובין הפנימיות(5A ו5B). החיצוניות הן חמישיות 'טבעיות' לפי המבנה הכולל. הן עומדות בפני עצמן. הפנימיות משולבות ומתבהרות כחמישיות רק אחרי שמעמידים את הקובץ של עשר אמרות בזוגות. שילובם מודגש על ידי זה שכל התנאים המביאים את עשר האמרות חיו באותו דור. לכן, המבנה עצמו מכוון אותנו להשוות את שתי החמישיות ה-'טבעיות' ,3 ו7, ושתי הפנימיות, 5A ו5B. התכונות האלה דומות למה שמצאנו באמרת בן זומא. שם האלמנטים החיצוניים, חכם ומכובד, הגדירו קשרי חוץ, לעומת האלמנטים הפנימיים, גיבור ועשיר, העוסקים פעולות פנימיות. אם כן, אנחנו מתחילים את ניתוח ארבעת קבצי חמש בצפייה מסוימת לגלות יחס בין הקבצים דומה למה שמצאנו בתוך אמרת בין זומא. אתחיל בהשוואת הקבצים החיצונים.
העמדת שני הקבצים זה ליד זה מגלה תכונה אחת, בולטת בחדותה בהשוואה, שכלל לא הייתה מתבררת לולא המחבר הנחה אותנו לקרוא את הקבצים כמקבילים. יש אחידות בתוך כל קובץ שכמעט בלתי נראה בלי השוואתם. כל האמרות בקובץ 3 מזכירות יחס בין היחיד ובין הרבים כנגדו: •1 3א הוי שפל רוח שתקות אנוש •2 3ב נפרעין ממנו •3 3ג מספיקין בידו •4 3ד עטרה להתגדל בהם •5 3ה מכבד על הבריות
בהתחלה, 3א, היחיד מצטווה לשפלות רוח בגלל תקוות אנוש. באמרה הבאה, 3ב, הוא נענש על ידי הכלל. אחר כך, הכלל 'מספיקין בידו', וכו'. לעומתן, כל האמרות בקובץ 7 עוסקות ביחיד שאין עמו כל קשר: •6 7א אל תרצה את חברך, אל תנחמנו, אל תשאל לו, אל תשתדל לראותו •7 7ב בנפל אויבך אל תשמח •8 7ג למה הוא דומה •9 7ד למה הוא דומה •10 7ה אל תסתכל בקנקן
הנתק המתחיל ב7א בהתרחקות מן החבר מתחזק בריחוק של איבה ב7-ב והופכת להסתכלות טהורה בשלוש האמרות הבאות. אין כל קשר בין הקורא ובין נושא האמרות. בכל אמרה איש יחיד שהוא אובייקט להסתכלות הקורא. לעומת קובץ 3, אין כל אזכור לכלל. יש אבחנה חדה בין המעורבות של היחיד עם הכלל שכנגד בקובץ 3, לעומת הניתוק מן היחיד המופיע בקובץ 7. יש לדקדק באמרות של קובץ 7 שאינן רק מתייחסות לקורא כיחיד בפני עצמו, אלא כמביט ביחיד מולו ואינו מתקשר איליו, רק מסתכל. אם כן, מצאנו עכשיו הבדל תוכני כללי בין קובץ 3 העוסק בקשר בין הפרט לרבים, לעומת קובץ 7 הדן בהסתכלות בפרט שכנגד. מעבר לאבחנה בין הכלל שבקובץ 3 לעומת הפרט שבקובץ 7, יש גם גוון של גלוי או ציבורי ליד הכללי ב3-, ופנימי או מוסתר בקובץ הפרט, 7. המגמה של חיצוניות שבקובץ 3 באה לשיאו ב-'גופו מכבד על הבריות'. במקביל, בקובץ 7, רבי אומר 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. נראה עכשיו שיש שני תהליכים הפוכים בקבצים. בראשון תהליך של חיצון, מן הפנימי אל החיצוני. בקובץ 7 תהליך של הפנמה, מן החיצוני אל הפנימי.
(6) סיכום קובץ 3: היחיד מול הרבים; תהליך של חיצון . (ד) רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה הפרט מושפע מן הכלל, 'אנוש', ברוחו. הוא לא פועל כל פעולה ממשית, אלא חש שפלות רוח בתוכו בגלל הרבים. מעשהו הפנים נפשי מוסתר מן הרבים. . רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם הפרט פועל בתוך פרטיותו והכלל פועל עליו בגלוי. ההבדל בין זה ובין האמרה הקודמת הוא שלעניין פרטי, 'נסתר', יש השלכה ציבורית. . (ה) רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות
כאן הכלל 'מספקין בידו' של הפרט לפי תכליתו 'על מנת'. הפרט יוצא לגמרי מפרטיותו להיפגש עם הצבור המכשיר אותו לפעול בתוכו 'לעשות'. השאיפה הבאה לידי ביטוי בשלב זה מהווה דרגה שלישית של הוצאה אל הפועל של פנימיות הפרט. בשלב א' הכל נשאר בתוך 'רוחו'. בשלב השני, פעלו בסתר לבו גורם לתגובה ציבורית. כאן הוא פועל בגילוי מטרתו 'על מנת'. . רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדם לחפר בהם וכך היה הלל אומר ודשתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם הפרט צובר כוח מלימודיו, 'הא למדת', המאפשר לו לרדות ברבים, 'עטרה להתגדל בהם'. זה היפוכו של שלב ב' בו הרבים היוו איום עליו, 'נפרעין ממנו'. רצון הפרט מתלבש בסמלים חיצונים: עטרה, תגא, קרדום. זה שלב נוסף ביציאתו מן הכוח, ברוחו, אל הפועל, כייצור חברתי. . (ו) רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכבד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחלל על הבריות כאן כבר אין אבחנה בין פנימיות רוחו ובין החיצוני לו. הבריות מכבדים אותו 'גופו'. זה עומד בניגוד מוחלט לתקוות אנוש משלב א', שהן אינן אלא 'רמה'. אפשר לאפיין את תהליך הקובץ כיציאתו מן הכוח אל הפועל של הפרט, או 'חיצון' (objectification). בסופו של התהליך מזון לרמה נעשה נושא כבוד התורה.
(7) סיכום קובץ 7: התבוננות בכל אמרות הקובץ לשון התולה בראיה: 7א לראותו 7ב יראה 7ג דומה 7ד דומה 7ה תסתכל המהלך בקובץ מבוסס על ההבדלים בין הנראה בכל אמרה. המושאים הם: 7א חבר 7ב אויב 7ג הלומד - דיו 7ד הלמדה- ענבים ויין 7ה קנקן/ מה שיש בו (8) התבוננות: מן החוץ פנימה בכל אחת מחמש האמרות התנא מזמין את הקורא להתבונן בזולתו. בשתי האמרות הראשונות הקורא מוזהר להינתק מחברו ואויבו בגלל סיבות מסוימות. הוא רואה את הנסיבות ולא את האנשים. שתי האמרות האחרונות מכוונות אותו להסתכל בפנימיות ולא בנסיבות. באמרה המרכזית הוא מסתכל על האדם עצמו, לא נסבות חיצוניות, ולא בפנימיותו. כלל סדר האמרות הוא: מן החיצוני אל הפנימי. . (יח) רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו כלל האמרה הוא ניתוק הקשר עם החבר. הוא אמור להתמודד בכוחות עצמו בכל ה'שעות' המוזכרות. הקורא, המצֻוה, צריך להכיר את המקרים, ה'שעות', המשפיעים על חברו. . (יט) שמואל הקטן אומר בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשב מעליו אפו אם באמרה הקודמת נותק הקשר הישיר בין הקורא ובין זולתו, כאן אסור אפילו קשר עקיף, רגשי, חד-צדדי, 'אל יגל לבך'. מבחינה אישית, הרואה נפילת אויבו צריך להתעלם לגמרי ממה שקורה לו. אצל החבר, באמרה א', היו שעות של ניתוק הקשר. כאן, אצל האויב, הניתוק הוא הכלל. . (כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו הכתובה על ניר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק לעומת שתי האמרות הקודמות, אין כל קשר אישי בין הקורא ובין מושא האמרה, הלומד הנדמה לדיו. האמרה בנויה על התייחסות הקורא לזולתו כנתון אובייקטיבי, ילד או זקן. אפשר לבחון את סדר האמרות עד כאן לפי שתי בחינות, הקשר בין הקורא ובין אובייקט האמרה, וכן דרך הקשר בין אובייקט האמרה ובין הנעשה אצלו. לפי הבחינה הראשונה הקורא רואה חבר, אויב וסתם אדם. הקשר בינו ובין האובייקט מתרחק. מן הבחינה השנייה, הקשר בין האובייקט ובין הנבחן או נעשה אצלו הכוון הפוך. באמרה א' מוזכרות שעות שהחבר סובל מצבים חולפים המבטלים את קשריו לחברו זמנית. טיבם של כל המצבים הוא שהם זמניים, 'שעות'. באמרה ב' האויב עומד בפני שינוי מהותי ממצבו 'יראה ה'... והשב מעליו אפו'. הדומה לשתי האמרות הוא שהמצבים עומדים בפני שינוי, בין בחילוף הזמן, 'שעה', ובין מהתערבות אלוהית. באמרה ג' מוזכר שינוי מהותי באדם עצמו, הזדקנות, באבחנה בין ילק וזקן. למעשה, לא השינוי הנושא אלא השוני בין ילד וזקן, אם כי גם הגיל מצב העומד על השינוי. . רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו והלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן הדגש עובר כאן מן הלומד, אל תוכן ללמידה, בין שזה כיין מגתו או יין ישן. האדם הלומד נחשב רק ככלי לקבלת הלמד. העיקר הוא המקור, שהוא קובע את ערך התוכן. הדימוי של אכילה מדגיש את הפעולה של הפנמה. השוני בין הלומדים תלוי במה שהם מפנים. באמרה ג' ראינו את האדם עצמו, בין ילד ובין זקן, וכאן מה שנכנס בו. . רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפלו חדש אין בו בסוף אנו מסתכלים ישר לפנימיות בלי כל התחשבות בכלי או במקור התוכן.
הקובץ המרכזי אשתמש עכשיו בחלק ממה שלמדנו מניתוח הקבצים הקיצוניים על מנת להבהיר את צפיותיו לקראת ניתוח הקובץ המרכזי. מגמתי לבחון אם יש קשר בין המבנה הספרותי ובין תוכן החבור. הקו המנחה בהשוואת הקבצים נמצא באות שהמחבר סיפק על ידי סדר דורות התנאים. בשני הקבצים הקיצוניים המופרדים, 3 ו7, דורות התנאים פרודים ללא כל סדר. בקובץ המרכזי שני תת-קבצים משולבים, ואחידות זמני של התנאים, הבאים כולם מאותו דור. הראיות הצורניות מצביעות על אבחנה בין פירוד בקבצים הקיצוניים הטבעיים הגלויים (יחסית), לעומת איחוד בפנימיים המוסתרים. לכן, אפשר לחדד את השאלה לגבי הקשר בין צורת המבנה ובין תוכן החבור ולנסח אותה ככה: האם הקבצים הפנימיים מראים בתוכנם אחידות ושילוב לעומת פירוד וקוטביות בין הקבצים הקיצוניים. יוצאת מן השאלה הזאת דרך המשך הבירור: יש להגדיר את הניגודים התוכניים שבין הקבצים הקיצוניים, ולבדוק אם הם משתלבים בקבצים המשולבים. אם כן, התוכן הולם את המבנה. הבחנו בשני סוגים של הבדלים בין קבצים 3 ו7, אחד מבוסס על שוני קבוע בתוכן האמרות ואחד מבוסס על סדר האמרות בתוך כל קובץ. ההבדל התוכני כפול: ב3 יחסים גומלים בין היחיד והכלל, ב7 חוסר קשר עם היחיד. השוני בסדר האמרות הוא ש3 מסודר מהפנימי לחיצוני, ו7 ההפך. נראה עכשיו שהמחבר שלב את הניגודים בין קבצים 3 ו7 בצורה מדהימה בתחכומה. האבחנה בין כלל ופרט המופיעה בין הקבצים הופכת להיות עיקרון סדר האמרות, המסודרות מפרט לכלל. טבלה 16 קובץ 5: עשר אמרות מסודרות בזוגות
אA (ט) רבי יונתן אומר כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר וכל המבטל את התורה מעשר סופו לבטלה מעני אB
(י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה לתן לך בA
(יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד העובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות בB
רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקים גA
(יב) רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים גB
(יג) רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון דA
רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן דB
(יד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקימוה בידך ואל בנתך אל תשען הA
(טו) רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים 5B
רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים
ניתוח מבנה הפרק הביא אותנו לראות שתי פנים לקבצים 5A וC5. מצד אחד הם יחידה אחת של עשר מאמרות רצופות של בני דור אחד. מצד שני קובץ C הובדל וסומן בסימון כפול כיחידה העומדת בפני עצמה. לכן יש לבחון את 5A וC כשתי יחידות מחומשות משולבות. יש ראיה לכך בלשון האמרות. אם נסתכל על התת-מבנה של 5A וC כחמשה זוגות, נמצא שהם קשורים בשרשרת לשונית. לשון 'סופו לקימה' ב-אA חוזרת ב-בB: 'סופה להתקים'. מאותה אמרה, לשון 'שם שמים' מתהדהדת ב-גA 'מורא שמים'. ו-גA 'חברך' מתקשר ל-דB 'חבריך'. מ-דB 'בידך', השרשרת נגמרת ב-הA 'בידינו'.
טבלה 17 שרשרת הלשון המחברת את חמישיות 5A ו5B- אמרה לשון חוזרת אA סופו לקימה בB סופה להתקים שם שמים גA מורא שמים חברך דB חברך בידך הA בידנו
הראיות הצורניות מובילות אותנו לקרוא את האמרות בזוגות ולחפש שלושה כללים: שני הכללים של החמישיות הנפרדות והכלל המאחד את עשר האמרות.
(9) זוג ראשון
5אA
(ט) רבי יונתן אומר כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר וכל המבטל את התורה מעשר סופו לבטלה מעני 5אB
(י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה לתן לך
לכאורה שתי האמרות באות לשבח את העיסוק בתורה לעומת ביטולה. ודווקא הדמיון הרב בין האמרות מכוון אותנו להתמקד בהבדלים ביניהן. ב,A 'כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר', התוצאה של המעשה יוצאת ישירות ממנו והפועל משתכר ממעשיו. וגם אם יש שלב ביניים עד שמגיע 'סופו' של דבר, הוא אינו מוזכר כאן. אבל בB נאמר בפרוש 'יש לו שכר הרבה לתן לך'. המוקד עובר מן הפועל אל מי שנפעל על ידו. הכפילות הזאת מתבטאת גם בצווי הכפול בפתיחת המאמר: 'הוי ממעט בעסק...הוי שפל רוח בפני כל אדם'. B מדברת על פעולות המקשרות את הפועל לזולתו, לעומת הפעולה הנשארת אצל הפועל בA. (10) זוג שני 5בA
(יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד העובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות 5בB
רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקים
האבחנה בין A וB שמצאנה ב1 מתחזקת כאן. A מביא אלמנטים של מוסר הפרט. בB הפרט מובלע בתוך צבור-'כנסיה'. (11) זוג שלישי 5 גA
(יב) רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים 5 גB
(יג) רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון
לכאורה הזוג השלישי שונה משנים הראשונים. כאן לראשונה מוזכר בA יחסיו של נושא האמרה לזולת. אומנם, אם נדקדק בניסוח 'יהי...עליך', נמצא שההבדל שציינו בזוגות הקודמים מצוי גם כאן. מדובר בפעולה פנים נפשית שאינה בהכרח ניכרת לזולת. אבל בB 'שגגת תלמוד', דהינו טעות בהוראה, הפעולה כרוכה בקשר בין מורה ותלמיד. זאת אומרת ששלוש הפעולות שבדקנו עד כה בצד A נשארות אצל הפועל לעומת הפעולות מצד B הנעשות בתוך צבור. האבחנה הזאת תתחזק ותתבהר בזוג הבא. (12) זוג רביעי 5דA
רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן 5 דB
(יד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקימוה בידך ואל בנתך אל תשען
התלות בצבור היא הנושא המפורש בB. זה המשך ברור למגמה שנסתמנה בכל אמרות B. אבל בצד A הקשר בין האמרה הרביעית לקודמיה אינו נהיר כלל וכלל. חלק מן הקושי נובע מזה שאין כאן לא פועל ולא פעולה. הסגנון המופשט די יוצא דופן. יתכן שהוא מדגיש את הצורה המופשטת העולה על גבי תוכן האמרה. רבי שמעון מודיעה לנו שיש שלושה כתרים. אחרי שהוא מפרט מה הם, הוא מכניס עוד כתר, הרביעי, כתר שם טוב. אבל זה לכאורה עומד בסתירה לנוסחה 'שלשה כתרים הם' המתפרשת כשלשה בלבד. הפתרון הוא שהרביעי אינו נפרד מן השלשה אלא 'עולה על גביהן' היינו, מורכב מהם. הרביעי הוא כלל חיבורם של השלשה. הפיגורה הזאת בדיוק הולמת את האמרה המקבילה בשורה הקודמת. שם שלושה 'כבודים', של התלמיד החבר והרב, עולים על גבי המצווה. גם הנושא ב5גA, 'כבוד', דומה ל-'כתר' ב5דA. מבחינת התוכן, בשניהם האחד מזדהה עם הרבים, ב5גA מצד כבודם, וב5דA באופן מוחלט. לכן שתי האמרות בשורה ד נוגעות בציבוריות. ב5דA תאור סטאטי, הבעל שם טוב מזדהה לגמרי עם הצבור. לעומת זה היחס ב5דB בין ה-'גולה' ובין חבריו הוא קשר דינמי. זה יתבהר עוד בזוג הבא. (13) זוג חמישי 5הA
(טו) רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים 5הB
רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים
בשתי האמרות הפרט מזדהה עם צבור. בראשונה ההזדהות מוחלטת: 'אין בידינו'. בשני הוא חלק מגוף ציבורי: 'הוי זנב לאריות'. השוני בדגש הולם את הממצאים בשורה הקודמת. ב5דA מצאנו תאור סטאטי המשתקף כאן ב-'אין בידינו'. ב5דB מצאנו תאור דינמי מלא תנועה, וכאן השוואת הצבור לבעל חי. יש צווי נוסף ב5הB, 'הוי מקדם בשלום כל אדם' המחזיר אותנו לשורה הראשונה, 5אB, 'הוי שפל רוח בפני 'כל אדם'. גם ב5הA נמצא דמיון לאמרה המקבילה בשורה הראשונה: 'שלות הרשעים...יסורי הצדיקים': 'המקים את התורה מעני...המבטל את התורה מעשר'. (14) סיכום הזוגות לפי תכתיבי המבנה העמדנו כמטרה בניתוח הזוגות של קבצים 5A ו5B הגדרת שלושה כללים, הכלל של כל קובץ לחוד וכלל לשילובם. בכל אמרות 5B הפועל בא לידי מגע עם הזולת. מובלט במיוחד ב 5בB, 5דB ו5הB שהפרט חלק מצבור. נגדיר את כלל הקובץ כפעילות בתוך צבור. אפשר לאפיין את המשותף לאמרות בעמודה 5A כמתח של הפכים. בכולם חוץ מן השני יש גוון של סתירה: 5אA, 'המקים את התורה מעוני סופו לקימה מעשר', 5גA, 'וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים', 5דA, 'שלשה כתרים הם... וכתר שם טוב עולה על גביהן', 5הA,'שלות רשעים'. בשני, 5בA משולבים הניגודים: פרקליט וקטיגר. לעומת מה שראינו בקבצים3 ו7, כמעט אין כל יחס כאן לעולם סביב, חוץ מבית המדרש, 5גA. גם שם הניסוח 'יהי... חביב עלך' משאיר את הפעולה בתוך המצֻווה. זה הכלל, בקובץ 5A אין יצירת קשר עם הזולת. קובץ 5B דומה במקצת לקובץ 3. שניהם מדגישים קשרים לזולת. כמו כן, יש גם מקבילי לשון ותוכן בין האמרות של שני הקבצים:
- קובץ 3 קובץ 5A
. הוי שפל רוח הוי שפל רוח . שם שמים לשם שמים . הלומד על מנת ללמד הוי זהיר בתלמוד . אל תפרש מן הצבור הוי גולה למקום תורה . גופו הוי זנב...ואל תהי ראש
מהשוואת המקבילים מתברר ההבדלים בין הקבצים. כמו שראינו כבר בקובץ 7, האמרה האחרונה בשני הקבצים מגשימה את תכונותיהם. ההפרש בין 'גופו מכבד על הבריות' ובין 'הוי זנב לאריות', הוא השוני בין שני הקבצים. בראשון הפרט נמצא כנגד הכלל, ועל אף שהוא לכאורה מקים יחסי גומלין עם הצבור, סופו של דבר הוא 'גוף' נפרד. ולמעשה, כל הפעולות בקובץ משקפות את ההשפעה של הכלל עליו, דהיינו הוא סביל לעומתם. אבל בקובץ 5B הפרט מהווה חלק אינטגרלי מן הצבור בין שהוא 'זנב' או 'ראש'. ובכן אמרתו של רבי יוחנן הסנדלר, 5בB, 'כל כנסיה שהיא לשם שמים' שהייתה נראית כיוצאת דופן בניסוחה וחוסר קשר ישיר לזוגות של פרק א, נמצאת מתאימה לגמרי לתוכן הקובץ המדגיש את הבט הפרט כחלק מכנסת ישראל. נסכם עכשיו את האפיונים של ארבעת הקבצים של חמש אמרות.
בחמישיות המקוריות, 3 ו7-, מצאנו שוני בפרספקטיבות. בקובץ 3 הנושא נמצא במוקד הפעולה. בקובץ 7 הוא משקיף על הנעשה, ודווקא הנעשה בקובץ 3 באמרות מקבילות. ניכר ששניהם 'פונים החוצה', ב3 כמושפע מן החברה, וב7 כמביט מעל. בקובץ 5A אין קשר ישיר בין הפרט והכלל. המאפיין הספרותי באמרות, סתירות וניגודים, יכול להצביע על החלוקה החדה בין חיי הפרט הפנימיים ובין צדו הציבורי. ב5B אנו רואים את היחיד כחלק פעיל של הכלל. נדגים את יחסי ארבעת הקבצים בהשוואת האמרה השנייה של כל אחד מהם.
ראשית, החתך הזה מקבל את האופי של יחידה מסודרת על ידי זיקתם של האמרות בB, 5B וD לאמרה ב3. לשון 'נפרעין ממנו' ב3 מתקשרת לB 'הפרענות', 'שם שמים' מקשרת את 3 ל5B, ו'בסתר' ב3 מקבילה ל'לבך' בD. קשר הלשון הברור בין 3 ובין B ו5B מכוונת אותנו להבדל המהותי בין שלוש האמרות 3 5B ובין D. כבר ציינו שהתכונה המיוחדת של D היא חוסר מעורבות ישירה. לשלוש האמרות הראשונות הבט של תהליך. הפרט העומד לצאת מסתרו אל הגלוי ב3 צפוי לפורענות. בB הוא עושה מצווה וקונה פרקליט כנגד הפורענות. ב5B הצטרפותו לכלל מתאפשרת על ידי אותו כוח שהפריד ביניהם ב3 'שם שמים'. זאת אומרת שB למעשה משמשת שלב ביניים בין 3 ו5B ובכך 3 5B מהווים יחידה משולשת. אבל בD לכאורה, הוא חוזר לבידודו שבראשית 3. אומנם, יש הבדל משמעותי ביותר בין 3 וD. ב3 הוא חייב ענישה בגלוי על חלול שם שמים. לעומתו בD הוא משפיעה על שמים (פן יראה ה') וארץ (והשב מעליו אפו) ונשאר נסתר מן הבריות (לבך). כוונותיו בלבד מביאות לשינויים מעשיים בעולם בלי שאיש יראה או יבין את הקשר הסיבתי בינו ובין המעורות. אם נצרף את D לתהליך שמצאנו על פני 3 5B, מתקבל תמונה שונה לגמרי מזו שנתקבלה בילידה. במקום תהליך של תיקון עצמי לקראת התחברות לחברה מתוקנת, מתגלה תהליך של התעצמות הכוחות הנפשיים המביאה בסוף לבטול הפרט כמשתתף ישיר במעורות העולם. התהליך בין ארבעת השלבים מתחיל בביטול ונגמר בביטול לעומת התהליך בין שלושה שלבים המסתיים בהזדהות גמורה עם הכלל. זה הסוד של שמואל הקטן
שילוב העמודות לימוד ערב: חמש השורות פרט/רוח 3 א
(ד) רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה 5 אA
(ט) רבי יונתן אומר כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר וכל המבטל את התורה מעשר סופו לבטלה מעני 5 אB
(י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה לתן לך 7 א
(יח) רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו
השורה הראשונה מתאפיינת על ידי ריבוי בטויי שלילה, כגון: 'שפל רוח', 'רמה', 'מבטל', 'עני', 'ממעט', 'בטלים', 'מתו' ו-'קלקלתו'. הניסוח 'הוי שפל רוח' נמצא גם ב3א וגם ב5אB, ו7א מציינת ארבע 'שעות' של שפילות רוח. לשון 'בטל' נמצאת ב5-אA ו5-אB. אין כאן כל קשר לזולת. להפך, ב7א יש אזהרות מפורשות להימנע ממגע עם החבר. במקומות שהבריות מוזכרות (3א ו5אB) הן מוזכרות רק כגורם לשפלות רוח. לכן, ניתן להגדיר את המשותף לאמרות השורה הראשונה כ-'ניקור', 'בידוד הפרט' או 'התבודדות'. נראה לי שהאחרון במיוחד מתאים ל7א איפה שמתוארות שעות שבהן רוצה האדם להתבודד. זה מתחבר לשימוש הכפול ומודגש ב-'רוח' ליצור רושם של מי שפרוש ממגע עם הגשמי. נכונות הרושם הזה מקבלת אישור בשימוש בכינויי גוף בשורה החמישית לקבוע גבולות המבנה. ארחיב על זה שם.
שתי האמרות של הקובץ המרכזי מזכירות תורה, הראשונה 'כל המקים את התורה', והשנייה 'ועסק בתורה'. לעומתן, האמרות החיצוניות עוסקות במצבי אנוש, ב3א המצב הכללי וב7א מצב רגעי של פרט. השוני בסגנון בין שתי האמרות הפנימיות דומה לשוני בין הקצוות. אמרת 5אA, כמו 3א, מדברת על מצב כללי סופי שעתיד לבוא. אמרת 5אB דומה ל7א כי היא מנוסחת בהווה: 'יש לך בטלים הרבה כנגדך', 'יש לו שכר הרבה לתת לך.' על אף שלכאורה מדובר על תוצאה עתידית של המעשה, הניסוח מכניס את המעשה לעבר, 'ואם בטלת', ואם עמלת', והתוצאות להווה. לכן, אפשר לזהות אבחנה בין 3א ו5אA מצד אחד ו5אB ו7א מצד שני. הראשונות נוקטות בקשר בין מצב עכשווי ובין עתידי, לעומת האחרונות העוסקות בתוצאות בהווה לדברים שכבר קרו.
הפרט מתקשר לזולת 3 ב
רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם 5 בA
(יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד העובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות 5 בB
רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקים 7 ב
(יט) שמואל הקטן אומר בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשב מעליו אפו
בשורה השנייה הלשון החוזרת ב3ב ו5בB, 'שם שמים', מקבילה ל'שפל רוח' באותם הטורים בשורה הראשונה. לשון 'נפרעין' ב3ב חוזרת ב5בA בצורה 'פרענות'. הצירוף של 'נפרעין' ו'קונה', 5בB, מצביע על נושא משותף לשורה: 'תגמול', כמובן המורחב של המלה פורענות. עוד נושא משוטף לכל האמרות הוא קשרי הפרט לזולת, אפילו אויבו ב7ב. אפשר לראות כאן תיקון לניקור שבשורה הראשונה. למעשה, 3ב עוסקת בפרוש בתיקון הזה. הפרט 'המחלל שם שמים בסתר' בבידודו בשורה הראשונה באמירתו 'תקות אנוש רמה', בא אל תיקונו ביציאתו מן הבידוד אל הבריות: 'נפרעין ממנו בגלוי'. ואם כניסתו לצבור היא 'כנס(י)ה לשם שמים' עז 'סופה להתקים', 5בB. תלמוד תורה 3 ג
(ה) רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות 5 גA
(יב) רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים 5 גB
(יג) רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון 7 ג
(כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו הכתובה על ניר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק
כמו שהעמודה השלישית העידה על החלוקה לארבע חמישיות על ידי הקשרים לפרק הראשון והשימוש החוזר בלשון 'הוי', כן השורה השלישית בטבלה מעידה על חמש השורות כיחידות תכנון. כל השורה השלישית עוסקת בתלמוד תורה. ב3ג ו7ג ניסוח זהה: 'הלומד...הלומד'. ב5גA ו5גB חוזר אותו שורש 'למד' אשר הודגש בכפילותו ב3 ו7: ב5גA 'תלמידך' וב5גB 'תלמוד'. ובכן השורה השלישית מזדהה כיחידה העוסקת בתלמוד תורה. האנשים המוזכרים מעורבים זה בזב כמורים ותלמידים. יש אחריות הדדית בין הכלל והפרט: ב3ג 'מספיקין בידו', ב5גB 'הוי זהיר בתלמוד'. פרט יוצא מן הכלל 3 ד
רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדם לחפר בהם וכך היה הלל אומר ודשתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם 5 דA
רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן 5 דB
(יד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקימוה בידך ואל בנתך אל תשען 7 ד
רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו והלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן
השורה הזאת מבליטה את נושאו על ידי אזכור כתרים בשתי האמרות הראשונות, 'ודשתמש בתגא', 'שלושה כתרים'. בכולם אישים היוצאים מן הכלל על מנת להנהיג את הכלל. זו הקטגוריה שהמהר"ל זהה אצל זוגות הפרק הראשון כ-'בעל שררה' או חכם. כלל/גוף 3 ה
(ו) רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכבד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחלל על הבריות 5 הA
(טו) רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים 5 הB
רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים 7 ה
רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפלו חדש אין בו
לעומת הדגש על הפרט המבודד ושפילות רוח שבשורה הראשונה, השורה החמישית מבליטה את הגוף הציבורי, ב5הA 'בידינו', ב5הB 'זנב לאריות...ראש לשועלים'. ב3ה הוא גופו של יחיד: 'גופו מכבד על הבריות', וב7ה 'קנקן'. לכן יש ניגודיות כפולה בין השורה הראשונה והאחרונה: רוח (שפילות רוח) וגוף, פרט וכלל. (15) סיכום השורות השורה האמצעית העוסקת כולה בתלמוד תורה משלבת את הניגודים: 'הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו'. מוזכר יחס בין הכלל ה'מספק' ו'יד' הפרט המקבילה ליד הכלל בשורה האחרונה. ובאופן כללי הנושא, תלמוד תורה משלבת היבטים של חיי הפרט וחיי הציבור. ההיבט של ניגודיות שמצאנו בין (1) ו(5) מצוי גם בין (2) ו(4). כנגד כניסת הפרט לצבור שמצאנו בשורה (2), (4) עוסקת ביוצא מן הכלל, הרב או בעל שררה. ההקבלה בין 'עטרה' ו'תגא' ב(A) ובין 'כתרים' ב(B) מציינת בפירוש ההיבט של שררה. וכן הדמויות שב(5B), המנהיג וב(D), הזקנים, הם בעלי השררה. מתברר מן הניתוח הזה שיש הגיון פנימי לסדר חמש השורות. מבחינת יחסי פרט וכלל, אפשר לסכם את חמש השורות כך: 1. פרט 2. הפרט הנכנס לכלל 3. פרט וכלל 4. הפרט היוצא מן הכלל 5. כלל
אותו תכנון סימטרי המשתקף בסיכום יחסי פרט וכלל מתבטא גם במונחי רוח וגוף. בשורה הראשונה ושניה מצאנו ש'רוח' מופיעה בA ו5B ב(1) ו'שם שמים' בA ו5B ב(2). כנגד ה'רוח' שבשורה הראשונה השורה החמישית עוסקת בגוף. לעומת מלכות שמים, שררה הרוחנית שבשורה השנייה, השורה הרביעית עוסקת בשררה הגשמית. לכן ניתן לומר שהשורות סודרו מפרט לכלל וממופשט למוגשם. מצאנו בטור 5B קשרים הדוקים ביותר לדברי הזוגות בפרק הראשון. נוסחה מכל זוג בפרק הראשון חוזרת בשורה המקבילה במבנה שנתגלה בפרק הרביעי. השוואת סיכום המהר"ל לדברי הזוגות מלמדת שאותו הגיון של התרחבות או התפשטות מפרט לכלל מצוי בשניהם. (הבדל אחד ראוי לציון. האלמנט המשותף בזוג השלישי בפרק הראשון הוא דין: 'אל תעש עצמך כעורכי הדינים', 'הוי מרבה לחקור את העדים'. כנגדו השורה השלישית במבנה של הפרק הרביעי עוסקת בתלמוד תורה. החלק השלישי בסיכום המופשט שלנו 'פרט וכלל' מתאים למעשה לשני המבנים.) אותה התפיסה או 'חכמה' מאחדת את שני המבנים. האיתות הברורה במקבילים בין המבנים מכוונת אותנו להשוות אותם ולנסות להגדיר את החכמה שמאחרי סידורם. המאמצים האדירים שהשקיע המחבר בתכנון ובהסתר התכנון מרמז שהוא ראה חשיבות רבה בחכמה הטמונה במבנה. יש ראיה שהוא ביקש להציג את החכמה הזאת כמסורת ולא כיצירתו. אפשר לראות בדברי הלל בפרק השני סיכום לדברי הזוגות שבפרק הראשון. זה תעודת המחבר לאחר את ה'חכמה' שבמבנים המחומשים לפחות לראשית תקופת התנאים. אמרתו של הלל מורכבת מחמשה חלקים נפרדים. קשה מאד להבין למה הם צורפו באמרה אחת. אבל קריאת אמרתו במקביל לדברי הזוגות של הפרק הראשון פוטרת את החידה. כל אחד מחמשת החלקים מכוון לתחום אשר הוגדר על ידי הזוג המקביל: דברי הלל הדמיון בזוג המקביל אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה יהי בתך פתוח לרווחה עשה לך רב אל תעש עצמך כערכי הדינים חכמים הזהרו בדבריכם עשה תורתך קבע
אמרתו של הלל, דברי הזוגות והמבנה שמצאנו בפרק הרביעי סודרו לפי אותה תבנית מחומשת. מחד גיסא, אם מחבר המסכת רק יחס את האמרה להלל על אף שהוא עצמו חבר אותה, אזי משתמע שהוא ביקש להציג את התבנית המחשבתית כקדומה. ומאידך גיסא, אם הם אומנם דברי הלל, אז מצאנו תבנית חשיבה אשר נוכל לזהותה כחלק מן התורה שבעל פה הקדומה, חכמת סופרים אמתית. אציג לקראת סוף המאמר ראיה שההשערה השנייה היא הנכונה. מכוון שהמהר"ל כבר נכנס למהות התחומים והתהליך העולה על גביהם בעומק רב, לא ארחיב בנושא הזה כאן.
(מאמר של משה קליין)
העברת המאמר לדף אחר[עריכה]
האם המחבר הסכים להעלות את המאמר לויקיטקסט?
אם לא - יש למחקו, אם כן - לדעתי יש להעבירו לדף אחר, אולי לתת-דף בסגנון: ביאור:משנה אבות פרק ד/משה קליין.
אחר-כך אפשר להכליל דף זה כ"מגירה" בתחתית דף הביאור. --אראל סגל • שיחה • ג' באב ה'תשע"ה 18:45, 19 ביולי 2015 (IDT)
- אפשר, אבל המאמר המקורי ארוך יותר ויש בו טבלאות שלא היה לי כח להעלות. יש כאן הרבה שגיאות הקלדה, חלקן היו גם במקור - וההקלדה אינה בשיטת ויקי אלא בקובץ WORD. אם תרצה אשלח לך את המאמר ותארגן אותו כדי שיהיה ראוי להכנסה לתת דף שדברת עליו. אני התחלתי את העבודה ואחרי ארבעה דפים (מתוך חמישים בערך) נשברתי.