שיחות הר"ן/א-נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

א[עריכה]

כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים (תהלים קלה, ה). דוד המלך עליו השלום אמר: כי אני ידעתי. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום. אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר: כי אני ידעתי, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל, ואמר שמה שכתוב אחריו: כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח כי אני ידעתי. כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה, מה שאי אפשר לפה לספר רק אני ידעתי דיקא כנ"ל וכמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב): נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג) כל חד לפום מה דמשער בליביה כמבואר במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימנים: עב, סג):

ב[עריכה]

טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך. וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד:

ג[עריכה]

הפליג מאד בגדולת הבורא יתברך שמו ואי אפשר לבאר זאת בכתב. ואמר כי לגדולת הבורא יתברך אין שיעור כי נעשים דברים נוראים בעולם נפלאים ונוראים מאד ואין יודעים כלל. היינו שעדיין אין יודעים שום ידיעה כלל כלל לא. וגם מה שמובא (ה) כי תכלית הידיעה אשר לא נדע, היינו גם כן אצל כל ידיעה וידיעה היינו שאפילו כשמגיעין להתכלית של הידיעה דהיינו לא נדע אף על פי כן עדיין אין זה התכלית כי זה התכלית הוא רק באותה הידיעה. אבל בהידיעה הגבוה ממנה עדיין לא התחיל בה כלל וכן למעלה מעלה. נמצא שלעולם אין יודעין כלל לא ואף על פי כן אין זה התכלית כי עדיין לא התחיל כלל לידע בידיעות שלמעלה מזאת הידיעה שהגיע בה אל התכלית שלא נדע וכו'. גם הפליג מאד בגודל מעלת התשובה. ואפילו כשנופלים מאד חס ושלום וכל אחד נפל למקום שנפל רחמנא ליצלן אף על פי כן אסור ליאש עצמו כי תשובה גבוה למעלה מן התורה. על כן אין שום יאוש בעולם כי אם יזכה יהיו נעשין מעוונותיו ענין אחר לגמרי וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא פו:) שנתהפכין העוונות לזכיות ויש בענין זה סתרי נסתרות. רק הכלל שמכל הנפילות והירידות שבעולם רחמנא ליצלן יכולים לחזור אליו יתברך בנקל כי לגדולתו אין חקר (תהלים קמה, ג). והעיקר שהכל תלוי בו שלא יהיה מיאש עצמו מלצעוק אל ה' ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמיד:

ד[עריכה]

עכשו בעתים הללו קשה מאד שיהיה מעות לאיש כשר, כי צריך שיהיה לו ירידה גדולה מאד חס ושלום עד שישיג מעות. ואפלו אחר הירידה חס ושלום מעבודתו יתברך עדיין לאו כל אחד משיג מעות כי גם הרשעים וקלי עולם לאו כל אחד משיג מעות אבל איש כשר באמת רחוק מאד שיהיה לו עשירות. כי דע שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקליפות בבחינת ותרד פלאים (איכה א, ט), פלאים אותיות אלפים. היינו שהאלפים של עשירות ירד פלאים. דהינו ירידה גדולה ונפלאה. על כן בהכרח שיהיה לו חס ושלום ירידה גדולה מאד קודם שבא לעשירות דהיינו אלפים מזומנים ועדיין הוא ספק כנ"ל. אבל איש כשר באמת קשה לו מאד שיהיה לו עשירות ואף על פי שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות, אבל הוא כבד וקשה מאד מאד. וגם העשירות שיש להם לצדיקים הוא מזיק להם לעבודתם. גם באמת אף על פי שיש להם איזה מעט עשירות אבל אף על פי כן אין להם עשירות גדול מזומן כמו שיש להקלי עולם שיש להם אלפים ורבבות אדומים מזומנים, כי עכשיו קשה וכבד מאד שיהיה להכשרים עשירות כנ"ל, וכמו שאומרים בשם רבי נחמן זקני זכרונו לברכה שאמר על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ארך ימים בימינה (משלי ג, טז), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת סג.) ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא ואמרו כל שכן עושר וכבוד. ואמר רבי נחמן זכר צדיק לברכה שהוא רק כל שכן, היינו שבודאי הוא קל וחומר וכל שכן שראוי שיהיה להם עושר וכבוד אבל לא בפירוש. כי אף על פי כן אין להם מזומנים כמה אלפים אדומים וכנזכר לעיל:

ה.[עריכה]

היה מגנה מאד את ספרי המחקרים והפילוסופים, ואמר שאין שם כלל שכל גמור כמו שיש באיזה מאמר מהרש"א או מהר"ם שיף וכיוצא מספרינו הקדושים שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד, אבל באלו הספרים לא נמצא זה השכל כלל. כי הם מדברים רק בדרך היקשים מינה ובה עד שבאים לאיזה מופת, אבל השכל שיש בתורתנו הקדושה להבדיל אין שם כלל כלל.

ואמר: אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם רק הולך בתמימות ויש לו יראת העונש כי עיקר העבודה בתחלה היא רק מחמת יראת העונש ובלי יראת העונש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת ה'. ואפילו צדיקים צריכים גם כן יראה כי עובדי מאהבה הם מועטים מאד מאד ועיקר הוא יראת העונש. כי היראה עלאה בגין דהוא רב ושליט וכו' (זהר ח"א, דף יא:) (ח"א יא, ב), היינו יראת הרוממות לאו כל אדם זוכה לזאת היראה אבל עיקר העבודה הוא רק על ידי יראת העונש אצל רוב בני אדם. ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות היינו אחר תאוות רעות של העולם הזה רחמנא לצלן. רק מחמת יראת העונש הוא שובר תאותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותן הספרים של חקירות חס ושלום אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו. ועל כן אין אנו מוצאים כלל שיהיה איזה אדם נעשה איש כשר וירא ה' על ידי ספרי המחקרים אף על פי שנמצא בדבריהם איזה דברים ממדות טובות וכיוצא אף על פי כן הכל הבל כי הפסדם מרבה משכרם כי הם מבלבלים דעת האדם מאד. ועיין במקום אחר מזה מגודל האיסור ללמוד אלו הספרים רחמנא לצלן.

ואמר: אשרינו שמשה רבנו עליו השלום בחר לנו חלק טוב מאד ונתן לנו את התורה ופתח בה בראשית ברא אלקים את השמים וכו' (בראשית א, א), בלי שום חקירות ומופתים שלהם רק צוה עלינו להאמין בשם יתברך באמונה לבד ועל כן אסור לנו ליכנס בחקירות כלל חס ושלום. ואף שבזהר הקדוש (שם) הוא מגנה יראת העונש, כבר מבאר על זה תרוצים בספרי מוסר; כי באמת עיקר עבודת ה' היא רק על ידי יראת העונש כנ"ל. ואמר שאלו התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר עניני חדושים שלהם שהמציא כל אחד ואחד מחכמיהם. אמר שהכל מלמעלה כי לא היה אפשר להם לבוא על זה רק על ידי שהתנוצץ להם השכל בזאת החכמה; שבא לאותו החכם התנוצצות מלמעלה כי כשהגיע העת והזמן שיתגלה אותה החכמה או התחבולה בעולם על כן שלחו להם מלמעלה בשכלם זאת התחבולה כדי שיתגלה בעולם. כי בודאי גם החכמים הקדמונים שהיו מקדם חקרו גם על זאת. ומפני מה לא באו הם על זאת התחבולה וההמצאה. רק באמת הכל מלמעלה וכשבא העת שיתגלה זאת הדבר, אזי מתנוצץ לו השכל ואז בא אותו החכם על אותה התחבולה כי נשלח לו מלמעלה ממקום שהגיע לו, כי בודאי אינם מקבלים דרך הקדושה רק דרך הסטרא אחרא וזה פשוט.

(וגם להבדיל אלו האומרים פשטים וחדושים בגמרא פרוש רש"י ותוספות אילו לא היה נשלח להם מלמעלה מן השמים אי אפשר להם כלל לבוא על החדוש, רק באמת הכל מלמעלה. וכל אחד מקבל ממקום שמקבל ועיין במקום אחר מזה (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רמה), כי בודאי יש בענין זה אלפים ורבבות מדרגות מהיכן כל אחד ואחד מקבל הארה והתנוצצות בשכלו ומאיזה מקום מושיטין לו החדוש או החכמה, אבל הכלל שכל מיני חדושים שמחדשים החכמים הן בקדושה כגון פשטים ודרושים וכיוצא הן להבדיל בעניני חכמות שלהם. הכל מושיטין להם ושולחין להם בשכלם מלמעלה. לכל אחד ואחד ממקום הראוי לו כנ"ל):

ו[עריכה]

היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד, מה אני אוחז. ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאוה. ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאילו יש בידו מה שהוא חפץ כל אחד כפי שטותו ותאותו. ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום כי אין מי שימלא תאותו אצלו. גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה כנראה בחוש שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה. וכאילו רוצים לתפוס אותן העמודי אור שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלום, כך הם כל התאוות של עולם הזה:

ז[עריכה]

טוב מאד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו. כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים כמו שכתוב (דברים יא, א): בנים אתם לה' אלקיכם. על כן טוב מאד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים שקורין "פיעשטשין". ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל [כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים (קדושין לו.)] ואם עתה הוא מגרש אותי חס ושלום מבחינת בן. הטוב בעיניו יעשה. עלי לעשות את שלי לעשות עצמי כבן כנ"ל. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו:

ושמעתי מעשה מזקני רבי נחמן זכרונו לברכה כשהיה על הספינה. פעם אחד לא היה להם לחם ולא אכלו כמה ימים עד שהגיעו לאיזה עיר. ולא היה שם יהודים רק ישמעאלים ולקח ישמעאל אחד את רבי נחמן הנזכר לעיל ונתן לו לאכול. והוא כבר לא אכל כמה ימים ונטל ידיו וברך ברכת המוציא. וקודם שהתחיל לאכול בא לו על מחשבתו "אל תלחם את לחם רע עין" (משלי כג, ו). ומחשבות שלנו אינם דבר ריק כלל (כך אמר רבי נחמן זקני הנזכר לעיל בספורו מעשה זו), ולא ידעתי מה לעשות כי כבר ברכתי ברכת המוציא. אך אף על פי כן היה בדעתי למנוע מלאכול כלל מחמת המחשבה הזאת. אחר כך בא על מחשבתו: ואת העורבים צויתי לכלכלך (מלכים א יז, ד), ואז אכל. (ואמר רבנו זכרונו לברכה בעת ספורו זאת. וזה נראה והוטב בעיני מאד מה שהעמידו על המחשבה, שמסתמא כשבא על מחשבתו כך בודאי הוא כך באמת). כמו כן לענין כל המחשבות הבאים על האדם לבלבלו. אחר כך עוזרו השם יתברך ושולח לו מחשבה אחרת של התקרבות. כגון לענין הנזכר לעיל שלפעמים ידמה להאדם במחשבתו שאינו ראוי להיות כבן לפניו יתברך וכיוצא בזה אף על פי כן עליו לעשות את שלו כנ"ל. ואחר כך יעזרו השם יתברך וישלח לו מחשבות של התקרבות. כי באמת כל ישראל כולם קרויים בנים אצלו יתברך ועל כן ראוי לנו לפרש שיחתנו וצערנו לפניו יתברך כבן הקובל לפני אביו:

ח[עריכה]

כשלומדין מילי דפורענותא, כגון כשלומדין הלכות אבלות וכיוצא, אין לעיין שם הרבה כי אין צריכין להעמיק המחשבה במקומות כאלו כי המחשבה יש לה תוקף גדול כמבואר במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קצג); ועל כן צריכין לעבור במהירות מקומות כאלו:

ט[עריכה]

בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה, שסכין אין נותנין במתנה, היינו שאחד לא יתן לחברו סכין במתנה:

י[עריכה]

הרשעים הם מלאים חרטות, והם אינם יודעים כלל מהו חרטה. כי זהו בעצמו שהם מתגברים בענין רשעתם. זהו בעצמו חרטה. כי מחמת שבא בדעתם חרטות, על כן הם מתגברים ביותר ברשעתם כמו שני אנשים שנלחמים זה כנגד זה. שכשאחד רואה שחברו מתגבר נגדו. אזי הוא מתגבר ביותר כנגדו. כמו כן ממש כשהרע רואה שמתחיל איזה טוב להתעורר אצלם אזי הוא מתגבר ביותר והבן:

וזהו כלל גדול בעבודת ה'. אפלו לשאר בני אדם לכל אחד לפי ערכו שכל מה שרוצה יותר ליכנס בעבודת ה', מתגבר עליו הבעל דבר ביותר. וכבר מבואר מזה במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן עב, ובחלק ב', סימן מח). וצריך להיות משכיל על דבר זה "ובתחבולות תעשה מלחמה" (קהלת כ, יח), להתגבר על הרע בהתגברות גדול בכל פעם. אשרי הזוכה לנצח המלחמה:

יא[עריכה]

אשרינו שהשם יתברך היטיב עמנו מאד שזכינו לקדושת ישראל. ואמר שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל. כי כמה מניעות וכמה בלבולים וכמה מחשבות וכמה עכובים וסכסוכים היה לו על ענין הנסיעה לארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון. והוא קפץ על כולם וגמר העבודה בשלמות והיה בארץ ישראל.

ואמר, זה אני מאמין וגם אני יודע הרבה בענין זה שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל איזה עבודה שבקדושה אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל. וכשזוכין לשבר כל המניעות ולגמור העבודה שבקדושה אזי נעשין מכל התנועות והמחשבות והבלבולים שהיה לו בענין זה קודם ששבר ועבר על כל המניעות, בעת שהיה מסופק ומבולבל והיה עומד על המשקל אם לעשות דבר זה, והמניעות היו מונעים אותו מכל צד. אחר כך כשזוכה לעבור על כל זה ולשבר הכל אזי נעשין מכל המניעות ומכל המחשבות והתנועות והבלבולים הנ"ל דברים עליונים למעלה בקדושה והכל נרשם למעלה לטובה כל תנועה ותנועה שהיה לו מקודם כנ"ל. אשרי כשזוכין לקפוץ על כל המניעות וזוכין לגמור ולעשות איזה עבודה טובה:

יב[עריכה]

אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וליכנס בעבודת ה' ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה' קשה להם לעשות כראוי. דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדושה אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי. זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות בבחינת "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד, כג), ואיתא בתקונים (עיין מדרש הנעלם, חיי שרה קכד:) שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קרבנות. היינו כשרוצים להתפלל ואין מניחין אותו ומבלבלין אותו בכמה מיני בלבולים והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה. ואזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי זה בעצמו הוא בחינת קרבנות בחינת כי עליך הורגנו וכו', וכמו כן בכל העבודות והקדושות שאדם רוצה לקדש עצמו אף על פי שאינו זוכה חס ושלום לקדש עצמו כראוי. אף על פי כן היגיעה בעצמה והיסורין והבלבולים שיש לו מזה מחמת שרוצה וחפץ לקדש עצמו רק שאין מניחין אותו. זה בעצמו הוא בחינת קרבנות בחינת כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, ליגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל. ואת כל אשר תמצא ידך לעשות עשה אף על פי שקשה עליו מאד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל ומרחיקין אותו מאד מאד ואינו זוכה לעשות כראוי שום דבר שבקדשה וכו'. אף על פי כן עליו לעשות מה שיוכל וה' הטוב בעיניו יעשה:

יג[עריכה]

יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה ויש להם דחק ובלבולים גדולים מזה והוא טובה להעולם. ודע שיש דיבורים יקרים שיוצאים על ידי בלבולים דיקא. אך יש חלוקים בין הבלבולים וכמובא במדרש (בראשית רבה יז, ו), שיש תרדמה של נבואה כמו שכתוב (בראשית טו, יב): "ותרדמה נפלה על אברם". ויש תרדמה של שטות וכו'. תרדמה הוא בלבול הדעת:

יד[עריכה]

אני מקנא מאד איש כשר שקורין "ערליכר יהודי", כי נדמה שהולך בן אדם עם דקין וכרכשות ואיברים כשאר כל העולם ואף על פי כן באמת הוא ענין אחר לגמרי, כי איש כשר יקר מאד אשרי לו. והעיקר הוא הרצון והכיסופין, ואף על פי שאין לצאת בזה [כמבאר במאמר ויהיו נא פי שנים (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סו)]; כי צריכין להוציא מכח אל הפועל דוקא. כי אף על פי שאונס רחמנא פטריה עם כל זה זהו למי שרוצה לצאת החוב. אבל צריך שלא לקרר דעתו בזה במה שהוא פטור מחמת האונס רק לעשות עבודת ה' בפועל (כמבאר כל זה במאמר הנזכר לעיל עיין שם), אף על פי כן גם זה טוב כשאוחזין בזה שאין רוצין לצאת עם האונס רק שכיסופו חזק ורצונו תקיף מאד לזכות לעשות עבודת ה' בפועל. וזה הרצון בעצמו טוב מאד. ואם אף על פי כן הוא אנוס ואינו זוכה אל העבודה, הרצון הנזכר לעיל בעצמו הוא טוב מאד:

טו[עריכה]

אמר שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה. וזה בחינת "כל אשר נתן ה' חכמה בהמה" (שמות לו, א), היינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה (וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין ה:) על פסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו, ז), אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה. וכמו שאמר אסף (שם עג, כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", ועיין במקום אחר מזה (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימנים: יט, מד)):

טז[עריכה]

דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל כי אינו מוציא שום קול כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם. דהינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון כדרך שצועקין. ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת "קול דממה דקה" (מלכים א יט, יב) ושום אדם לא ישמע כלל. כי באמת אינו ציור כלל רק צעקה ממש, כי יש סמפונות בריאה שמשם יוצא הקול וגם יש סמפונות דקים היוצאים מן הריאה אל המח. ועל כן יכולים להכניס הקול דרך הסמפונות הדקים ההולכים אל המח עד שיצעק ממש במוחו על ידי מה שמצייר במחשבתו קול הצעקה ממש שבזה הוא מכניס קול הצעקה אל המח, ויוכל לעמוד בין כמה בני אדם ויצעק מאד ושום אדם לא ישמע כנ"ל. ולפעמים יוכל להשמט מזה איזה קול דק שיהיה נשמע כי מחמת שנכנס הקול דרך הסמפונות של המח אל המח יוכל להשמט לפעמים שיצא הקול דרך הסמפונות המוציאין קול אבל הוא בדקות גדול. ובלא דיבור (היינו כשאין מוציאים שום דיבור בשעת הצעקה הנזכר לעיל) קל יותר לצעוק כנ"ל, כי כשצריך להוציא הדיבור קשה יותר לתפוס את הקול אל המחשבה ולבלי להניחו לצאת דרך הקנה המוציא קול (עיין ברכות סא.), אבל בלא דיבור קל יותר:

יז[עריכה]

הוכיח את אחד על התמדת הלימוד ואמר לו: מדוע לא תלמד מה תפסיד בזה הלא תקבל עולם הבא על הלימוד. ואין צריך לומר כשהתורה מראה אהבה לאחד אז אין רוצה כלל עולם הבא רק שרוצה את התורה בעצמה. והלא גם השם יתברך לומד כמו שמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה ג:) סדר היום שיש להקדוש ברוך הוא שלש שעות עוסק בתורה וכו'. ובדורות הללו בעוונותינו נפל לימוד התורה מאד. ודע שהגדולים שהיו בדורות שלפנינו דהיינו הרבנים הגדולים שהיו אז לא היו יודעים שום כונות ואף על פי כן היו יכולים לעשות מופתים רק על ידי לימוד התורה הקדושה כי על ידי זה כשהיו אומרים איזה דיבור נתקיים כך:

יח[עריכה]

פעם אחד סיפרנו עמו מענין הדפסת ספרים שבדורות הללו נתרבו מאד בעלי מדפיסים והם מדפיסים בכל פעם ספרים הרבה מאד מראשונים ואחרונים. וקפצו עליהם זבינא מאד כי הכל קונים ספרים עכשיו וכו'. ואמר רבנו זכרונו לברכה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קלח:): "עתידה תורה שתשכח מישראל", על כן מדפיסים ספרים הרבה וכל אחד קונה ספרים כדי שיהיו ספרים ביד כל אחד כדי שלא תשכח התורה על ידי ריבוי הספרים הנמצאים ביד כל אחד ואחד. ואפילו ביד חייט וכיוצא נמצאים עכשיו ספרים וכל אחד חוטף וקונה ספרים כדי שיהיה ספרים ביד כל אחד כדי שלא תוכל התורה להשתכח על ידי זה. אבל זה אין יודעים, שכשאין לומדים התורה אין מועילים הספרים כלל, כי בעוונותינו הרבים נפל לימוד התורה מאד והלימוד הוא מועט מאד עכשיו בעוונותינו הרבים, (היינו כי מה יועילו הספרים הרבים שלא תשתכח התורה מאחר שאין לומדים אותה בעוונותינו הרבים):

יט[עריכה]

ואמר: נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשייה שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא. ואמר שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעברות חס ושלום רחמנא לצלן רחמנא לשזבן. אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך יהיה איך שיהיה בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה כי כח התורה גדול מאד:

וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעבדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות, דהינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד והכל בפשיטות בלי שום חכמות. והזהיר מאד להיות בשמחה תמיד, והרבה מאד לדבר עמנו מזה מענין שמחה כמבואר בספרים הקדושים, אך יותר מזה הרבה לדבר עימנו בעל פה והזהיר מאד בכמה אזהרות כמה וכמה פעמים להיות אך שמח תמיד:

כ[עריכה]

כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השם יתברך כמבואר אצלנו כמה פעמים, אבל כשיש לו עצבות חס ושלום קשה לו להתבודד ולפרש שיחתו. ועיין במקום אחר (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימנים: מב, רפב; ובחלק ב', סימנים: י, כד מח) כמה האדם צריך להתחזק להיות שמח תמיד וביותר בשעת התפילה ושצריכין להכריח עצמו בכל כוחותיו לזכות לשמחה.

ואמר כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות. ענה ואמר: כפי הנראה שאי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני צחוק ושטות וכו' כמבואר במקום אחר (שם, חלק ב', כד, מח) ורק על ידי זה באין לשמחה. כשהאדם זוכה לשמחה אזי השם יתברך בעצמו שומר אותו ומציל אותו מפגם הברית:

כא[עריכה]

בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשוב רק מחשבות טובות שייטיב השם יתברך עמנו וכו'. וצריכין להיות שמח בראש השנה. גם צריכים לבכות בראש השנה. בראש השנה ביום הראשון צריכין למעט בדיבור מאד מאד. ואמר שאדם גדול צריך לדקדק בזה ביותר ועל כן הוא אינו אומר ביום הראשון אפילו הפייט רק מה שיסד רבי אליעזר הקליר אבל שאר הפייט אינו אומר מחמת שאדם גדול צריך לדקדק אז ביותר לבלי לדבר שום דיבור שאינו מוכרח:

כב[עריכה]

טוב מאד מי שזוכה להיות מקורב לצדיק אמיתי, כי לעתיד לבוא כתיב (איוב לח, יג): "לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה", שיאחז בכנפות הארץ וינער את הרשעים. אבל מי שהוא מקורב לצדיק אמיתי אזי יחזיק ויאחז עצמו בהצדיק ויהיה נשאר קיים ולא יהיה ננער עם הרשעים מאחר שיחזיק ויאחז עצמו בהצדיק:

כג[עריכה]

ענה ואמר: הרחמנות של העולם הזה הכל רואין. ובשביל זה הכל רודפין אחר העולם הזה. כי רואין כשהאדם רעב וצמא וכיוצא קשה לו מאד ויש רחמנות גדול עליו. וכן מי שהולך עירום ויחף יש רחמנות גדול עליו. אבל מי שיש לו עינים ורואה גודל הרחמנות שיש על הנשמות שבעולם הבא, כי שם בעולם הבא נמצאים בני אדם שהולכים ערומים ממש ואי אפשר לרחם עליהם כלל. כי בעולם הזה כשהאדם עירום בלא מלבוש אזי אפשר לקבץ נדבות עבורו ולעשות לו קאפטין אחד, אבל בעולם הבא מי שהולך עירום אי אפשר לרחם עליו כלל. כי שם אין מועיל שום רחמנות כי איזה מלבוש הוא צריך הלא הוא רק מלבוש של תורה ומצוות ולזה אין מועיל שם רחמנות. אבל מי שזוכה להתקרב לצדיק אמיתי הוא יכול לרוץ להצדיק וליקח אצלו איזה מלבוש להתלבש עצמו:

שוב שמעתי שיחתו הקדושה מעין זה. שאמר בעולם הבא מניחין כמה בני אדם בחוץ והם צועקים בקול מר: תנו לנו מה לאכול. ובאין אצלם ואומרים להם: הרי לכם אכילה ושתיה אכלו ושתו, והם משיבים: לא לא. אין אנו צריכים אכילה זאת. רק אנו צריכים אכילה ושתיה של תורה ועבודה. וכן מניחים כמה בני אדם ערומים בחוץ והם צועקים גם כן מאד: תנו לנו במה להתכסות. ובאין אצלם ואומרים: הרי לכם מלבושים, והם משיבים: לא, אין אלו מלבושים נצרכים לנו כלל. רק אנו צריכים מצוות ומעשים טובים להתלבש בהם:

ענה ואמר: אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים ולהתלבש באיזה מצוות:

כד[עריכה]

מעלת הזוכה ליתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. למשל בן שנתרחק מאביו, והבן יש לו געגועים גדולים מאד לאביו, וכן האב יש לו געגועים גדולים לבנו. לימים נתיישב בדעתו האב לילך וליסע לבנו. וכן הבן נתיישב גם כן לילך וליסע לאביו. והלכו ונסעו זה לזה. וכל מה שנתקרבו יותר, נתגדל ביותר הגעגועים שלהם. והיו הולכים ונוסעים זה לזה, דהיינו האב להבן והבן להאב, עד שנתקרבו, ולא היה ביניהם כי אם שתי פרסאות לבד. והבין האב בגודל הגעגועים שלו, שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבול הגעגועים של אלו השתי פרסאות. וכן הבן הבין גם כן, שאין לו עוד כח לסבול הגעגועים של אלו השתי פרסאות האחרונות, ואם ימשיך עצמו אחריהם תצא נפשו חס ושלום. וישבו עצמן להשליך לגמרי כל הגעגועים ולהעבירם מדעתם. בתוך כך בא אחד עם עגלה, וחטף את הבן, והביאו לאביו במהירות גדול. כמה תענוג נפלא ועצום גרם זה האיש שהביא את הבן להאב, שהיה להם געגועים כאלה. וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך, וכן להצדיק לחזור ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה, עד שהגיעו סמוכים זה לזה, ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגודל הגעגועים אי אפשר לסבול עוד, והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'. וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת (דהינו געגועים הנ"ל)? הלא יש כמה עבודות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפילין ושאר מצוות. והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה והביא להצדיק פרנסה, ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי יג, כה), וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נח, יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמיתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות, ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל, ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי, שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל:

כה[עריכה]

בענין המחשבות שבמוח הוא פלא גדול וגדולת הבורא יתברך שמו. איך המחשבות מֻנחים במוח חבילות הרבה מאד אלו על אלו. וכשאדם צריך לאיזה דבר ונזכר בו, אזי מושך ומוציא אותו הדבר שהיה מֻנח במחשבה, ונזכר בו, והדבר פלא. היכן היה מונח אותו הענין עד עכשיו. ויש קשרים וסימנים במחשבות המונחים בהמוח חבילות חבילות הרבה. וכשנזכר באיזה דבר מחמת שנזדמן ענין המעורר אותה המחשבה על ידי הקשר והסימן שבה, אזי מוציא אותה המחשבה מתוך חבילי חבילות המחשבות המֻנחים ומסֻדרים במוח, ואזי כשמושך ומוציא אותה המחשבה, אזי מתהפכים ומתגלגלים כל המחשבות מסדרם שהיו מונחים. (כעין שרואין בדברים גשמיים, שכשמושכין ומוציאין דבר מתוך איזה קופה וחבילה, אזי מתהפך ומתגלגל כל הקופה והחבילה):

כו[עריכה]

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעברת לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, על ידי השכחה, נשכח מה שעבר. ואצלו הדרך שכל מה שעבר והלך נפסק והולך לחלוטין, ואינו חוזר בדעתו עוד כלל. ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך וכו'. וענין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאד בעבודת ה', כי על פי רוב יש להאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאד ממה שחלף ועבר, בפרט בשעת התפילה, שאז באים עליו כל הבלבולים ומערבבים ומעקמים את דעתו ממה שכבר עבר. לפעמים יש לו בלבולים מענין המשא ומתן שלו ועסקי ביתו וכיוצא, באשר כי לא טוב עשה בענין זה וכיוצא וכך היה צריך לעשות וכיוצא בזה הדבר. ויש שמבלבלים אותו בעת עבודתו בתורה או בתפילה וכיוצא. בהפגמים שפגם מקודם, באשר שבענין זה לא עשה כהוגן נגדו יתברך, וכיוצא בזה הרבה מאד. כאשר ידוע לכל אדם בעצמו. על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה, שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי ויסיח דעתו מזה לגמרי. ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בענין זה כלל והבן הדבר היטב, כי הוא דבר גדול מאד:

ואיתא בספרים שבשביל זה ניתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה. כי על ידי השכחה, כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו. ואיתא משל על הלומד ושוכח, ששכרו אנשים למלאות חביות, והחביות היו נקובים, וכל מה שהיו שופכין לתוך החביות נשפך לחוץ. והטפשים אמרו: הואיל וחוזר ונשפך לחוץ, למה לנו ליגע ולמלאֹות מאחר שאחר כך נשפך. אבל החכם אומר: מה לי בזה, הלא פורעין לי על היום, ושכרי לא יקפח מכל יום ויום, כי אני מֻשכר לימים ומה לי אם נשפך. כך אף על פי ששוכח למודו, שכרו לא יקפח מכל יום ויום:

ודע שלעתיד מזכירין את האדם כל מה שלמד, אף אם שכח. גם בני אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה. לעתיד בעולם הבא יבינו כי עיקר התורה היא להנשמות. שבעולם הבא יהיו הנשמות בקיאים ומשיגים היטב את התורה שלמד ושמע האדם בעולם הזה. אשרי המבלה ימיו בתורה ועבודה הרבה:

כז[עריכה]

אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאד מאד בעבודת ה' להזדרז מאד בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת ה', כי עיקר הוא העשייה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה לשפוך לבו לפניו יתברך וכיוצא בזה שאר עניני עבודת ה'. אף על פי כן אל תהי נבהל. כשאתה רואה בספרים קדושים עניני עבודות הרבה, אל תהי נבהל מפני זה לאמר מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל הענינים הללו, מכל שכן כולם. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט. ולא שיהא מבוהל ומבולבל שרוצה לקיים ולחטוף הכל בבת אחת ומחמת זה נתבלבל לגמרי. כמו שיש בשרפה חס ושלום שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט מעט. ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת ה', מה לעשות, אונס רחמנא פטריה (בבא קמא כה:). וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאד ורחמנא לבא בעי (סנהדרין קו, ב). ויש בענין זה כמה שיחות וספורים יפים ששמענו, שהם עצות גדולות טובות מאד להרגיל עצמו בעבודתו יתברך. אך אי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. והמשכיל החפץ באמת יבין קצת:

כח[עריכה]

ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללומד כלם כדי שיהיה בכל מקום, כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות, ומוציאים הוצאות רבות על זה כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות כמו שדרך השרים להתפאר ולומר הייתי בורשא וכיוצא בזה. כמו כן ראוי שיהיה האדם בעולם הזה בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל מקום דהיינו בכל הספרים הקדושים כנ"ל. ולעתיד בעולם הבא מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה:

כט[עריכה]

ועל לימוד הפוסקים הזהיר מאד מאד ביותר מכל הלימודים. וראוי ללמוד כל הארבעה שלחן ערוך כולם מראשם עד סופם כסדר. אם יכול ללמוד כל הארבעה שלחן ערוך עם כל הפירושים הגדולים מה טוב. ואם לאו על כל פנים ילמוד כל הארבעה שלחן ערוך הקטנים. והוא תיקון גדול מאד. כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע, ועל ידי לימוד פוסק שמברר הכשר והפסול המותר והאסור הטהור והטמא, על ידי זה נתברר ונפרש הטוב מן הרע וכמבואר במאמר ראיתי מנורת זהב (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ח') ובשאר מאמרים (עיין שם, סימן סב) מעלת לימוד הפוסקים.

ואמר שכל איש ישראלי מחוייב ללמוד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבור. ואף אם הוא אנוס ואין לו פנאי, ילמד על כל פנים איזה סעיף שלחן ערוך באיזה מקום שהוא אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה בשלחן ערוך. כי צריך ללמוד איזה דין בשלחן ערוך בכל יום ויום כל ימי חייו. וכשאינו אנוס ילמד כסדר כל הארבעה שלחן ערוך מדי יום ביומו וכשיגמור ויסיים הארבעה שלחן ערוך יחזר ויתחיל ללמדם כסדר. וכן ינהג כל ימי חייו:

ל[עריכה]

על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד מאד מאד, והתלוצץ מאותן האנשים מאד, והאריך הרבה בענין זה. והכלל: כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), ואין צריך להחמיר יותר מן הדין, ועל פי הדין האיסור הוא רק כשנצרך לנקביו ממש כמו שכתוב בגמרא (שם כג.): ״הנצרך לנקביו אל יתפלל״, הנצרך דיקא. ואפלו כשהוא נצרך לנקביו ממש יש גם כן דינים בזה בדיעבד ובשעת הדחק כמובא בשלחן ערוך (סימן צ"ב) עיין שם במגן אברהם, שהרי"ף מתיר לכתחילה ביכול לעמוד עצמו עד פרסה וכו'. נמצא, שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש, אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה ותפילה בחנם מחמת חששות וחומרות יתרות ושגעון בעלמא. רק טוב להתפלל בבקר תכף אחר עמידתו ממטתו. אם אפשר בקל לפנות אפשר, ואם לאו לאו, ויתפלל כך. ואפלו אם חושש במעיו, לא ישגיח ולא יסתכל על זה כלל. גם אין צריכין להאריך בבית הכסא, כי הוא מזיק מאד לבריאות הגוף, וכמה חלאים באים מזה בפרט בבית הכסא שלנו, שצריכים להיות תולה בהם, והתולה בבית הכסא מזיק מאד מאד, בפרט החולי הידוע שקורין "מורידין" בא מזה מאד, רחמנא ליצלן. על כן צריכין ליזהר מאד מלהאריך בבית הכסא. ואין לחפש אחר חומרות ומרה שחורה בזה, כי לא נאמר כלל בדורות הללו. והוא עצמו היה גם כן בזאת הטעות מקודם, והיה עושה דברים זרים מאד בשביל נקיות, וכמעט שבא לידי סכנה על ידי זה, וגם לא נמלט מחלאים רחמנא ליצלן על ידי זה. ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה. ובאמת אי אפשר בשום אופן שיהיה הגוף נקי לגמרי ולא ישאר בתוכו כלום, כי הלא אפילו מי שמתענה משבת לשבת, הוא צריך לנקביו גם בסוף השבוע, אף על פי שלא אכל מקודם כמה ימים, כי בהכרח שישאר קצת בהגוף. ואמר שדבר גדול הוא אצלו, שדיבר מענין זה, כי יוצא מזה דבר גדול מאד דהיינו שלא לבלות זמן בשביל זה ושלא להאריך שם. ואפלו אם לפעמים הוא מוכרח להאריך, טוב לצאת ולחזור מלישב הרבה שם:

לא[עריכה]

ראוי להזדרז להתפלל תמיד בבקר השכם בכל מה שיוכל, כי לפי גודל מעלת התפילה, שיקרה מעלתה מאד מאד, מי יודע אם יזכה אחר כך להתפלל, על כן כל מה שיוכל להקדים עצמו ראוי לו לזרז מאד ולהקדים:

לב[עריכה]

צריך לחזק את עצמו באמונה, ולבלי ליכנס בחקירות כלל, ולבלי לעיין כלל בספרים של מחקרים, רק להאמין בהשם יתברך באמונה לבד בלי שום חקירות כלל. ואף על פי שנדמה לנו שההמון עם הם רחוקים מחקירות ואינם מחקרים כלל. אף על פי כן באמת כולם הם מעורבים בחקירות, כי כל אחד ואחד יש לו חקירות ואפילו קטנים באים על מחשבתם חקירות ובלבולים. אבל באמת צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד להרחיק החקירות מלבו, ולהשליכם מלבו לגמרי, לבלי להיות חס ושלום שום חקרן כלל רק להאמין בה' ובצדיקים אמתיים באמונה לבד בלי שום חקירות כלל. כי כבר זכינו לקבל תורתנו הקדושה על ידי משה רבנו עליו השלום, וכבר היה לנו צדיקים רבים גדולים ונוראים בכל דור ודור, וראוי לנו לסמוך עליהם בלי שום חקירות ולילך בעקבותם להאמין בהשם יתברך בפשיטות, ולקיים תורתו ומצוותיו כאשר מסרו לנו אבותינו הקדושים:

וכשאדם הולך בתמימות באמונה לבד בלי שום חקירות יכול לזכות, שיעזור לו השם יתברך, שיבוא לבחינת רצון, שהוא למעלה מחכמה. כי באמת חכמה דקדושה הוא למעלה מאמונה, אבל אף על פי כן אנו צריכים לבלי לילך בחכמות וחקירות רק באמונה לבד, כי אמונה הוא דבר חזק מאד. ואזי כשהולך באמונה לבד בלי חקירות וחכמות, אזי זוכה לבוא לבחינת רצון, שהוא למעלה אפילו מחכמה, דהינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד, עד שלא ידע מה לעשות כלל מגודל ההשתוקקות. ויצעק וכו'. אך יש חקרן שהוא בתוך לב בני אדם. דהינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם וצריכין להכניעו ולגרשו, לגרש מלבו כל החקירות ולחזק את עצמו באמונה כנזכר לעיל:

ודע כי יש עברות שהם מכניסים כפירות באדם, ויש שבאים עליהם מחשבות על האמונה מחמת שלא נולדו בקדושה כראוי. ויש שהוסיפו על זה מעשיהם הרעים שעשו בעצמם, כי יש עברות שהם מזיקים ופוגמים את האמונה כנ"ל, ולזה צריכין בושה ולב נשבר, שמי שיש לו חקירות ומחשבות אלו חס ושלום ראוי לו להתבייש מאד על אשר נולד בגשמיות כזה, או שעשה מעשים כאלו שבא לזה, שיבואו לו מחשבות כנגד אמונתנו הקדושה וכבוד ה' מלא את כל הארץ, כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), ועליו באים מחשבות חס ושלום לגרשו ולעקרו חס ושלום מאלקים חיים אשר הוא חי החיים יתברך ויתעלה שמו. ואין צריך לבאר גודל הבושה שראוי שיהיה לו כשבאים עליו מחשבות כאלו חס ושלום. ועל ידי בושה ולב נשבר, על ידי זה מגרש ומשבר החקירות והמחשבות הנ"ל:

ובאמת אמונה הוא ענין חזק מאד, וחייו חזקים מאד על ידי אמונה, כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו יסורים חס ושלום, אזי יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו, כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה, ובסוף ייטיב לו השם יתברך בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מחקר שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה, אין לו למי לפנות, ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו. והמשכיל יבין דברים אלו מאליו, ויבין דבר מתוך דבר, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. והכלל, שעיקר הוא האמונה בלי שום חקירות כלל, ובזה יהיה חזק לעולם בעולם הזה ובעולם הבא, ולעולם לא ימוט אשרי לו.

גם זאת צריך לדעת, שיש נשמות כשרות שנולדו בכשרות וגם לא קלקלו מעשיהם, שאין באים עליהם כלל מחשבות כאלו, ואפילו כשמדברים בפניהם מענינים אלו לא אכפת להם כלל, ואינו מבלבל דעתם כלל. וזה דומה כמו שמדברים מתאוה הידוע בפני סריס שבודאי אינו מבלבל דעתו כלל, כן אלו האנשים כשרים הנ"ל אינם שומעים כלל, ואינו נכנס באזניהם כלל עניני חקירות ובלבולים הנ"ל. ובאמת הקושיות והחקירות של ההמון עם הם שטותים גדולים ואינם קושיות כלל. ויש בני אדם שהולכים עם איזה קושיא זמן רב ובאמת הקושיא שלו הוא תירוץ, רק מחמת שאין לו דעת נדמה לו לקושיא. כמו למשל ששואלין את התינוק שנשבר הזכוכית של החלון ולקחו הזכוכית השני שאצלו וקבעוה כאן, ואם כן יפרח הצפור דרך החלל הזה של זכוכית השני. וכששואלין את התינוק כך, דהיינו שכוללין לו התירוץ עם הקושיא ביחד, אזי נדמה לו לקושיא גדולה ואינו יודע מה להשיב כלל כי נדמה לו לקושיא גדולה. ובאמת הכל שטות, כי אדרבא הקושיא שיפרח הצפור הוא תירוץ על קושיא הראשונה של שטות. כי באמת אין לוקחין בשביל זה הזכוכית השני לסתום כי יפרח דרך שם. רק התינוק מחמת חסרון הבנתו אינו מבין שכוללין לו הקושיא עם התירוץ ביחד ונדמה לו לקושיא גדולה. כמו כן ממש בני אדם שנכנס בלבם קושיות של שטות כאלו שבאמת זאת הקושיא הוא תירוץ, אך מחמת חסרון הבנתו נדמה לו שהוא קושיא גדולה והבן היטב. על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברוח מקושיות וחקירות ושטותים ובלבולים, רק לחזק את עצמו באמונה לבד כנזכר לעיל:

לג[עריכה]

שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל. רק בפשיטות גמור כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים:

לד[עריכה]

אמונה חשוב כצדקה, כמו שכתוב (בראשית טו, ו): "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", ועל ידי זה זוכה לבנים. אמונה בגימטריה בנים:

לה[עריכה]

ואמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם. וכן סִיפּר כמה פעמים, שהולך ונמשך אפיקורסות גדול בעוונותינו הרבים בעולם. אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים.

ואמר: אף על פי שאינו מועיל כלל מה שהוא מספר זאת, שיהיה אפיקורסות בעולם, ושצריכין להתחזק עצמו באמונה, כי אף על פי שהוא אומר זאת, אף על פי כן מתגברת האפיקורסות והבלבולים. כי הלא גם דניאל וכיוצא הודיעו מקודם, שקודם שיבוא משיח יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים. והרשיעו רשעים, והמשכילים יבינו וכו' (דניאל יב, י). ואם כן מאחר שהודיע מקודם, שזה יהיה הנסיון קודם ביאת משיח, שיתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים באמונה. ומי שיזכה לעמוד בנסיון, וישאר קיים באמונתו, אשרי לו ויזכה לכל טוב המעותד לבוא לנו במהרה בימינו אשר נבאו עליהם כל נביאינו וחכמינו מקדם. ואם כן היה ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו לִישאר קיים חזק באמונתו, ולא יהיה לו עוד שום נסיון וצירוף כלל, מאחר שכבר הודיעו זאת מקודם, ובאמת אף על פי כן, אף על פי שהודיעו זאת מקודם, אף על פי כן יהיה נסיון גדול ורבים ירשיעו כמו שכתוב: "והרשיעו רשעים", אך אף על פי כן אני מודיע זאת מקודם בשביל אותן מעט הכשרים שיחזקו עצמן באמונתן. ובודאי יהיה להם מלחמות גדולות בדעתן למען יהיה להם למשיב נפש והתחזקות והתאמצות יותר כשיראו שכבר דיברו מזה מקודם:

לו[עריכה]

ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב זכרונו לברכה:

לז[עריכה]

אפיקורסות נקראת משא, כמו שכתב רש"י על "משאכם" (דברים א, יב), מלמד שהיו בהם אפיקורסים. על כן כשנוסע להצדיק הוא משליך מעליו משאוי גדולה כי מאחר שנוסע כבר יש לו אמונה שהוא הפך האפיקורסות:

לח[עריכה]

"שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג, ט). כי עכשיו נתפשט האפיקורסות שהותרה הרצועה לדבר סרה על כל הצדיקים ועל כל יראי ה'. והוא כמו מי שפושט לשונו נגד כל העולם, שאינו משגיח על כל העולם. ובאמת זה האפיקורסות הוא נגד השם יתברך בעצמו. אך שהם בושים לדבר בפירוש על השם יתברך הם מהפכין אפיקורסות שלהם לדבר על העולם. וזהו ״שתו בשמים פיהם״. שבאמת מה שמדברים בפיהם הוא באמת למעלה בשמים, כי עיקר דבריהם נגד השם יתברך כביכול כנזכר לעיל, אך ״לשונם תהלך בארץ״, שמחמת שבושים לדבר בפירוש נגדו יתברך, על כן לשונם תהלך בארץ, שפושטין לשונם נגד העולם כנ"ל. אבל באמת שתו בשמים פיהם כנ"ל:

לט[עריכה]

ראוי שירגיש צרת יחיד מכל שכן צרת רבים, חס ושלום, בלב. כי אפשר שידע מהצרה חס ושלום, ויודע בבירור כאב הצרה חס ושלום, ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל. ועל כל פנים צרת רבים, חס ושלום, ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה. ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר, היינו להכות הראש בקירות לבבו, כמובא במקום אחר (לקוטי קמא, סימנים טו, קנד) על פסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט), שצריך להביא הדעת בהלב. והבן היטב. אחר כך שמעתי בשמו שאמר שזהו בחינת "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיה לח, ב), שהסב והמשיך הפנים שהוא המח והדעת אל קירות הלב, היינו כנזכר לעיל, כי עיקר הפנים היא החכמה והדעת שהוא אור הפנים כמבואר במקום אחר (לקוטי קמא, סימן לה):

מ[עריכה]

בענין ספרי המחקרים מבואר כבר אצלנו כמה פעמים שאסור לעסוק בהם וצריך להרחיק מאד לבלי ללמוד אותם ולבלי להביט בהם כלל. אפלו בספרי חקירות של גדולי ישראל. כי הוא איסור גדול מאד ללמוד אותם. (וכבר מבואר בכמה ספרים גודל האסור ללמוד בהם) כי לא באלה חלק יעקב. כי אין לנו שייכות בהם. כי אנו מאמינים בו יתברך באמונה לבד בלי שום חקירה כי הוא יתברך ברא את העולם כלו ומקיים את עולמו ועתיד לחדש את עולמו וכו'. ודרך אלו הספרים להקשות קושיות שנראין כקושיות גדולות והתירוץ חלוש מאד ומי שרוצה לחקור יותר ולהקשות על התירוץ יכול להקשות ולא יועיל לו התירוץ על כן אסור לעיין בהם כלל. ובאמת כל הקושיות שלהם אינם כלום והם כולם הבל ורעיון רוח.

ומה שאנו רואים שיש בני אדם שאין דעתן נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאד כגון ספרי הזהר וספרי האר"י זכר צדיק לברכה וכיוצא, אף על פי שיש בהם חידושים נוראים מאד מאד המאירים עינים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דיקא אחר ענינים אחרים כגון חקירות. דע כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם הוא מזג רע מן התולדה שנולדו במזג רע שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת, ובאמת בודאי יש לו בחירה ויש לו כח לשבר את מזגו הרע, אבל מאחר שנולד במזג רע כזה, הוא צריך לסבול מרירות גדול לשבר את מזגו וטבעו הרע. ואשרי לאדם שנולד בקדושה.

ונמצא בספריהם קושיות על סדר הבריאה, מה זכה הכוכב להיות כוכב או המזל להיות מזל. ומה חטאו הדברים השפלים שיהיו שפלים. כגון בהמות וחיות וכיוצא ומדוע לא היה בהפך, וכן מפני מה הראש ראש והרגל רגל ומדוע לא יהיה בהפך וכיוצא בזה. כמבואר אלו הקושיות באריכות בספריהם. ובאמת הכל הבל ורעות רוח. ואין צריכים לחקור אחריו יתברך כי "צדיק וישר הוא" (איכה א, יח).

ובאמת דע כי כל העולם כלו הוא בחינת גלגל החוזר (בבא בתרא טז:) שקורין "דריידיל", והכל חוזר חלילה ונתהפך, מאדם מלאך וממלאך אדם, ומראש רגל ומרגל ראש, וכן שאר כל הדברים שבעולם כולם חוזרין חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. כי באמת בהשרש הכל אחד. כי יש נבדלים דהיינו מלאכים שהם נבדלים לגמרי מן החומר, ויש גלגלים שהם בחינת חומר אבל חמרם זך מאד. ויש עולם השפל דהיינו זה העולם השפל שהוא חומר גמור, ואף על פי שבודאי כל אחד ואחד מאלו השלשה הנ"ל הוא נלקח ממקום מיוחד, אף על פי כן בשרש הכל שם כולו חד. ועל כן כל העולם כלו הוא בחינת גלגל החוזר והכל חוזר ונתהפך. שעתה זה הדבר הוא בבחינה עליונה בבחינת ראש, ודבר אחר בבחינה שפלה בבחינת רגל. ואחר כך נתהפך וחוזר ונעשה מבחינת רגל בחינת ראש ומראש רגל, וכן נתהפך מאדם מלאך וממלאך אדם כמו שמצינו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהשליכו מלאכים מן השמים אל עולם השפל ונכנסו בחומר גמור עד שהיו בעלי תאוות וכו'. וכן כמה פעמים שבאו מלאכים בעולם הזה ונתלבשו בחומר כמבואר בכמה מקומות, וכן להפך שמצינו שנעשה מאדם מלאך. כי העולם הוא בחינת גלגל החוזר שקורין "דריידיל" והכל חוזר חלילה. כי באמת בהשרש כלו אחד כנזכר לעיל. (גם מצינו שרגלו של זה הוא גבוה יותר במעלה מראשו של אחר. וכן בעולמות כי המדריגה התחתונה של עולם העליון הוא במעלה יותר ממדריגה העליונה של עולם התחתון ממנו, אבל באמת הכל חוזר חלילה כנ"ל).

וזה בחינת מה שמשחקין בחנוכה בדריידיל, כי חנוכה הוא בחינת בית המקדש (עיין לקוטי תנינא, סימן ז'). ועיקר בנין בית המקדש היא בחינת הנ"ל, בחינת גלגל החוזר. כי בבית המקדש היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה (פסחים נ.), כי השם יתברך השרה שכינתו במשכן ובבית המקדש שזה בחינת עליונים למטה, וכן להפך כל ציורא דמשכנא הכל היה רשום למעלה וזה בחינת תחתונים למעלה, שזה בחינת דריידיל בחינת גלגל החוזר שהכל חוזר ונתהפך כנ"ל. כי על פי חקירה הוא דבר רחוק מאד שה' יתברך, שהוא מרומם ומנושא למעלה מכל הרוחניות, יהיה מצמצם שכינתו בכלי המשכן, "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכו' (מלכים א' ח, כז). ואף על פי כן הראה השם יתברך שהוא דוקא להפך מדעתם כי באמת השם יתברך השרה שכינתו במשכן. וכן להפך הוא דבר רחוק על פי חקירה שהאדם שהוא בריה שפלה יהיה לו כח לעשות רושם למעלה. או בהמה שפלה יהיו מקריבין אותה לקרבן שתעלה לריח ניחוח לנחת רוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו (עין רש"י זבחים מו:) ואיך שייך רצון אצלו יתברך. אבל באמת הראה השם יתברך להפך מדעתם כי באמת השם יתברך השרה שכינתו למטה במשכן ובבית המקדש. והבהמה עלתה לריח ניחוח וכו'. וזה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה בחינת גלגל החוזר בחינת דריידיל.

והנה כח היולי המובא בספריהם הוא בחינת הממוצע בין הכח והפועל. כי כל דבר הוא בתחילה בכח ואחר כך יוצא מכח אל הפועל, וכשיוצא מן הכח קודם שבא אל הפועל יש בחינת היולי שהוא ממוצע בין הכח והפועל שהוא שרש כל הנבראים כי כלם יוצאים מן כח היולי, כי כולם היו תחילה בתוך בחינת כח ההיולי, וכל הנבראים היוצאים משם שהם שלש בחינות הנ"ל שהם: נבדלים גלגלים שפלים, כולם חוזרים חלילה וחוזר ונתהפך מנבדל לשפל ומשפל לנבדל וכן כולם, כי בשרש כולו אחד כנ"ל. וזה בחינת האותיות החקוקים על הדריידיל, שהם ה' נ' ג' ש' ראשי תבות ה'יולי נ'בדל ג'לגל ש'פל שהם כלל כל הבריאה כנ"ל, שכולם חוזרים חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה כנ"ל, שזה מרומז בחנוכה שהוא בחינת חנוכת הבית המקדש ששם היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, שזה בחינת דריידיל, בחינת גלגל החוזר שנתהפך מבחינת זו לבחינה זו ומזו לזו כנ"ל.

וזה בחינת הגאולה, כי זהו עיקר הגאולה שיהיה בחינה הנ"ל, דהיינו בחינה חוזרת חלילה הנ"ל, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה שהיה בבית המקדש. ועל כן כשיצאו ממצרים תכף בשירת הים אמרו: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" וכו' (שמות טו, יז), שבשרו על בנין בית המקדש כי זה עיקר הגאולה שיהיה בנין בית המקדש ששם היא בחינת גלגל החוזר הנ"ל, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה (שזהו עיקר התכלית) כי באמת כולו חד, כי בהשרש הכל אחד כנ"ל. וזהו גם כן בחינת האותיות הנ"ל, שהם ה' נ' ג' ש' ראשי תבות "ג'אלת ש'בט נ'חלתך ה'ר ציון" (תהלים עד, יב), בחינת תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, בחינת הבית המקדש, ששם היה בחינת גלגל החוזר שזהו עיקר הגאולה כנ"ל.

ועיין במאמר (בלקוטי תנינא, סימן ז') הנאמר בחנוכה, זה המתחיל ויהי מקץ ב' מרחמם ינהגם וכו', שם מבאר גם כן מענין עליונים למטה ותחתונים למעלה ומענין חנוכה שהוא חנוכת בית המקדש, עיין שם. וזה בחינת מקיפים הנאמר במאמר הנ"ל, היינו בחינת גלגל החוזר, דהינו דריידיל הנ"ל, היא בחינת מקיפים שמקיף וסובב. ועיין שם והבן (חכמה הוא בחינת היולי).

ונחזור לענין ראשון. כי אין אנו צריכים ליכנס כלל בחקירות, כי הוא איסור גדול מאד, רק אנו מאמינים בו יתברך באמונה לבד. שהוא יתברך ברא את כל העולמות כולם ומקיים כולם ועתיד לחדש את עולמו:

מא[עריכה]

לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות. על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך כמבואר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימן כה, ולקמן מז, רלב), אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה. ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים. להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא. ושאר כל היום יהיה בשמחה:

מב[עריכה]

עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו (עיין תענית יט.) כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו וכו', ועיין במקום אחר מזה (לקמן סימן מה):

מג[עריכה]

על ידי מרה שחורה ועצבות אינם יודעים משמו. ואמר בדרך צחות, שהמת כששואלין אותו שיאמר שמו הוא שוכח את שמו כמובא, וזה מחמת שהמת הוא בעצבות ומרה שחורה מאד על כן אינו יודע משמו.

והכלל שצריך ליזהר מאד מאד להיות בשמחה תמיד. ואפילו אם הוא כמו שהוא, דהיינו שהוא חס ושלום רחוק מאד מהשם יתברך אף על פי כן יש לו לשמוח מאד שלא עשהו גוי. וכבר מבואר שעל עניני מעשיו אשר אינם כראוי נגדו יתברך, על זה צריכין לייחד שעה ביום להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך כמבואר במקום אחר, וגם אותה השעה אסור שיהיה לו עצבות רק לב נשבר, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה.

גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק כי הוא דבר גדול מאד. וכמו שמובא בגמרא (תענית כב.) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על ידי זה שהיו משמחים בני אדם:

מד[עריכה]

בענין השם של אדם. השם הוא דבר גדול מאד ודיבר הרבה מזה. גם דיבר עמנו מענין הפסוקים שנוהגין לומר קודם יהיו לרצון המתחילין ומסיימין באותיות של שמו. ואמר שיודע לבאר כל השמות של אותם שעמדו סביבו היכן הם רומזים. וביותר מרבי שמעון דיבר הרבה. שמעון הוא צירוף עו"ן מ"ש ולא רצה לבאר ביאור הדבר, ואמר שצירוף הנ"ל זהו ממש כל ענינו ובחינתו של רבי שמעון. זה רבי שמעון היה אחד מתלמידיו החשובים. ואמר שאל תטעה אם אמר לך היכן אתה מרומז, שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם. אל תאמר כן. ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי ענינו ומדרגתו ובחינתו כן יש לו איזה צירוף ורמז. והוא יודע כל זה היטב לאמיתו. אמר שצירופי אותיות גדול מאד. ואמר שהתורה שלו גדולה. אך במקום שהוא צריך להשתמש עם צירופי אותיות הוא גדול ביותר:

מה[עריכה]

אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה:

מו[עריכה]

צריך לשמור את המחשבה מאד כי ממחשבה יכול להיות נעשה דבר חיוני ממש:

ודע שכל בחינה שהיא גבוה למעלה יותר אצל האדם היא יכולה להגיע ולהשיג יותר. כמו למשל: עם הרגל יכולין להשליך איזה דבר למעלה אבל עם היד יכולין להשליך למעלה יותר. ובהדיבור יכולין להשיג ולהגיע יותר ויותר כי בהדיבור יכולין לדבר למרחוק. והשמיעה היא גבוה יותר ויכולין לשמוע קול מרחוק מאד כגון כשיורין בקני שריפה (שקורין הורמאטיס) יכולין לשמוע למרחוק מאד. והראיה יכולה להשיג ולהגיע עוד יותר ויותר כי בהראיה יכולין לראות ולהביט על השמים. נמצא שכל בחינה שהיא גבוה יותר למעלה היא יכולה להשיג ולהגיע יותר. והמחשבה היא גבוה מאד מאד למעלה מן הכל ויכולה להשיג ולהגיע למעלה למעלה על כן צריכין לשמרה מאד:

מז[עריכה]

צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט, כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכין להתגבר לראות לייחד לו פנאי ליישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו.

ומחמת שאין האדם מיישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו ותכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו, וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל, בפרט התאוה שיש לכמה בני אדם להיות מפורסם ולהנהיג העולם ולנסוע על המדינה, הכל הבל ורעות רוח והוא שטות גדול באמת, כי באמת אין זה שום תענוג ונחת רוח אפילו בעולם הזה כי הוא מלא יסורים ובזיונות. גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפילו לברך ברכת המזון באמת, כי תצטרך בכל מעשיך לכון שיתקבלו מעשיך בעיני בני אדם, ולא תוכל לעשות שום עבודה קלה לשם שמים:

מח[עריכה]

סיפר הרבה מענין גודל היראה והקדושה שהיה לו בילדותו שהיה זריז וקדוש מאד. ואמר שהיה מתחיל כמה פעמים ביום אחד, היינו שהיה מתחיל להיות איש כשר שמעתה יעבוד את השם יתברך ואחר כך באותו היום עצמו נפל מזה ונפל לתאות אכילה וכיוצא וחזר והתחיל באותו היום פעם אחר שמאותו השעה יהיה איש כשר וכו' ונפל וחזר והתחיל מחדש וכן היה כמה פעמים ביום אחד. וכבר שמענו ממנו כמה פעמים שהיה לו כמה התחלות שבכל פעם התחיל מחדש לעבוד את ה'.

וזהו כלל גדול מאד בעבודת ה' לבל יניח עצמו ליפול חס ושלום מחמת שנפל מאיזה עבודה או מתפילה בכונה או שנפל למקום שנפל חס ושלום. עם כל זה יחזק את עצמו בכל האפשר ויתחיל בכל פעם מחדש כאילו היום התחיל להתקרב להשם יתברך. ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהיינו שיהיה לו חס ושלום כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך, עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש אפילו כמה וכמה פעמים, ובלא זה אי אפשר להיות איש כשר באמת ולהתקרב להשם יתברך באמת. וכל זמן שאינו חזק בדעתו שתמיד ימשוך עצמו להשם יתברך בכל מה שיוכל בין בעליה בין בירידה חס ושלום אפילו אם תהיה הירידה חס ושלום איך שתהיה, אף על פי כן יהיה חזק ואמיץ בדעתו לימשך ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד אליו יתברך, ולצעוק ולהתפלל ולהתחנן אליו יתברך תמיד ולעשות מה שיוכל בעבודת ה' בשמחה אפילו אם יהיה איך שיהיה, כל זמן שאין לו התחזקות הזאת באמת, אי אפשר לו להתקרב להשם יתברך באמת.

וכל כך הוא צריך להתחזק עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס. כי לפעמים נדמה להאדם שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא. ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם גם כן חס ושלום יהיה איך שיהיה הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצוה או תורה ותפלה וכיוצא. וה', הטוב בעיניו יעשה. וכעין מה שמספרים בשם הבעל שם טוב זכר צדיק לברכה שפעם אחת נפל בדעתו מאד מאד עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא חס ושלום ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל ואמר אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא. וכל אדם, אפילו איש פשוט, אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשיכול לעמוד בכל כנזכר לעיל. ואפילו ביום אחד צריך לחזק את עצמו כמה פעמים ולהתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל עד אשר יזכה ברבות הימים לילך בדרכי ה' כסדר אמן:

מט[עריכה]

בענין קידוש השם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות לג:): אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו', אמר שאינו חיוב[1], כי אף על פי כן יכול להיות שיימצא אחד שיקדש השם אפילו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם, וכמו שמספרים מהדורות הסמוכים לפנינו כמה מיני ענויים שסבלו הקדושים בשביל קידוש השם. אשרי להם:

נ[עריכה]

מענין דוקטורים ורפואות הרבה לדבר עמנו מאד, והיה מגנה מאד מאד ענין רפואות ודוקטורים, ומזהיר מאד מאד לכל מי שרוצה לחוס על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו שיתרחק עצמו מאד בתכלית הריחוק מלעסוק חס ושלום ברפואות ודוקטורים. ואפליו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ואפילו אם החולאת חזק חס ושלום רחמנא לצלן, אף על פי כן ישליך על ה' יהבו וישען באלקיו לבד ואל יעסוק ברפואות ודוקטורים כלל, אפילו במקום שיש דוקטורים מופלגים אף על פי כן אל יסמוך עליהם ואל ימסור חייו בידם כי הם קרובים למיתה יותר מחיים רחמנא לצלן.

כי אפילו מי שהוא דוקטור גדול אי אפשר לו לכון החולאת והרפואה השייכת לו לפי מזגו וטבעו וכפי החולאת שלו וכפי העת והזמן. כי יש בזה כמה וכמה שינויים שצריך הדוקטור לכון בהם מאד, וקשה לו מאד שיכון ולא יטעה בכל הפרטים כאשר הם בעצמם מודים בזה. ובקל בקל יוכל לקלקל לו הרבה שלא יועיל שום תקנה לחייו חס ושלום, ואפילו הדוקטור הגדול מאד, מכל שכן וכל שכן רוב הדוקטורים המצויים במדינתנו אשר רובם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם והם רוצחים ממש והורגים נפשות בידים חס ושלום, צריך לברוח מהם כמטחוי קשת לבל ימית עצמו או החולה שמוסר להם בידים חס ושלום, ואפילו כשסומך על דוקטורים גדולים הוא סכנה גדולה מאד ורחוק מן החיים מאחר שנפל ביד הדוקטור. ואי אפשר להאריך ולספר כל מה שסיפר רבנו זכרונו לברכה בענין זה.

וסיפר שכשהיה בקהלת קדש למברג, שהוא מקום קיבוץ דוקטורים גדולים, העיד לפניו דוקטור גדול בעצמו שטוב להתרחק מרפואות ודוקטורים בתכלית הריחוק. ואמר שכבר חקרו כל כך בחכמת הדוקטוריא עד שעכשיו אינם יודעים כלל וכלל לא, כי מריבוי חקירתם כבר ראו שאי אפשר לחקור ולברר אמיתת הדברים על מכונם. גם יש מחלוקות גדולות ביניהם בעניני הרפואות. ובקהלת קדש למברג יש שתי כתות דוקטורים מחולקים בענין איזה חולאת מסוכן איך להתנהג בו. שכת אחת אומרת שכל הדברים החזקים שיש להם איזה חריפות מזיק מאד לזה החולאת ושצריך החולה ליקח רק הדברים שהם בהפך. וכת האחרת אומרת בהפך ממש, שצריך לזה החולאת דיקא דברים חזקים וכיוצא, ודברים מתוקים ורכים מזיקים מאד לחולאת הזאת. וכל אחת ואחת מהכתות הנ"ל מביאה ראיות חזקות לדבריהם, ולפי דעת כל אחת מהכתות מי שמתנהג בהפך דעתם הוא סם המות חס ושלום לפי דעתם. נמצא שלפי דעת כת זו כל ההנהגות של החולה הנ"ל שמתנהג על פי הדוקטורים של הכת השניה הם סם המות חס ושלום וכן להפך לפי כת האחרת. וכל אחת מהכתות הם דוקטורים גדולים ומופלגים בחכמה זו מאד ואף על פי כן אינם יכולים לכון האמת לאמתו. וגם אי אפשר לברר בחוש עם מי האמת כי לפעמים נראה בחוש כפי דעה זו ולפעמים להפך, ואי אפשר להם לברר הדבר כלל.

נמצא שאי אפשר לסמוך על הדוקטורים מאחר שהם בעצמם מבולבלים מאד מאד בחכמה זו ואי אפשר להם לעמוד על האמת לאמיתו. ואיך ימסור חייו בידם שהוא תלוי בחוט השערה, שכאשר הדוקטור שוגה איזה תנועה בעלמא כחוט השערה הרי הוא מקלקל חייו וממיתו בידים, וכאשר רואין בחוש רוב הפעמים שרבים מאד מתים מן העולם על ידי הדוקטורים. כי יש בענין חכמת הדוקטוריא דקדוקים הרבה הרבה מאד מאד והם נעלמים מהם מאד מאד "כעצמים בבטן המלאה" (קהלת יא, ה) עד שאי אפשר שיכון הדוקטור בכל הדקדוקים והפרטים ולא ישגה כלל. על כן צריכים להתרחק ולברוח מהם מאד.

ואל יאמר האדם שהוא חולה חס ושלום או שיש לו חולה בתוך ביתו חס ושלום אם כן על מי אסמוך, כי בהכרח לעשות איזה עסק בדרך הטבע ואיך אניח את החולה ולא אשתדל בהצלתו. כי באמת זה שטות, כי מאחר שהדוקטור רחוק מחיים וקרוב להפך כנזכר לעיל, וסוף כל סוף הוא צריך לסמוך רק על השם יתברך, טוב לסמוך מיד על השם יתברך ואל יסכן את החולה בידים על ידי הדוקטור, כי על פי רוב הדוקטורים הם שלוחי המלאך המות רחמנא לצלן. וידמה בעיניו כאילו הוא יושב במדבר או ביער שבהכרח לסמוך על השם יתברך לבד מאחר שאין מה לעשות. כמו כן עכשיו אף על פי שיושב במקום שיש דוקטורים ורפואות, אף על פי כן מאחר שהם בעצמם מבולבלים בחכמה זו ושאר החששות הרבה מאד שיש בענין רפואות, אם כן קרוב הדבר שעל ידי הרפואות והדוקטור לא די שלא יועיל אדרבא יקלקל בודאי, ואם כן למה יעשה עסק בדרך הטבע מה שרחוק משכר וקרוב להפסד. והבן הדבר היטב, כי הוא זכרונו לברכה סיפר הרבה עם דוקטורים גדולים והיה יודע הדבר על בוריו והזהיר מאד להתרחק מהם מאד, ואי אפשר לבאר כל מה שסיפר בענין זה.

ואמר שכבר היה בעולם מלך אחד שהרג כל הדוקטורים שבמדינתו מאחר שהם מזיקים מאד את בני אדם. ואמר בדרך צחות שעל מלאך המות קשה הוא מאד להמית בעצמו, כי כל העולם תלוי בו וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו, על כן העמיד שלוחים במקומו בכל מקום והם דוקטורים שהם שלוחיו להמית אנשים, כי הם ממיתים בני אדם הרבה מאד מאד. אשרי מי שמתרחק מהם ומחזיק עצמו בשם יתברך לסמוך עליו לבד. וכבר מבואר קצת מענין הרחקת רפואות באיזה מקומות בספרים הנדפסים כבר, רק שם מרומז הדבר קצת ברמז בעלמא. אבל הרבה לדבר עמנו מאד בענין זה להתרחק מהם מאד, יהיה איך שיהיה חס ושלום ישא עיניו לשמים וישען בה' לבד.

ומה שרבנו זכרונו לברכה בעצמו נסע לקהלת קדש למברג ועסק שם ברפואות, יש בזה סודות ודברים נסתרים מאד, כי לא היה כונתו כלל במה שנסע לשם בשביל הרפואות רק בשביל ענינים אחרים הידועים לו. וכמו שכל הנסיעות שלו היו פלאות נשגבות ונעלמות מאד, כמו הנסיעה לקמיניץ ולנאווריטש ולשאריגראד וכיוצא בהם המוזכרים קצת בדברינו, כי היה לו בזה סודות נוראות מאד הנעלמות מעין כל חי. וכמו שפעם אחד כשבא מהדרך, מהדרכים הנזכרים לעיל, סיפר איזה מעשה נוראה המבואר בספורי מעשיות (מעשה ז'), ואמר שזאת המעשה מבארת ענין הנסיעה שלו, ובאמת הדבר סתום וחתום מאד כי מי יוכל לעמוד בסוד המעשיות שסיפר או בסוד הנסיעות וההנהגות הנפלאות והנעלמות שלו, וכמו כן היתה בנסיעה שלו לקהלת קדש למברג. ומאחר שבא לשם היה מוכרח מן השמים לעסוק ברפואות מטעמים וסודות הידועים לו. אבל כשבא משם אז דיקא הרבה לדבר ביותר ויותר מהרחקת הרפואות ואמר אז כמה תורות על זה. וגם מקודם שנסע ללמברג היה מדבר מענין זה, אבל אחר כך היה מדבר הרבה מאד מזה להתרחק מהם בתכלית הריחוק:

  1. ^ הכוונה שאינו מחוייב המציאות שכך יהיה, שלא יעמוד בייסורים, וכפי שאמרו על חנניה וחבריו שאילו ייסרום היו נכשלים.