שולחן ערוך יורה דעה שיד ז
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שיד · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה [למומחה] והתירו לשחיטה הרי זה נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(ו) והעיד עליו עד אחד כו'. כתב הב"ח מיהו ודאי היכא דלא ידעינן דבכור זה ניתן לכהן זה בלא מום אין צריך להביא עדים שיעידו על המום דנאמן במגו דמה לו לשקר אי בעי אמר ישראל נתנו לו במומו וצל"ע בזה למאי דפסק לקמן דצריך שיאמר ישראל פלוני דוקא אם כן אין כאן מגו דמיסתפי שמא ישאלנו ויתבדה משא"כ הכא שאומר שמעצמו נפל אין כאן מי שיכחישנו:
(ז) הראיתי מום זה. לחכם והתירו לשחיטה אע"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עלויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה חכם אלא א"כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו עד כאן לשון הרא"ש (וכן פסק הב"ח) וכן כתב רבינו ירוחם סוף נתיב כ' בשם ה"ר יונה ומביאו בב"ה ונ"ל להגיה גם בדברי הרא"ש כן וכתב הר"ר יונה וכן מה שכתב הטור בשם הר"ר יונה שאם הוא מום מובהק נאמן אע"פ שאינו מזכיר שם החכם צ"ל שאם אינו מובהק כו' והשתא ניחא הא דמסיק הטור דצריך שיעידו עדי' שנפל בו מום שהרי מדברי הרא"ש אינו מבואר דלא הוי שרי ליה חכם אלא אם כן העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו ובזה נסתלקה ג"כ קושית הב"ח סעיף ה' וסעיף ח' על הטור ע"ש אבל במומין מובהקין דמ"מ צריך להראותו לחכם וכדלעיל סימן ש"ט אם כן ליכא למימר דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא והלכך יש לחוש שמא לא הראהו לחכם אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר דמילתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולין לשואלו מיהו להמחבר לקמן סעיף ח' וסייעתו דבישראל א"צ לומר ישראל פלוני א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם חכם:
ט"ז - טורי זהב
הראיתי מום זה כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם ואיתא במתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ובעל מום הוא פי' שאמר ליה שמום קבוע הוא אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו כו' עד מתיב רב שיזבא האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן אמאי נימא כל מלתא דעבידא לגלויי כו' שאני התם דאית ליה לאשתמוטי ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשבינא ליה מהימן הלכך לא מרתת מעיקרא סיפא ודאי מסייע ליה מאיש פלוני ה"ז נאמן כיון שהזכיר לו שם המשלח הנאמן ה"ז נאמן השליח דחייש שמא יתבענו ונמצאתי משקר וזה מסייע לרב יהודה ודחינן שאני התם דאיכא תובע ומרתת פי' מרתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מרתת כהן דסבר מי טריח לחפש אחר דברי ולשאול לאותו ישראל אם נתנו לי במומו. וכתב הרא"ש דבמתני' וכן בדר' יהודה לא מהני אא"כ מזכיר ג"כ שם החכם המומחה דאל"כ לא מרתת וכתב ב"י דס"ל להרא"ש אע"ג דדחי סייעתא דרב יהודה ממתני' דמעשר לא מידחיא מימריה כיון דלא מצית לאותובי מינה ומ"מ לא מהימנינן ליה אלא בגוונא דמהימנינן במתני' דמעשר שצריך שיזכיר שם האיש והרמב"ם ס"ל דא"צ שיזכיר הכהן שם החכם כפשטא דלישנא ושאני התם במעשר דאיכא איסור דאורייתא אבל בהטלת מום בבכור אפי' במזיד אינו אלא דרבנן סגי בכל דהו קשה לפי זה מאי פריך רב שיזבא ממעשר דלמא שאני התם דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן להקל בשביל לא משקר ותו דגם בטור משמע דלא ס"ל כן כדברי רמב"ם שהרי כתב תחלה כהרא"ש שצריך להזכיר שם החכם בפרטות ואח"כ כתב י"א כשאומר חכם פלוני שהוא נאמן אפי' אין עדים מעידים על המום שמעצמו נפל בו אבל רש"י פירש דוקא שיש עדים על המום וכ"כ הרמב"ם וקשה טובא דמשמע מדבריו אפילו לרמב"ם בעינן שיזכיר שם החכם ואפ"ה בעינן עדים וזה אינו דהרמב"ם א"צ זכרון שם חכם כמו שכתב ב"י ודלמא מש"ה בעינן דוקא עדים אבל כשמזכיר שם חכם דאז נאמן משום דמרתת א"כ א"צ עדים דמסתמא לא התיר אותו אא"כ היו שם עדים דזה לשון הרמב"ם פ"ב דבכורות בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום נפל ואין אנו שוחטין על מום זה אם לא יבא הכהן שהיה בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה ה"ז נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו שלא נחשד לשחוט קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ולא נפל ברשותי ואין לחוש שמא הוא הטילו שהדבר עשוי להגלות והוא מתירא שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה בעת שנתנוהו לו עכ"ל הרי שבסיפא נתן טעם משום דמרתת וברישא נתן טעם משום עון כרת ע"כ דברישא מיירי שלא הזכיר שם המומחה וא"כ קשה על הטור מנא ליה לכתוב לדעת הרמב"ם דבעינן שם פלוני וגם עדות על שלא הטילו בידים דלמא בהא סגי בלא עדות וכמו להי"א שמביא הטור לא הוצרך עדות אלא במקום שלא שייך מירתת כגון שלא הזכיר שם המומחה ועל הרמב"ם עצמו קשה למה לא הזכיר בסיפא שיזכיר שם הישראל וכמ"ש הטור דבלא"ה לא שייך מרתת ונראה דהרמב"ם מיירי בסיפא שידוע לנו מי הוא אותו ישראל שנתן לכהן הבכור אלא שמסופק אם נתנו בתמימות או במומו ובזה שפיר מרתת שמא ישאלוהו ובזה מכוונים דבריו בסיפא שכתב שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה משמע שדבר זה לבדו הוא ספק אבל אין לנו ספק מי הוא הנותן משא"כ בטור מיירי שהספק הוא מי נותנו ע"כ לא שייך מרתת מצד ספק זה וע"כ צריך שיזכיר שם הישראל ולפ"ז איירי הרמב"ם בתרי מילי מתחלה קמ"ל דיש לנו היתר מצד חומר העון ובזה א"צ שם המומחה וצריך עדות על שנפל ממילא כי בזה הוא נחשד והיינו אוקימתא דמתני' ואע"פ שאמרו זה בגמ' דרך דחייה מ"מ היא סברא נכונה ואח"כ כתב דין ההיתר מכח מירתת דשם מזכיר שם ישראל הנותנו וכמו שכתבתי וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דעיקר הרבותא בסיפא להשמיענו דין מרתת וזכירת השם של ישראל היה לו לומר דבר זה גם ברישא והכי הוי ליה למכתב בסיפא וכן אם מזכיר שם המומחה נאמן הוא וא"צ עדות על הנפילה מעצמו דמתיר כו' אלא ע"כ דברישא לא מהני הזכרת שם המומחה לפטור אותו מעדות דאפשר שאותו המומחה לא התיר לו לגמרי אלא שאמר לו מום זה הוא מום קבוע לשחיטה אחר שיביא עדות על שנפל מאליו משא"כ בסיפא שמהני שפיר טעם דמרתת לפטרו מעדות שנתן לו הישראל א"כ מוכח דס"ל לרמב"ם כרש"י נמצא הכל ניחא בסייעתא דשמיא ודלא כראיתי דחוקים בזה:
באר היטב
(ה) למומחה: ואע"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עילויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה החכם אא"כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו. הרא"ש. אבל במומין מובהקין יש לחוש שמא לא הראהו לחכם דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר ומלתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולים לשואלו ומיהו להמחבר לקמן ס"ח וסייעתו דבישראל א"צ לומר ישראל פלוני א"כ ה"ה בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם החכם עכ"ל הש"ך.