שולחן ערוך חושן משפט רלב טו
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רלב · טו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
מחזיר כל הפירות כו': בע"ש כתב ז"ל דאל"כ הוא כריבית דכיון שנתבטל המקח מעיקרא ה"ל הדמים הלואה גביה והפירות שאכל הן בעד דמי המעו' שהיו בידו בטלים וגם דמי שכירות החצר שכתבו שצריך להעלות לו כ' בע"ש דהוא מה"ט וקשה דא"כ ה"ל להטור ולהרמב"ם לחלק ולכתוב דהיינו דוקא אם כבר קיבל המוכר מהלוקח דמי הקנייה ועוד דאף אם כבר נתן לו דמי המקח נראה דלא עדיף מאבק ריבית דא"צ להחזירו דלא גרע ממלוה לחבירו על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים כו' דאמרינן תוך ג' שנים לא יאכל פירות ואם אכלם לא יחזיר דה"ל אבק ריבית וכדאיתא פרק איזהו נשך וכתבה הטור והמחבר בי"ד סי' קס"ה ובחושן משפט סימן ר"ז. לכך נראה פשוט דלאו מטעם ריבית הוא אלא כיון דהמקח בטל מעיקרו הפירות שאכל או שכר השכירות דחצר שדר בו יהיה כגזל בידו מ"ה אף אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר לו הפירות ושכר החצר ודומה למ"ש בדין הנ"ל דהלוהו על שדהו ע"מ שאם לא יחזיר לו דמיו בסוף ג"ש יהיה השדה שלו דהפירות שאכל אחר ג"ש שהניח השדה בידו בסברו שנחלטה השדה להמלוה דמוציאין מיד המלוה כיון דאכלן בתורת מקח והוה בטעות וכמו שכתבתי בסימנים הנ"ל וה"נ דכותיה (והא דאמרו בשומא הדרא (כתבו רבי' לעיל בסי' ק"כ ס"ט) דאין נותן לו דמי השבח שהשביח כו' משום חשש ריבית ובי"ד סימן קע"ז ובח"מ סימן ר"ז במכר לו שדה ואמר ליה לכשיהיו לי מעות החזירוהו לי דאסור ללוקח לאכול פירות משום ריבית וכדומה לזה כתבו שם ובהרב' מקומות שאני התם דכולה איירי בלכתחלה לא יאכלם אם יקח ממנו דמים דנראה כנוטל אבק ריבית אבל לא הצריכוהו להחזיר בשכבר נטלו כ"ש אם כבר אכל פירות כמו כאן) ואף שלקמן סוף סי' רמ"ו כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל כל הנותנים כל נכסיהן כשתבטל המתנה כו' עד אין מחזיר הפירות שאכל ש"מ דאפי' נתן בטעות וחוזר אינו מחזיר הפירות שאני התם כדמסיק בטעמו ז"ל שהרי הנותן מתנה בפי' ע"מ להחזיר לזמן קצוב אוכל הפירות עד זמן הקצוב עכ"ל ור"ל דדוקא התם דנתן כל נכסיו לחבירו משום ששמע שמת בנו או שהיה צריך לברוח מפני אויביו או אשה שנתנ' כדי להבריח נכסיה מבעלה דבכל אלו חפץ הנותן במתנה עד שיבא בנו או עד שישוב מאויביו או עד שישובו נכסיה לידה אחרי מות בעלה וה"ל כפירש שנותן לו במתנה גמורה עתה ע"מ להחזירה לידו לאחר זמן משא"כ זה דבטעות בא לידו ואלו ידע שיחזיר בו מחמת המום בודאי לא היה נתנו לו מעיקרא וכן בההוא דאכל פירות לאחר ג"ש אילו ידע שלא נחלט השדה בידו לא היה מניחו לאכול מ"ה אף אם כבר אכלה אם אינו מחזירן הוה כמחזיק בשל חבירו בגזל וזה ברור והשתא א"ש דלא אשתמיט ברמב"ם ובטור ובמ"מ ובהמחבר ש"ע ומור"ם ז"ל לכתוב חד מינייהו טעם דריבית בדין זה:
באר היטב
(יד) הפירות: כתב הסמ"ע דאפי' אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר הפירות ולהעלות לו שכר דלאו מטעם רבית נגעי בה אלא משום דהוי כגזל בידו כיון דהמקח בטל מעיקרו כו' ע"ש.