שולחן ערוך אורח חיים תקכו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקכו · ד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביום שני של ראש השנה ואפילו לא אשתהי אפילו לחתוך לו הדס מהמחובר ולעשות לו תכריכין וארון ולחצוב לו קבר ולחמם לו מים לטהרו ולגזוז לו שערו ואם אין באותה העיר מקום קברות לישראל מוליכין אותו לעיר אחרת שיש בה שכונת קברות אפילו חוץ לתחום ומשכירים לו ספינה להוליכו ממקום למקום דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל:

הגה: אבל באשכנז ובמדינות אלו אין נוהגין כן אלא כל היכא דאפשר בעממין עושין הקבר והארון ותכריכין על ידי עממין ושאר הדברים עושים ישראלים כמו ביום טוב ראשון אבל אם לא אפשר בעממין מותר לעשות הכל על ידי ישראלים (מרדכי הלכות אבל ותרומת הדשן סימן פ"ב)
:

חוץ מן הכיפה שבונים על הקבר שאין בונין אותה ביום טוב:

הגה: אבל מותר לכסותו בעפר כדרכו בחול (בית יוסף) ודלא כיש מחמירין, כן נראה לי. במה דברים אמורים כשרוצים לקוברו בו ביום אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום אין עושים לו שום דבר איסור מלאכה אפילו על ידי נכרי אבל טילטול מותר (ודין קריאת שמע ותפלה אם מת לו מת ביום טוב ראשון או שני עיין לעיל סימן ע"א סעיף ב' ולקמן סימן תקמ"ח בסעיף ה')
:

מפרשים

מגן אברהם

(ז) בי"ט שני כו':    ובכ"ה משמע דבמדינות תוגרמה שדרין שם יהודים רבים אין להתיר לקוברו בי"ט שני ע"י ישראל אלא באדם מפורסם כמ"ש רי"ו ואף על גב שנתפרסם הדבר בעיר לא מהני והליכה חוץ לתחום דמי לקציצת ארזים דאסור אף באדם מפורסם (ת"י קי"ד):


(ח) כחול וכו':    אבל י"ט שני של ימים הראשונים הוה כח"ה (ת"י ת"ד) והתו' כתבו דאין לחלק (כ"ה):


(ט) כמו בי"ט ראשון:    וביש"ש כ' דמותר לטהרו בסדין בי"ט שני כיון דאינו אלא גזיר' שמא יסחוט רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים:


(י) לכסותו בעפר:    דגמר קבורה היא (ב"י) ולכאור' למנהג שלנו הוא אסור דהא כתב ת"ה שאנו נוהגין שלא לעשות מלאכה דאוריית' והרב"י כ' דסתימת הקבר הוי מלאכה דאוריית' ובס' ראב"ן כ' גבי יום טוב ראשון שיכסוהו עכו"ם ובט"ז ביורה דעה כ' ראיתי קצת מקומות שישראלים מחזירים העפר לתוך הקבר והוא בעיני איסור גמור וכו' ע"ש ובלבוש כ' בי"ט שני יש אוסרין ויש מתירין ויש להקל עכ"ל אפש' דס"ל דלא הוי מלאכה דאורייתא דאמרי' בשבת דף פ"א אסו' לפנות בשדה ניר בשבת (פירש"י ור"ן בחרישה ראשונה ועומדת לזריעה) דלמ' שקיל צרור מעילאי ושדי ליה לתתאי והסותם גומא בשדה חייב משום חורש בבית חייב משום בונה ע"כ משמע דבשדה שאינו חרושה לא מחייב כלל מיהו אפשר דזה דמי לבית שמתקן בזה שלא יהא המת מגולה ולכן נ"ל דאסו' ובס' מ"ש החמיר מאד וכ' מקום שנהגו לקבור על ידי ישראל לא יחפרו אנשים אחרים זולת בני החבורה הרגילין לחפור וכ"ש שלא ישליכו אנשים אחרים עפר לסתום הקבר דכל מה דאפשר למעט בחלול ממעטי' עכ"ל ורש"מ סי' י"ו מתיר לכל ע"ש וכנ"ל דהא כחול שווי' רבנן וגדולה מזו אמרו גבי מילה בשבת דמותרים שני מוהלים למול כמ"ש ביורה דעה עיין סי' רס"ו ק"ו כאן:


(יא) אבל טלטול מותר:    אבל אסו' להוציאו אפי' לכרמלי' ואף על גב דמשמע ברש"י ורא"ש דמות' לכבסו ולגזוז שערו מ"מ הוצא' היא מלאכ' טפי דגזיזת שער במת אינו מלאכה כלל (ת"ה) וביש"ש הקשה דהא כ' הרמב"ם פ"ט הגוזז בין מן החי בין מן במת חייב וכ"ה בירושלמי פ' כלל גדול אלא ע"כ דעת הרא"ש לפירש"י דמלאכה כבידה אסור אבל הוצאה שרי ומ"מ נ"ל שט"ס הוא ברש"י וצריך להגיה א"כ כו' ע"ש וא"כ אסור לעשות שום דבר לצורך מחר עכ"ל עס"ח ול"נ דמ"ש בת"ה דגזיזות שער אינה מלאכה כלל היינו משום שא"צ לשער כלל והרמב"ם מיירי בצריך לשער עמ"ש סי' ש"מ ואף על גב דהוצאה נמי הוה מלאכ' שא"צ לגופו מ"מ שם הוצאה עליה אבל הכא לא הוי מלאכה כלל דהא אמרי' בשבת אם מל תינוק בן ח' בשבת לא עביד כלום דהוי מחתך בשר בעלמ' כ"ש שער ומ"מ טוב להחמיר וכ"מ בת"ה ובש"ע:

באר היטב

(ד) תכריכין:    ואם יכול למצוא תכריכין מוכנים אין לעשות חדשים. אם התכריכים מטונפים מותר לכבסם. ואם אין לו נסרים מנסרים נסרים לארון.


(ה) קבר:    ודוקא בני החבורה אבל אחרים שאין דרכם לחפור אסור. כ"ש שלא ישליכו אנשים אחרים עפר לסתום הקבר או לטלטל כלי החפירה אם לא שהוא סמוך לחשיכה ע"ש דאז המסייע משובח. ומהרשד"ם חא"ח סי' י"ז כתב דמותר לכל אדם לזכות בכסוי קבר והסכים עמו המ"א ע"ש אבל המשפטי שמואל סי' י"ג חולק על זה ע"ש וע' כנה"ג. וכתב א"ז ראיתי בפנקס חבורה קדישה פה פראג כשנפטר הגאון מוהר"ר אפרים ז"ל ובאו תלמידיו מרנן ורבנן ורצו לטהרו דת"ח ראוי יותר לטהרו תלמידיו ולהתעסק בו ושלחו להגאון מוהר"ר ישעיה ז"ל ר"מ ופסק מאחר שהקברנים מתעסקים כל השנה ומבטלים עסקיהם יתעסקו ג"כ עם הצדיק רק אם ירצו הקברנים מרצונם הטוב לוותר לאיזה אנשים חשובים בשביל כבוד הצדיק הרשות בידם.


(ו) כחול:    כתב ח"י ח"ד די"ט ב' של ימים הראשוני' הוי כחוה"מ. והתוס' כתבו דאין לחלק בכה"ג. וכתב רש"ל פ"ק דביצה אם צוה להוליכו לקבר אבותיו אין שומעין לו אך אם אינו מסריח ממתינין לו עד למחר ומוליכין אותו. ואם מסריח קוברים אותו היום במקומו ואין מוליכין אותו בי"ט כלל.


(ז) עכו"ם:    ואם צריך להמתין הרבה שעות ומתוך כך יבא המת לידי בזיון או כיוצא בו יתעסק עמו ישראל.


(ח) ישראלים:    ומותר לטהרו בסדין בי"ט שני כיון דאינו אלא גזירה שמא יסחוט רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים. יש"ש מ"א.


(ט) בעפר:    זהו בי"ט שני אבל בראשון אסור ע"י ישראל. ט"ז ועיין ס"ק ה' מש"ש.


(י) טילטול:    אבל אסור להוציאו אפי' לכרמלית עיין מ"א.


משנה ברורה

(יח) אפילו לחתוך לו הדס - במקומות שנוהגין להניח הדס על מטת המת ואע"פ שאין זה מעיקרי צרכי הקבורה אלא בשביל כבוד:

(יט) ולעשות לו תכריכין - לחתוך ולתפור ואע"פ שאפשר לכרוך את המת בסדין שלא בתפירה. ומ"מ אם יכול למצוא תכריכים מוכנים כמדתו אין לעשות חדשים וכמו שכתבנו לעיל בס"א ואם מטונפים הם מותר לכבסם:

(כ) וארון - אם אין לו נסרים מוכנים מותר לנסור ביום טוב ועיין בסימן תקמ"ז:

(כא) לחצוב לו קבר - יש שכתבו דמ"מ כל מה שאפשר למעט בחלול ממעטין וע"כ כתבו דבמקום שיש בני חבורה שרגילין לחפור ולתפור ולעסוק אין רשאין אחרים זולת בני החברה לעסוק בקבורת המת אם לא שהוא ע"ש סמוך לחשיכה דאז כל הזריז לסייעו שלא יבאו לידי חילול שבת הרי זה משובח וכמה אחרונים מקילין בזה משום דיו"ט שני לגבי מת כחול הוא:

(כב) ואם אין באותה העיר וכו' - אבל אם יש ביה"ק אלא שהוא צוה לפני מותו להוליכו לקברות אבותיו אין לחלל יו"ט בשביל זה ומאחר שעכ"פ מצוה לקיים דברי המת מלינים אותו עד אחר יו"ט ואח"כ יוליכוהו למקום אבותיו ואם יש לחוש שיסריח קוברין אותו ביו"ט בעירו:

(כג) ומשכירין לו ספינה וכו' - או עגלה להוליכו עד מקום הקבורה ומותר גם להוליכו על בהמת ישראל. ודוקא האנשים הקברנים מותרים ליכנס לספינה אבל אנשים אחרים כדי ללוותו אסורים ויבואר עוד לקמן בסעיף ז':

(כד) כחול שויוה רבנן - ומ"מ אינו כחול ממש וכל דבר שאסור בחוה"מ אסור ביו"ט שני במכש"כ כגון לחצוב אבנים לקבר וכן לקצץ עצים מיער כדי לעשות מהם ארון דאסור בחוה"מ וכמבואר בסימן תקמ"ז וה"ה הכא וגם מבואר שם דלנסור עצים לקרשים לעשות מהן ארון ולקצוץ הדסים ולתפור תכריכין וכה"ג אינו מותר רק בחצירו של מת וכה"ג כדי שיראו הכל שבשביל מת הוא עושה ובאדם מפורסם שמת מותר לעשות אפילו בשוק שהכל יודעים שבשבילו הוא ומבואר שם עוד דבמקומות שאין יהודים הרבה דרים בעיר אפילו באדם דעלמא מותר לעשות כל המלאכות שלא במקומו של מת דכיון שישראלים מועטים כשמת אחד הכל יודעים ואם מותר לילך חוץ לתחום להביא משם מת לקוברו או להביא תכריכין וארון למת יתבאר לקמן בסעיף ח':

(כה) אלא כל היכא דאפשר בעממין - ודוקא שיש עממין לפנינו אבל אם צריך להמתין הרבה שעות עד שיבאו עכו"ם ומתוך כך יבא המת לידי בזיון לנפוח וכיו"ב א"צ להמתין ויתעסקו בו ישראל:

(כו) כמו ביו"ט ראשון - ומ"מ כתבו האחרונים דמותר לטהרו בסדין כדרכו ול"ג שמא יבא לסחיטה רק שיזהר שלא יעשה סחיטה בידים ונ"ל שידקדקו שיהיו הסדינים נקיים דאי לא שרייתו הוא כיבוסו וכדלעיל בס"ק י"ד. ומותר ללותו חוץ לתחום וכדלקמן בס"ו אע"ג דביו"ט ראשון אסור דמ"מ לא הוי מלאכה:

(כז) חוץ מן הכיפה וכו' - היינו שהיה דרכם לבנות בנין וזהו אסור כיון שכבר נקבר למה לנו לחלל יו"ט:

(כח) אבל מותר לכסותו בעפר - היינו אפילו כמו שנוהגין לצבור עפר על הקבר עד שנעשה כמו תל דגמר קבורה הוא. ומשמע מסתימת רמ"א דאפילו למנהגנו דמחמרינן במלאכות גמורות לעשות ע"י עכו"ם מ"מ בזה לא נהגו להחמיר:

(כט) אבל אם אין רוצים - כגון שמלינים אותו לכבודו. וה"ה אם היה סמוך לערב ואין שהות לקוברו ועיין לקמן בס"ח דלפעמים מותר להתחיל לעסוק לצורך המת ביו"ט כדי למהר קבורתו בחול ושם יתבאר:

(ל) אבל טילטול מותר - אפילו ע"י ישראל ואין בכלל זה הוצאה ואפילו לכרמלית אסור [אחרונים] ומסקנת רוב האחרונים דאפילו טלטול אינו מותר לצורך החיים כגון לפנותו מן הבית כדי שהכהנים יכנסו לבית או מפני עגמת נפש אלא א"כ שהוא צורך המת כמו מחמה לצל וכה"ג ואף בזה מחמירים שאינו מותר רק ע"י ככר ותינוק וע"פ המבואר לעיל סימן שי"א:

ביאור הלכה

(*) ביו"ט שני וכו' עד לחמם לו מים:    אגב שיטפא נקט כל המלאכות ובאמת לחמם מותר ע"י ישראל אף ביום טוב ראשון וכדלעיל בס"א וכבר העיר בח' רעק"א בזה:


(*) אבל אם אינם רוצים לקברו בו ביום:    עיין מ"ב והיינו להביא לו ארון ותכריכים וכיו"ב אבל לא להלינו כדי שיקבר למחר ע"י ישראל דאין זה כבוד למת [א"ר] ומ"מ אם הוא ת"ח יש לעיין בזה ואינו דומה להני דפסק המחבר בס"ב דאסור דשם הטעם כמו שכתבנו במ"ב ובשער הציון משא"כ בזה:





▲ חזור לראש