שולחן ערוך אורח חיים שעב טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · שעב · טז · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה אין יכולין לערב יחד אפילו מלא תבן וקש כל זמן שלא בטלו ואם היה מלא עפר וצרורות אפילו סתמא שלא בטלו צריכים לערב יחד (ועיין לעיל סימן שנ"ח סעיף ב').

הגה: יש אומרים דאם מלאם בפירות סתמא בטלו לה דדרכן לעשותו שם אוצר (הגהות אשירי).

מפרשים

מגן אברהם

(כז) סתמא:    דסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלים הן (רמב"ם) משמע דס"ל דלא מהני ביטול לשבת אחד דאל"כ ל"ל האי טעמא הא בלאו הכי עפר אין ניטל בשבת עיין בגמרא והא דכתב בסי' תרל"ג ס"ד עפר וביטלו בפי' דוקא היינו בבית שאין בטל שם בסתם, וכתבו התו' דף פ"ד דוקא למעט גבוה י' לשווי' כפתח למרפסת מהני פירות טבלים אף על גב שעתיד ליטלם כיון דאינו ניטל בשבת כמ"ש ס"י גבי ספל אבל לבטל מחיצה לא מבטל אלא א"כ אין עתיד לפנותו ע"כ ועססי שע"ה מ"ש:


(כח) אוצר:    והואיל וכן אסור להתחיל להסתפק מהן בשבת כמ"ש סי' של"ג (שם) ומשמע דס"ל דבטול לשבת א' סגי ועיין סי' שנ"ח שס"ב, וקשה דבגמרא דף פ"ד מוקי לה בפירות טבלים משמע דבשאר פירות אסור ע"ש וע"ק על רמ"א דהא פסק בסי' של"ג דמותר להסתפק ממנו א"כ הוה ליה דבר הניטל בשבת ואינו ממעט וע"ק דאי מתרמי ליה אורחים מותר לפנותו ולמה ימעט וצ"ע:

באר היטב

(י) סתמא:    ובגמרא דף פ"ד מוקי בפירות טבלים משמע דבשאר פירות אסור לטלטל וצ"ע. מ"א.


משנה ברורה

(קיז) חריץ שבין שתי חצרות:    פי' שלא היה ביניהן שום מחיצה המפסקת רק חריץ בעלמא:


(קיח) עמוק עשרה וכו':    שכשם שמחיצה שגבוה עשרה מפסקת בין הרשויות כן חריץ שהוא עמוק שיעור זה ג"כ מחלק הרשויות. ומיירי שהחריץ הולך בכל אורך החצרות מקצה אל קצה דאם נחסר ד' טפחים נחשב אותו מקום כפתח וכדלקמיה בסי"ז:


(קיט) ורחב ארבעה:    טפחים דפחות מכאן נוח לפסען משפתו אל שפתו ולא חשוב הפסק וגם זה מיירי שהיה כל שטח החריץ רוחב ד"ט וכדמוכח לקמיה בסי"ז:


(קכ) תבן וקש:    שראוי למאכל בהמה דאם היה תבן וקש סרוח שאין ראוי למאכל בהמה דינו כעפר ואפילו סתמא נמי מבוטל:


(קכא) כ"ז שלא ביטלו:    בפירוש ואמר לא שקילנא מהכא וי"א שאפילו לא אמר בפיו רק שהסכים בלבו לזה ג"כ ממילא מתבטל:


(קכב) מלא עפר וכו':    היינו כל אורך החריץ או עכ"פ ביותר מעשר אמות [דאל"ה הוי כפתח ואם רצו מערבין שנים] ודע דמה שכתב מלא עפר הוא לאו דוקא דאם מיעט עומקו מעשרה ג"כ דינא הכי:


(קכג) אפילו סתמא:    דעפר וצרורות בחריץ מסתמא מבוטלין הן:


(קכד) וע"ל סי' שנ"ח ס"ב:    בהג"ה דשם הביא שתי דיעות אם ביטלו לשבת אחת ודעתו לפנותו אח"כ אם חשיב בטול די"א דכיון דדעתו שלא ישאר שם לעולם לא חשיב בטול וגרע מסתמא ואין יכולין לערב יחד ולדינא נראה דכיון שהוא ד"ס יש לסמוך להקל אם רצו מערבין יחד ואם רצו מערבין שנים:


(קכה) לעשותן שם אוצר:    לאיזה זמן ולא להסתפק ממנו ועיין במ"א שמפקפק על דין זה וכן בביאור הגר"א הסכים לדבריו דדוקא בפירות טבלים שהוא דבר שאין ניטל בשבת ולכן סתמא מבוטל הא שאר פירות שמותר להסתפק מהם סתמא אינו מבוטל:

ביאור הלכה

(*) חריץ שבין שתי חצרות:    וה"ה אם היה חריץ כזה מפסיק בחצר אחד על פני כל ארכו ויש בו דיורין מכאן ומכאן דנעשה עי"ז כשהי חצרות [רש"י] ופשוט הוא:.


(*) כ"ז שלא ביטלו:    ר"ל אפילו ידוע לנו שאין עתיד לפנותו מפני שאין צריך לו כ"ז שלא ביטלו בפיו לפירש"י ולפיר"ח כ"ז שלא הסכים בלבו לזה [כן מוכח בסוכה ובפוסקים שם] ועוד מבואר בסוגיא שם דבכרים וכסתות אפילו ביטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם:.





▲ חזור לראש