שולחן ערוך אורח חיים תקנא יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקנא · יז · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

צחטוב ליזהר מלומר לחשהחיינו בין המצרים צטעל פרי או על מלבוש. אבל על פדיון הבן אומר, קולא יחמיץ המצוה. (וכן בפרי לטקאשלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (בנימין זאב סימן קס"ג ותשובת מהרי"ל):

מפרשים

מגן אברהם

(מב) מלומר שהחיינו:    ובשב' שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:


(מג) ולא יחמיץ המצוה:    או הברכה (מהרי"ל) ואף על גב דכשרואה פרי חדש מחמיץ הברכה מ"מ כיון שנהגו להמתין עד שעת אכיל' לא מקרי מחמיץ הברכה עיין סי' רכ"ה:


(מד) שלא ימצא:    ולדעת המתירי' בשבת צ"ל שגם בשב' אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל כגון גודגדניות קטנות:

באר היטב

(לח) שהחיינו:    ובשבתות בנתיים מותר לברך שהחיינו מט"מ ולבוש. ובכתבי האר"י אוסר אפי' בשבת ונראה לי דאם חל שבעה עשר בתמוז בשבת ונדחה מותר לכ"ע. מ"א.


(לט) שלא:    ולדעת המתירין בשבת צ"ל שגם בשבת אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל: וט"ז כתב נראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו וכן שמעתי סברא זו בשם מהר"י מקראקא ע"ש. ואותן שנהגו שלא לאכול בשר אחר ט"ב כתב הב"ח דצריכים התרה. כתב שכנה"ג השותה טיטו"ן בתענית אין לאסור ודוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור אסור ומכ"ש בד' צומות אין להקל והשותה בט"ב מנדין אותו והמסתפר בו אחר חצות קונסין אותו בממון שכנה"ג ע"ש וע' בתשובת דרכי נועם סי' ט'. ולענין ריח בט"ב או בי"כ כגון שאיפת אבק הטוב"ק דרך הנחירים כתב השכנה"ג משום הר"מ לונזאנ"ו שלא מצינו איסור להריח בט"ב ובי"כ. ומהר"א הלוי בספר גן המלך סי' קמ"ה כתב דבט"ב יש לאוסרו משום תענוג ובי"כ מצוה לענגו ע"ש וע' מ"ש עליו היד אהרן. ובלקט הקמח מיקל והעלה דבט"ב אני נוהג לשאוף אבק הטאבק"י בלא ריח טוב אלא כפשט' וביה"כ ראוי לאוסרו בפרהסיא בבה"כ שבעונותינו יש רבים מעמי הארץ שמזמינים זה לזה ודבר זה אסור אף בשאר ימות השנה ע"ש.


משנה ברורה

(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו – אף על גב דאפילו אבֵל מברך שהחיינו, מכל מקום ימים אלו, כיוון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות, אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק על זה, וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה. ועל כן בשבת אין להחמיר בזה, דבלאו הכי הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:


(צט) על פרי או על מלבוש – וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים, דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו, דשמא תתאווה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה גם כן מותר, שהפירות פותחין לו תאוותו לאכול דברים טובים, ובמקום חולי לא קבלינן עלן:


(ק) ולא יחמיץ המצוה – או הברכה, כיון שהגיע זמנה. ואף על גב דכשרואה פרי חדש ואינו מברך שהחיינו, מחמיץ הברכה, מכל מקום כיון שנהגו להמתין עד שעת אכילה, לא מיקרי מחמיץ המצוה:


(קא) שלא ימצא אחר תשעה באב – ומיירי שלא יכול לשמור הפרי עד שבת, מפני שיתקלקל, כגון גודגדניות קטנות; דאי לאו הכי, יקחהו בחול, וישמרהו עד שבת:

ביאור הלכה

▲ חזור לראש