שולחן ערוך יורה דעה מא ג
<< · שולחן ערוך יורה דעה · מא · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
יבש הכבד עד שנפרך בצפורן טריפה והוא שיבש כולו ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו:
- הגה: ואם יבשו אלו הב' זיתים לבד נמי טריפה נימוק הכבד דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והיה לדם טריפה (רוקח) אע"פ שנשתיירו ב' הזיתים דסופו לרקב הכל (ד"ע) יש אומרים כבד שקשה כאבן טריפה (רוקח ועב"י וד"מ) והוא שלא נשתיירו בה ב' זיתים הנזכרים שלא נתקשו:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(ב) שנפרך בצפורן. ואם משרטט בצפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה כדלעיל סי' ל"ו סי"ג בהג"ה:
(ג) ואם יבשו אלו הזיתים כו'. כן משמע בטור וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' י"ז וכ"פ האו"ה שם ובעט"ז תלה דין זה בנראה לי כאלו הוא למראה עיניו ישפוט מיהו מהרש"ל שם השיג על הטור וכ' וז"ל ואיני יודע ממה לקח זה דהא מדאבעיא לן (ש"ס דף נ"ה ע"ב) גבי גלודה ניטל כסלע בשדרה ובראשי פרקים והשאר כולו קיים מהו (ע"ל סי' נ"ט מגלודה) ולא איבעיא לן הכי גבי כבד משמע דבכבד כשר וכן הרשב"א והר"ן לא כתבו אלא שאם יבש הכבד ולא נשתיירו ב' זיתים אבל לעולם אם הכבד כולו קיים או רובו ואותן ב' זיתים ניטלו או יבש כשר כנ"ל להלכה ולא למעשה עכ"ל ולא כוון כהלכה דמ"ש ואיני יודע כו' אשתמיטתיה הרמב"ם פ"ח מה"ש דין כ"א דכ' ניטל ממנה המקום שהוא תלוי בו ומקום המרה אע"פ שהשאר קיים כמו שהוא טרפה עכ"ל וכ"כ הכל בו והכי מוכח נמי להדיא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דל"ט ע"ב ובקצר שם גבי מ"ש דשני כבדים הדבוקים בכזית במקום מרה ובכזית במקום חיותא טרפה ע"ש ומביאו ב"י ס"ס זה ומהרש"ל שם סי' י"ט והכי מוכח נמי מדברי הרשב"א שהביא הטור בסי' נ"ב גבי הוריקה כבד נגד מקום המרה ונגד מקום חיותא וכדמשמע מדברי מהרש"ל גופי' שם סי' צ"ד והא דלא מבעיא ש"ס הכי גבי כבד היינו משום דבכבד פשיטא לאיסור כיון דעיקר חיותא ניטלה וכל זה ברור:
(ד) נימוק הכבד כו'. ובש"ס דגיטין (דף ס"ט ע"א) מוכח לכאורה דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו הב' זיתים כמו בניטלה ונ"ל שכן דעת הרוקח וכ"כ בתשובת משאת בנימין סי' כ"א ע"ש וכן הסכים הב"י לדינא וכן בס' ת"ח דף קל"ד ע"א ובס' לחם משנה דף ס"ח ע"ב והב"ח נמשך לדעת הרב"י ולפעד"נ כמ"ש:
(ה) י"א כבד כו'. ובס' אפי רברבי כתב דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה:
ט"ז - טורי זהב
נימוק הכבד כו'. בזה נמשך אחר הרוקח שהביא ב"י שלמדו מפרק מי שאחזו וכבודו של רמ"א במקומו מונח אבל לא דק בהוראה זאת ונציעה לפניך דברי הגמרא דאיתא התם לדמא דאתא מפומא בדקינן ליה בקש של חטים אי סריך ונדבק הדם בקש מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לא מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא ופרכינן והא איפכא תנן ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ריאה שניקבה או שחסרה טרפה ומשנינן כיון דמפומא קאתי אימור אתמוחי אתמח ופירש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימור אתמוחי אתמח כולה כבדא ולא נשתייר ממנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לקנה של ריאה עכ"ל משמע מבואר דעיקר הקלקול שתמות הבהמה או האדם הוא שנמחה הכבד כולה ולא מקצתה דאי יש ריעותא גם במקצתה הדרא קושיא לדוכתא דהא בריאה שנתמסמס ונתקלקל בשרה בפנים כשר כל שלא נמוחו הסמפונות וא"כ יהיה כבד חמיר מריאה בנלקה במקצת ואנן איפכא תנן כדמייתי המקשן אלא פשוט כל שלא נלקו השני זיתים כשר אף אם נמחה הכבד. והרוקח כתב וז"ל קנה הכבד ככבד בניטלה כולה ולא נשתייר כזית טריפה הכבד שנימוקה טריפה כדאמרינן במי שאחזו דמא דאתא מפומ' אי מכבדא אתי לית ליה תקנתא הכבד שיבשה או קשה כאבן טריפה עכ"ל. ובזה הבין הב"י דהרוקח אוסר בנימוקה אפי' אם ב' הזיתים נשארו שלמים וחלק עליו ובאמת גם הרוקח לא בא לאסור רק בנימוקה כולה אפילו שני הזיתים וחידוש גדול משמיענו דאם נימוק הוה כניטל וכן מצינו בב"י סי' נ' בשם הרשב"א שכל אבר שנקיבתו או חסרונו פוסל כשנתמסמס נמי פוסל עכ"ל וכ"כ המרדכי הביאו ב"י בסי' נ' שאמר ר"ת לרא"ם פה אל פה שכל היכא שניקב אוסר ה"ה אם הבשר רע סביביו ונרקב והיא גופה קמ"ל גם הרוקח אפי' בכבד שכולה דם מ"מ אם נמוקה ונתמסמסה והיה לדם אוסר אם לא נשתיירו ב' זיתים דבר זה מוכח בבירור מדבריו דהרי סמוך אחר זה כתב הכבד שיבשה או שקשה כאבן טרפה והיינו ע"כ אפי' שני הזיתים וכן כתב רמ"א כאן דאם לא כן כשר כמ"ש בסעיף זה ולמה לא נפרש גם הרישא כך דהיינו מ"ש הכבד שנימוקה דמה לי כבד שנימוקה או יבשה אלא ברור ופשוט דהרוקח דאוסר בנימוקה היינו ג"כ בנימוקה כולה ודבר זה תימה גדולה על רמ"א שביבשה הצריך שיהיה היובש בכולה וכן בקשה כאבן ובנימוקה אוסר אפילו בנשתיירו ב' זיתים והרוקח כתבם סמוכים זה אצל זה בחד לישנא אלא פשוט דאכולה קאי גם אנימוקה ומו"ח ז"ל בא לחזק פסק רמ"א ואמר שהרוקח חולק על רש"י ומפרש פי' אחר דהיינו כיון שיוצא דרך הפה ודאי יש שם רקבון ושדי תיכלא בכולה וקשה דא"כ הא דאיתא פא"ט (דף נ"ו) בעי מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טרפה ופרכינן ולא יהא אלא ניטל דכשר אמר רבא כיון שהוריקה כבד נגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים ואי איתא דאמרינן שדי תכלא בכולה וסופו לרקוב הכל לא פריך מידי וגם רבא לא היה צריך להטריף בשביל בני מעיים תיפוק ליה משום דשדי תיכלא בכולה כבד אלא ודאי דלא אמרינן בכבד שדי תיכלא בכולה מלבד שהוא נסתר כבר בדברינו דא"כ הוה חמיר מריאה ולמה לא נימא גם בריאה דשדי תיכלא בכולה ע"כ אין לנו להחמיר בדבר שרש"י מתיר בפירוש וללמוד מדברי רוקח מה שלא כוון אליו כלל. ושוב ראיתי שכתב כדברינו בס' משאת בנימין שנדפס מחדש שפסקינן הלכה למעשה וכך אנו דנין זמן רב הלכה למעשה בכל יום שאין לאסור בנרקב והיה לדם אם נשארו שני הזיתים שלימים ואין להחמיר כלל בזה זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא ריסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח ס"ג:
באר היטב
(ב) בצפורן: וכ' הש"ך ואם משרטט בציפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה כדלעיל סי' ל"ו סעיף י"ג בהג"ה.
(ג) הכל: והט"ז והש"ך חולקים על זה ופוסקים דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו השני זיתים כמו בניטלה. וכ' בט"ז וכך אנו דנין זמן רב וכ"כ בספר משאת בנימין זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא רסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח סעיף ג' עכ"ל.
(ד) כאבן: וכ' הש"ך בשם ספר אפי רברבי דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה.