שולחן ערוך חושן משפט/הלכות גביית חוב מהיתומים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

הל' גביית חוב מהיתומים
כופין את היתומים לפרוע חוב אביהם
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב

סעיף א[עריכה]

מצווה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם.    במה דברים אמורים? כשהניח קרקעות; אבל אם לא הניח אלא מטלטלים -- אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מהם. זהו מן הדין.

אבל הגאונים תקנו, שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם. הלכך האידנא כופין אותם לפרוע חובות אביהם, אפילו היא מלוה על פה, אף מהמטלטלים שהניח אביהם, אפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב "דאקני" (עיין לקמן סימן קיא); דיורש במקום אביו קאי.

וכן חייבים לפרוע חוב אביהם ממלוה שהיתה לאביהם ביד אחרים, בין גבו קרקע, בין גבו מעות. ואם ירשו קרקע ומטלטלים, ואין מפורש בשטר שיגבה מטלטלי בין בחייו בין במותו, והיורשים רוצים להגבות לבעל חוב קרקע והוא רוצה לגבות מטלטלים -- הדין עם היורשים.

אבל אם לא ירשו כלום מאביהן, אין חייבים לפרוע חוב אביהם, ואפילו מצוה ליכא.   

הגה: ירש קצת נכסים, אין צריך לפרוע, רק מה שירש. ואם אומר "איני יורש ואיני משלם", עיין לקמן סוף סימן רע"ח אם שומעין לו.

סעיף ב[עריכה]

טען היורש שאביו לא הניח לו ממון ואינו חייב לפרוע חוב אביו משלו אם טוען המלוה ודאי שאביו הורישו ממון נשבע היורש היסת ונפטר ואם טוען שמא אין עליו אלא חרם סתם:

הגה: כתבו הגהות אשיר"י פרק מי שמת בשם א"ז שכתב בשם רבינו תם ורבינו שמחה ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו ואם שמעון הוא קרובו של ראובן בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב קבורתו שלא לנוולו וכן אם בא בעל חוב וגבה כל נכסיו אין מחוייב לקברו:

סעיף ג[עריכה]

יורש שמכר כל נכסי אביו ודאי ב"ח טורף הלקוחות אפי' אם יש ביד היורש נכסים קרקעות שלו לפי שנכסיו אינם משועבדים לחוב אביו ואפי' של אביו זיבורית ושלו עידית אינו יכול לסלקו בעידית שלו שלא מדעתו אבל אם רוצה לסלקו שלא יטרוף מהלקוחות ונותן לו מעות אע"פ שלא ירש המעות מאביו יכול לסלקו אא"כ עשה אביו נכסים אלו אפותיקי מפורש לב"ח:

סעיף ד[עריכה]

יורש שמכר כל נכסי אביו ואין ב"ח יכול לטרוף מהלקוחות כגון שמכרם לעובד כוכבים וכיוצא בזה יש מי שאומר שגובה מהדמים שביד היתומי' וי"א שאינו גובה:

סעיף ה[עריכה]

האידנא שתקנו הגאונים לגבות מהיורשים אף מהמטלטלים שהניח אביהם אם תפס המלוה מטלטלי הלוה אפילו לאחר מיתה מהניא אפי' אין לו עדים על חובו שאם לא תפס לא היה מגבינן ליה והשתא דתפס נאמן לגבות מהם בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא תפסתי:

סעיף ו[עריכה]

היה על אביהם חוב של מנה ולא הניח לא מקרקעי ולא מטלטלי אלא קרקע שוה חמשים ובא בעל חוב וטרפה ונתנו לו היורשים חמשים משלהם אפילו לא אמרו לו שבדמי קרקע זה הם נותנים לו אינו יכול לחזור ולטרפה מהם בשארית חובו. (וע"ל סימן קי"א ס"ט)

וכן אין בעל חוב מאוחר ממנו יכול לטורפה דהוה ליה כמו שהגבו אותה לו בחובו וחזרו ולקחוה ממנו:


סעיף ז[עריכה]

ירשו האחים קרקעות מאביהם וחלקום ובא ב"ח לטרוף אם לא ירשו אלא שתי שדות ולקח כל אחד אחת אינם יכולים לומר לב"ח קח מכל אחד חצי שדה אלא נוטל שדה אחד מאיזה מהם שירצה אבל אם ירשו ד' שדות וחובו כנגד ב' שדות אינו יכול לומר אקח מא' שתי שדות אלא יקח מכל א' שדה אחת אא"כ עשה לו אפותיקי השתי שדות שנפלו לאחד דאז נוטלם אפילו לא עשאם אפותיקי מפורש אלא שעבד לו כל נכסיו וסיים לו אותם שדות במצריהם להיות תחלה לפרעון:

סעיף ח[עריכה]

הניח להם אביהם מעות ומטלטלים וחלקו ובא בע"ח לגבות מהם אם הם מצויים לפנינו גובה מכל אחד חלקו ואם אין כולם מצויים לפנינו אינו צריך לחזור אחריהם אלא יקח כל חובו מאותו שלפנינו והוא יחזור אחר האחרים:

סעיף ט[עריכה]

ירשו קרקעות וחלקום ומכר אחד מהם חלקו או נתנו במתנה ובא ב"ח של אביהם לגבות חובו טורף חצי החוב מהלוקח שקנה מהיורש והחצי מהיורש האחר:

סעיף י[עריכה]

שמעון שאמר ליורשים מנה לי בידכם והודו לו בפני עדים וכשחזר לתובעם אמרו לו לא הודינו שאנו חייבי' לך אלא מחמת אבינו ולא הניח ממה לפרוע והוא אומר לא כי אלא מחמת עצמכם אתם חייבים לי מאחר שהודו סתם חייבים לפרעו. (וע"ל סי' פ"א רשב"א)

ואם הודו בפני עד א' והם אומרים שלא הודו נשבעים להכחיש העד ואם מודים שהודו בפני העד בסתם אלא שאומרים שלא נתכוונו להודות שחייבים מחמת עצמם אלא מחמת אביהם חייבים לשלם. (וע"ל סימן ע"ה סעי' י"ג):


סעיף יא[עריכה]

הניח להם אביהם מטלטלין וקדמו ופרעו לב"ח מאוחר אין בעל חוב מוקדם יכול להוציא מידו:

סעיף יב[עריכה]

ראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה על פה אפי' בעדים אינו גובה מהיורשים אא"כ היה תוך זמנו. (וע"ל סי' צ"א סעיף ה' ולקמן סי' ק"י ס"ז):


<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מאיזה ענין נפרע מלוה מיורשיו ואיזה שבועה אדם מוריש לבניו
ובו עשרים ואחד סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככא

סעיף א[עריכה]

מלוה על פה אינה נגבית מהיורשים אלא בא' מג' דרכים ואלו הם כשחייב מודה בהן וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן או שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו כל אלו גובים מהיורשים בלא שבועה אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה אינו גובה מהיורש כלום שמא פרעו:

הגה: מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם הוי כאלו אמרו לא נפרע החוב ומאחר דאיכא עדים שלוה חייבים לשלם (בה"ת וטור סעיף נ"ג וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ו סימן זה)

וכן אם הוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום שמא פרעו (ועי' לעיל סי' ס"ט סעיף ה') ואם מת המלוה והיורשים באים לגבות מיורשי הלוה אם הוא על אחת מג' דרכים אלו יורשים גובים מהם בלא שבועה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה ואם אינה על אחת מג' דרכים אלו אפי' יורשי הלוה אין טוענים כלל אינם גובין מהם דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם:

הגה: ואם הוציאו על רפואות בחליו יש לו דין שאר חוב שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרעו בחייו נפרעין מן היתומים אבל בלאו הכי אין נפרעין ואשתו אינה נאמנת (תשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' ב'):

סעיף ב[עריכה]

יש מי שאומר שמי שנתחייב ממון בב"ד בעבור מלשינות ומת גובה מהיורשים אבל אם חייבוהו קנס לא קנסו בנו אחריו. (ע"ל סימן שפ"ה ס"א):

סעיף ג[עריכה]

אין נפרעים מיורשים קטנים בעודם קטנים שאינם בני י"ג שנה שום הלואה מחוב אביהם ואפילו היה עליו שטר מקויים ואפילו היה בו נאמנות ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם שמא יש להם ראיה ששוברים בה השטר אלא א"כ היה במלוה זו אחד מג' דרכים הנזכרים לעיל בסמוך (בס"א) ואפילו היתה מלוה על פה גובה מיתומים קטנים בא' מג' דרכים הנזכרים ודהיתה תוך זמן צריך שנתקבל העדות בחיי אביהם שהוא תוך זמן שאם לא כן אין מקבלין עדות על קטן אפילו בפניו ואם הם גדולים והוציא עליהם שטר מקויים אפי' אין שם א' מג' דרכים אלו גובה מהם בלא שבועה אם יש בו נאמנות מפורש שהאמינו עליו ועל יורשיו או על באי כחו שיורשיו בכלל באי כחו אבל אם אין שם כתוב בשטר נאמנות ואפי' כתוב בו נאמנות סתם ולא פירש על יורשיו או על באי כחו צריך לישבע כעין של תורה בנקיטת חפץ וגובה ואפילו תפס משלהם בלא שבועה משביעין ליה ואי לא בעי לאשתבועי דינו כמו שנתבאר בסימן פ"ב פ"ז ס"י):

סעיף ד[עריכה]

הוציא על היורשים שטר עיסקא החצי יש לו דין מלוה ונשבע ונוטל והחצי אינו נוטל אפי' בשבועה שכיון שאילו היה אביהם קיים היה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וטוענין להו:

הגה: הבית דין ודוקא אם אין להם אפוטרופסים אבל אם יש להם אפוטרופסים רואין תחלה אם האפוטרופסים יטענו להם ואם לאו טוען להם הב"ד (ר"ן פ' שני דייני גזירות):

ואין עליהם שבועה אלא חרם סתם אבל אם אין אנו יכולים לטעון להם שהחזיר כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמן או שהאמין לבעל העיסקא אם יאמר שלא החזיר אין טוענים להם שנאנסו ויש אומרים שטוענים להם שנאנסו ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק או חליפיו נוטל המלוה בלא שבועה ואם יש ריוח נוטלי' בו יורשי הלוה חלקם:

הגה: וכבר נתבאר בסמוך שאין מקבלין העדות לפני יתומים קטנים אם לא נתקבל העדות בחיי אבוהון (ב"י). וע"ל סי' ק"י ס' ט':

סעיף ה[עריכה]

מת המלוה ובאים יורשיו לתבוע השטר מהלוה והוא אומר פרעתי לאביהם והם אומרים לא ידענו אומרים לו זיל שלים ואם אומר השבעו לי אם יש בשטר שהאמין את המלוה ואת יורשיו עליו גובין בלא שבועה ואם לא האמין אותם עליו ישבעו בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם על יד אחר ושלא אמר להם בפיו ושלא מצאו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע שאם מצאו שובר עליו הי' בחזקת פרוע והוא שנמצא השטר בין שטרות קרועים כמו שנתבאר (סימן ה' ס"ה) ויכללו בכלל השבועה שלא אמר להם אביהם שהיה לו שטר פרוע בין שטרותיו אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה כשמת מורישו ה"ז נשבע כשיגדיל ונוטל ומיהו אין זה צריך לישבע אלא שלא מצאתי אבל שלא פקדנו אבא לא דלאו בר צוואה היה:

סעיף ו[עריכה]

אם יש לקטן אפוטרופוס שמינהו אביו ומבקש חובותיו של קטן צריך לישבע שלא צוהו אבי היתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע ואם מינוהו ב"ד אינו צריך לישבע אלא שלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע:

סעיף ז[עריכה]

אם יש לקטן אחים גדולים אין צריך להמתין עד שיגדיל הקטן אלא הם נשבעים וגובים הכל ונותנין לקטן חלקו ואם מת הקטן נשבעים הם ונוטלים חלקו וחלקם:

סעיף ח[עריכה]

אם א' מהיורשים אומר אמר לי אבא שהשטר פרוע והאחרים אומרים לא פקדנו אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר פרוע הוא נאמן על כולם במיגו שאם היה רוצה הי' שורפו ואם לאו אינו נאמן אלא על חלקו בלבד ויש מי שאומר שאפי' השטר יוצא מתחת יד זה שאומר פרוע הוא אינו נאמן אלא על חלקו:

סעיף ט[עריכה]

כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאים ליפרע ממנו כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאים ליפרע מהם אלא שכשטוענים עם יורשי הלוה צריכים ג"כ לישבע שלא נפרעו הם עצמם מאביהם ואם טענו יתמי הלוה אמר לנו אבא פרעתי לאביהם אין עליהם שבועה שלא נפרעו הם בעצמם:

סעיף י[עריכה]

מתו היורשים שהיה להם לישבע שבועת היורשים י"א שאין יורשיהם נשבעים ונוטלים ויש אומרים שגם הם נשבעים שלא פקדנו אבא ולא אבא דאבא ונוטלים:

סעיף יא[עריכה]

בד"א שיורשי המלוה נשבעים ונוטלים מיורשי הלוה כשמת מלוה ואח"כ מת לוה אבל מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה אין היורשים בין שהם בנים או אחים או שאר יורשים נוטלים כלום אפי' בשבועה שהרי כבר נתחייב המלוה שבועה ליורשי הלוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים:

הגה: ואפילו נשבע המלוה כבר לא מהני אם יש לחוש שנפרע אחר השבועה (תשובת הרא"ש כ' פ"ו סי' ג'):

ואין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה ואם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו חובם אין מוציאים מידם וכן אם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין מידם לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים ליפרע מהיתומים שמת אביהם הלוה תחלה אין קורעין אותו ואין מגבין בו:

הגה: ודווקא האפוטרופוס אבל הב"ד שבא לפניהם לדין ובא השטר לידם ודאי קורעין אותו מאחר שפסקו שלא לגבות בו מיהו אם לא קרעוהו ובא אח"כ לב"ד אחר וגבו בו מה שעשו עשוי (טור סכ"ו בשם הרמ"ה):

ואפילו היה שם ערב ומת הלוה תחלה לא יפרעו יורשי המלוה מהערב אם הניח הלוה נכסים שאם יפרעו מהערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי לוה כיון שהניח להם אביהם נכסים ואין חלוק בין ערב לקבלן בזה.

(וי"א דאם הערב הוא היורש בעצמו גובה ממנו) (מהרי"ק שורש צ"א):

סעיף יב[עריכה]

אם היה השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה גובה בלא שבועה לפיכך אם מת גם יורשים גובים:

סעיף יג[עריכה]

בד"א שאין היורשים נוטלין כשמת לוה בחיי מלוה כשאין נאמנות בשטר אבל אם יש נאמנות בשטר אם האמין לוה למלוה עליו ועל באי כחו נשבעים יורשים ונוטלין שהרי אביהם לא היה צריך לישבע לא ללוה ולא ליורשים ואם האמין גם לבני המלוה נוטלים בלא שבועה (הרא"ש בתשו' כלל ע"ט ע"א סי' ד') אף אם המלוה נתחייב ללוה שבוע' על עסק תביעה אחרת:

סעיף יד[עריכה]

זה שאמרנו בדין זה אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעים שלא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא אמר לנו בפיו ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל שטר זה פרוע וגובים שאר השטר בין מהלוה בין מיורשיו וכגון שלא מת הלוה קודם מלוה וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין או מהלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע ובחיי הלוה יורשים נשבעים שבועת היורשים ונוטלים ואם שני עדים מעידים שקצתו פרוע נשבעים שלא פקדנו שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים ודוקא בכה"ג דנקיטי שטרא נשבעים ונוטלים אבל שכיר ונגזל שאין להם שטר וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשים נשבעים ונוטלים:

סעיף טו[עריכה]

מלוה או יורשיו שבאו לגבות מיורשי הלוה וטענו אמר לנו אבא לא לויתי שטר זה מעולם הרי המלוה או יורשיו גובים בלא שבועה ואפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה ואפילו האמין המלוה ללוה לומר פרעתי:

סעיף טז[עריכה]

יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבים בו עד שיגדלו היתומי' שמא שובר זה מזוייף הוא ולפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו ואפי' יש עדים שמעידים שזוכרים הפרעון אין עדות' עדות לפי שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ואפי' מתקיים השובר בחותמיו ואפי' מפי עדים שאמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלונית אין מקבלי' מהם לפי שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין:

סעיף יז[עריכה]

אין נפרעים מנכסי יורשים אפי' גדולי' אלא בשבועה ואם נפרע שלא בשבוע' היו מנדין אותו עד שישבע:

סעיף יח[עריכה]

אין נפרעים מנכסי יורשים אפילו גדולים אלא מהזיבורית ואפילו התנה שיגבה עידית או בינונית לא מהני תנאה גבייהו ואם כתב בפירוש שיגבה עידית או בינונית ממנו או מיורשיי מהני תנאה:

סעיף יט[עריכה]

והא דאמרינן דגובה מהזבורית דוקא כשהיא עושה פירות יותר על עבודתה שאל"כ אין שם קרקע עליה אלא ארץ גזירה:

סעיף כ[עריכה]

אם תפס בעל חוב בינונית בחיי אביהם כגון שלוה אביהם ממנו מנה והוא לוה מאביהם מנה ויש ליתומי' זיבורית ולו יש בינונית ובאים ליטול ממנו בינונית בחובם וליתן לו זיבורית בחובו הרי הוא מעכב בינונית שלו בחובו אבל אם היתה תפיסתו אחרי מות אביהם כגון שקנה הוא בינונית שלו אחרי מות אביהם לא מהני' תפיסה:

סעיף כא[עריכה]

אם הניזק בא לגבות נזקו אם הם קטנים אינו גובה אלא מהזיבורית ואם הם גדולים גובה כדינו מהעידית:


<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מכריזין על נכסי יתומים
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו

סעיף א[עריכה]

כשבאים למכור מנכסי יתומים שמין ב"ד הקרקע ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום רצופים ואם אין מכריזין רצופים אלא בכל שני וחמישי יכריזו ס' יום שני וחמישי שבהם ומכריזין בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלי' (לשון הרמב"ם פי"ג ממלוה ד"ח) וכל מי שירצה לקנות יוליך הפועלי' לבקר לו ובשעה שמכריזין מסיימין את השדה במצרים ומודיעים כמה מוצאי' בה ובכמה שמו אותה ב"ד ומפני מה הם רוצים למכרה אם להגבות לבע"ח או לכתובת אשה ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין שומעין ליורש:

סעיף ב[עריכה]

כשכותבים האדרכתא על נכסי יתומים בין גדולי' בין קטנים כותבים בה והכרנו שהנכסי' האלו הם של פלו' המת ואם לא כתבו כך הרי האדרכתא זו פסולה ואין אוכלים בה פירות אפי' אחר שישלימו ימי ההכרזה:

סעיף ג[עריכה]

ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמו שטעו בדבר משנה וחוזרים ומוכרים בהכרזה:

הגה: י"א דאם מכרו הקרקעות בשעה שאין קונין כגון בשעת מגפה או מלחמה מה שעשו עשוי דאין לב"ד למכור אלא בשעת הגבייה ויש חולקין (ב"י שתי הדעות):

וב"ד שמכרו האחריות על היתומים וב"ד שהכריזוה כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה בק"ק או ק"ק במנה הרי מכרן קיים אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרז' וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה (או) במקום שנהגו שלא להכריז לעולם (טור ס"ז) וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אף ע"פ שהכריזו (ויש אומרים דכיון שהכריזו אע"פ שלא היו צריכים מכרן קיים) (טור בשם הרא"ש)

ואם רצו ב"ד שלא לבטל המכר ויחזירו האונאה מחזירין לא יהיה כח הדיוט חמור מהם פחות משתות מכרן קיים והוי מחילה כדין ההדיוט אע"פ שלא הכריזו שאינם צריכי' (הכרזה) באותה העת איזהו העת שאינם צריכים הכרזה כשמוכרים לפרוע למי שהלוה לצורך קבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים ואלו הם הדברי' שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלי' אלא שמין אותם בב"ד ומוכרים אותם מיד ואם השוק קרוב למדינה מוליכים אותו לשוק:

סעיף ד[עריכה]

אפוטרופוס או ב"ד שלוו לצורך היתומים מוכרים שלא בהכרזה ופורעים וכן ב"ד דזבין ואחריותא איתמי אם טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה:

סעיף ה[עריכה]

הא דאמרינן שאם טעו ב"ד ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל היינו כשהורידו לבעל חוב בשומת ב"ד אבל ב"ד שמכרו קרקע או עבדי' של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בהם לא יהיה כח הדיוט חמור מכח היתומים וכן הדין באפוטרופוס שמכר קרקע ועבדי' שאין הלוקח יכול לחזור בהונייה כדין הדיוט.

(וי"א דכל שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל) (טור בשם ה"ר יונה והרא"ש):

סעיף ו[עריכה]

מכרו על ידי שליח ונתאנה השליח בכל שהוא המכר בטל ואם אינה השליח לקונה דינו כשאר כל אדם:

הגה: ודוקא שליח ב"ד אינו כמותם אבל שופט הממונה בהורמנא דמלכא שלוחו הרי הוא כמוהו (ריב"ש סי' קמ"ט):


<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן קי | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

אין נזקקין לנכסי קטן
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא

סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר בתחלת סימן ק"ח שאין גובים מיורשי' קטנים שלא הגיעו לי"ג שנה אפי' יש עליהם שטר שום מלוה שאינה על אחד משלשה דרכים שנתבארו שם אפי' היה בו נאמנות ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם אין גובים בו אלא א"כ יש עליהם מלוה ברבית שלוה אביהם מעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע ליתומים עד שיגדילו ולא קבל עליו שלא יקח ריבית:

הגה: וכן אם ראו בית דין שיש בו שאר תועלת ליתומים לגבות כשהם קטנים כגון שבעל חוב רוצה לוותר קצת ולמחול להם כדי שיגבה עכשיו הרשות ביד ב"ד להגבותו (תשובת ר"ן סי' ל"א):

וכן נפרעים מהם כתובת אשה כמו שנתבאר בטור א"ע ואם יש יתומים קטנים וגדולים המלוה נפרע מהגדולים חלק המגיע להם וכדי שיפרע בע"ח מחלק הגדולים צריכין ב"ד להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלק עם הגדולים ויגבו לב"ח מהגדולים חלקם המגיע להם לפרוע:

הגה: הא דאין נזקקין לנכסי קטנים היינו שהוא ודאי של קטנים אבל אם יש לספק שמא מורישם עדיין חי אע"פ ששמעו בו שמת גובים מנכסיהם תשו' הנ"ל:

סעיף ב[עריכה]

טעמא דאין נפרעים מהקטנים משום דחיישינן שמא התפיס אביהם למלוה צררי לפיכך אם תפס משלהם אפי' אחרי מות אביהם והוא בענין שיכול להחזיק בו לטעון לקוח הוא בידי מהניא ליה תפיסתו כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהם:

סעיף ג[עריכה]

נזקקין לנכסי ערב אע"פ שהיתומי' קטנים:

סעיף ד[עריכה]

קטנים שצוה מורישן ואמר תנו שדה או מנה לפלו' נזקקין לנכסיהם אחר שמעמידים להם אפוטרופוס להפך בזכותם (טור ס"י בשם הרא"ש) וכן אם אמר תנו מנה זו או תנו שדה זו לפלו' נזקקין לנכסיהם אחר שמעמידים להם אפוטרופוס ולהרמב"ם בזו אין צריך להעמיד אפוטרופוס יורש גדול שנתן נכסי מורישו לקטן ויצא שטר חוב על המוריש מורידים בעל חוב לנכסיו:

סעיף ה[עריכה]

יתומים קטני' שנמצאת קרקע שאינה שלהם אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו נזקקים להם ואם נמצאת גזולה מחזירים אותה לבעלה ולהרמב"ם צריך להעמיד להם אפוטרופוס ולדון וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל אם יש עדים יביא עדיו:

הגה: ודוקא שלא היה לו חזקה בנכסים אלו מאבותיו אבל יש לו חזקה אין מוציאין ממנו עד שיגדיל (טור) ולכן מי שצווח על יתומים קטנים שיש לו היזיקות מהן אין מעמידין להן אפוטרופוס לדון עמו בעודן קטנים אם לא שמפורסם שהם מזיקים אותו בידים וכל שיש לספק בדבר ולפקפק ממתינים עד שיגדילו (מרדכי פ' השולח) וי"א דממנין לעולם אפוטרופוס בין שיש ממש בטענותיו או לא אולי יתפשר עמו לטובת היתומים (ב"י בשם הראב"ד):

סעיף ו[עריכה]

קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישו ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדילו שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו הרי זה מקיים השטר ומוציאין אותה מידם אחר שמעמידי' להם אפוטרופוס:

סעיף ז[עריכה]

קטנים שהודה מורישם בכתב ידו על מטלטלים שבידו שהם מעסק שיש לו מפלו' או שהוא פקדון בידו משל פלוני מוציאין מהם (וע' לעיל סוף סימן ק"ז) וכן אם גזל מורישם חייבים לשלם בין אכלו בין לא אכלו בין נתיאשו הבעלים בין לא נתיאשו הבעלים בין מקרקע בין ממטלטלי' שהניח מורישם:

סעיף ח[עריכה]

אם לוו ב"ד או אפוטרופוס של יתומים לצרכם נזקקים לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה ונפרעים בבינונית כמו משאר בעל חוב וכן בי דינא דזבין אחריותא איתמי אם טרפוה מהלוקח גובה בלא הכרזה ודינו כשאר בעל חוב אבל אם לוו היתומים עצמם בלא אפוטרופוס אין נזקקין לנכסיהם עד שיגדילו ואין מעמידין להם אפוטרופוס לקבל העדות:

סעיף ט[עריכה]

בכ"מ שאמרו שמעמידים להם אפוטרופוס כדי ליזקק לנכסיהם מקבלים עדים בפני אפוטרופוס דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עידי צוואה מקבלים אותם בפני האפוטרופוס:

הגה: וי"א הטעם דבדבר הברור שאין בו חשש כמו צוואה מקבלין אפי' שלא בפני בעל דבר וע"כ מותר לקבל עידי צוואה בפני הקטן (נ"י פ' הגוזל בתרא) וה"ה בכל דבר המבורר שהקטן חייב (כן משמע במרדכי פרק השולח):

ויש מי שכתב שאין מקבלים אותם בפני האפוטרופוס והיכי משכחת לה שהמניח יתומים קטנים תהא צוואתו קיימת במוסר דבריו לב"ד או שכתבו העדים צוואתו בשטר וחתמוה בחייו או שכתב הוא עצמו צוואתו בכתב ידו הניכרת לב"ד. (וע"ל סי' ק"ח סעי' ג' ד'):

סעיף י[עריכה]

לכתובת אשה אין צריך להעמדת אפוטרופוס:

סעיף יא[עריכה]

כשאמרו מעמידים אפוטרופוס לא אמרו אלא להקל על הב"ד הא אם ראו ב"ד דלא למנות אפוטרופוס ויחפשו הם אחר זכות היתומים אין לך אפוטרופוס טוב מהם.

(ויש כח ביד ב"ד לפשר מחמת יתומים אם נראה שטוב להם) (פסקי מהרא"י סי' קס"ב):