שולחן ערוך אורח חיים שעא א
שולחן ערוך אורח חיים · שעא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהם במה דברים אמורים בישראל אבל בעכו"ם אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם הוא קרוב מהלך יום אחד שהרי אפשר שיבא בשבת אבל אם רחוק יותר אינו אוסר ויש אומרים שגם עכו"ם אם הלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר. וכן נראה עיקר (ואם בא העכו"ם בשבת עיין לקמן סימן שפ"ג).
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
וי"א שגם עכו"ם כו'. משמע דלא איכפת לן במה שיכול לבוא בשבת וקשה הא פסקי' בסי' שס"ה ס"ז דאם עומד לסתור בשבת פסול וי"ל דהתם מיירי שרגיל בשבת להתקלקל כגון ע"י עכו"ם שרגילין בכך משא"כ כאן דאה"נ דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום דאסו' וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום וק' א"כ כי בא עכו"ם בשבת אמאי אסור כאן הא נמלך הוא במה שבא בשב' ומ"ש מהא דאי' אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב' דמותר וכ' ב"י בשם הרא"ש הטעם כיון דכבר הסית לבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ה"נ נימא בעכו"ם שבא בשבת כשלא היה דעתו בע"ש לחזור לכאן וע"ד כן הלך כבר הסיח הישראל מלבו ונימא שבת שהותר' דהא כאן לאו בנאמנו' תליא מלתא אלא במה שהסיח דעתו בע"ש וע"כ נרא' דבאמת אין חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בספק לנו בע"ש אם יבא בשב' ובזה פליגי גבי עכו"ם בשבת תנאי' במשנ' והכריע רמ"א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו"ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו' כיון שלא הותר אלא מכח ספק אבל באם היה נרא' בבירור בע"ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת אפי' בעכו"ם י"ל שבת שהותרה הותרה דמ"ש משראל וכ"מ דברי הרא"ש שב' בפ' כיצד משתתפין וז"ל אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר ול"נ כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ול"ד לעכו"ם שהי' עתיד לבוא בשבת כו' עכ"ל הרי שלא חילק אלא בין מסיח מלבו ובעכו"ם לא הסיח מלבו ממיל' אם ברור לן גם בעכו"ם שהסיח מלבו למה יאסר אח"כ ולפ"ז מ"ש הטור ריש הסי' והולך מבע"י לשבות אצל בתו ואפי' חזר בשבת מותר פי' בודאי מסיח בלבו בע"ש מביאתו בשבת. ומ"ש אח"כ גבי עכו"ם ומיהו אם בא בשבת אוסר היינו בספק היה בע"ש. וצ"ע בזה לפרש כך לשונו:
מגן אברהם
(א) שהניח ביתו מבע"י: (טור) נ"ל דנקט כן לאשמועי' דאפי' חזר אין אוסר א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם עיין ססי' שפ"ג אבל באמת אפי' הי' כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב:
(ב) מהלך יום א': ואף על גב דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשב' מ"מ לא חיישי' להכי:
(ג) אינו אוסר: דכבר הסיח מלבו וה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר:
משנה ברורה
(א) אחד מבני חצר וכו' - והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב:
(ב) שהניח ביתו והלך וכו' - מיירי שהלך עם כל ב"ב משם ומבעוד יום ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום:
(ג) אוסר עליהם - אפילו עירבו ביניהם:
(ד) אם רחוק יותר וכו' - ואע"ג דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבוא בשבת מ"מ לא חיישינן להכי:
(ה) שגם עכו"ם וכו' - עיין בט"ז שכתב דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום אסור לכו"ע וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום:
(ו) בחצר אחרת - עיין בה"ל שביארנו בשם כמה פוסקים דאין להקל כ"א בעיר אחרת ולא בחצר אחרת:
(ז) אינו אוסר - כמו בישראל שהלך לשבות במקום אחר והסיח לבו מדירתו שחשבינן כאלו אינו דר שם באותו שבת:
ביאור הלכה
(*) שהניח ביתו והלך כו': עיין מ"ב מש"כ דמיירי שהלך מבע"י כן כתב הטור ואף דכתב המגן אברהם דהטור לאו דוקא קאמר שה"ה אם הלך בשבת כשהסיח דעתו שלא לחזור היום והביא ראיה לדבריו ממה דפסקינן בס"ד גבי מת בשבת ולא עירב היכא דלא בא היורש בשבת לדור שם ננקוט שם כדעת הטוש"ע להקל ג"כ אין ראיה לענינינו עיין בספר בית מאיר שחילק בפשיטות דבזה כיון שהוא חי וכל שעה יש בידו לחזור לא שייך כלל טעמא דר' יוסי שכבר הסיע מלבו דזה לא שייך אלא בהולך לשבות קודם שקידש היום וכ"כ רש"י בדף מ"ז בהדיא דמיירי מבע"י וכן בספר גאון יעקב דעתו דהטור דוקא קאמר מבעוד יום וכתב עוד טעם נכון לחלק דלא דמי לס"ד דמיירי במת בשבת דהכא שהוא חי וקנה בו שביתה לאחר שקידש היום לא נעקרה דירתו מכאן במה שהלך במקצת היום הנשאר לשבות במקום אחר וכן הרשב"א והריטב"א כתבו בהדיא בענינינו דמיירי דוקא מבע"י ואף דיש לדחות דמהם אין ראיה דהם מחמירין ג"כ בההיא דס"ד מ"מ כיון דמצינו לשלשה מהראשונים [רש"י ורשב"א וריטב"א] שכתבו בהדיא דמיירי דוקא מבע"י מסתברא דאין להקל כשהלך בשבת. והנה ראיתי בא"ר שכתב לחלק דהטור מיירי בסתמא ולכך נקט מבע"י אבל אם בהדיא הסיח מלבו שלא לחזור בשבת מהני אפילו בשבת והנה באמת אצל בתו סתמא הוי ליה כאלו אצל אחר הסיח דעתו בהדיא כמבואר בפוסקים ואפ"ה כתב הטור מבע"י גם מה שכתב דכהאי גוונא איתא בעה"ק אין שם שום הוכחה לזה דמה שכתב בשער ד' אות ג' דאם הסיח דעתו מלבו בהדיא מהני אפילו אצל בנו ואחר מיירי שהלך מבע"י ותדע דהא הוא פוסק אח"כ באות ז' גבי מת בשבת ולא עירב אפילו לא בא היורש לדור שם בשבת נאסר לכל השבת משום דכיון שנאסר במקצת שבת נאסר לכולו וא"כ פשוט דבעניננו בכל גווני בעינן דוקא מבע"י דאל"ה אסור וכן כתב הרשב"א בהדיא בחידושיו דבעינן דוקא מבע"י דאל"ה כיון שנאסר במקצת שבת נאסר לכל השבת ולפי טעם זה ברור דאין לחלק בין בסתמא לבין הסיח דעתו בהדיא. וע"כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא:.
(*) אם הסיח כו': אף דבסוגיא שם איתא דוקא בתו אבל בנו לא וכ"ש אחר הסוגיא מיירי בסתמא דאמרינן כשהלך לשבות אצל בתו מסיח דעתו מדירתו ואצל בנו אינו מסיח שמא תתקוטט עמו כלתו אבל אם הסיח דעתו בהדיא מדירתו לאותו שבת כגון ששאלוהו ואמר שאין דעתו לחזור לדירתו לשבת זו אינו אוסר אפילו הלך לשבות אצל בנו וה"ה אחר ואם לא הסיח דעתו כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת אפילו בשהלך אצל בתו אוסר דחשבינן ליה כאלו הוא בביתו כ"ז מתבאר מדברי הרשב"א בעבוה"ק ומסתברא דגם הרמב"ם מודה דבבתו אפילו בסתמא אמרינן דהסיח דעתו דאל"ה במאי מחלק הגמרא בין בתו לבנו אלא דהוא נקט מילתא דפסיקא באם הסיח בפירוש דזה מהני בכל אדם וכן משמע בביאור הגר"א והנה בתוס' שבת משמע דלהרמב"ם אין שום חילוק בין בתו לאחרים וכן הוא דעת השו"ע לדעתו ולא נהירא דכל הראשונים העתיקו מימרא דגמרא דיש חילוק בין בתו לבנו הר"ח והרי"ף והסמ"ג והרא"ש והריא"ז והרשב"א ומסתברא דגם הרמב"ם לא יחלוק עליהם אלא דהוא נקט מלתא דפסיקא כמו שכתב הגר"א דזה מהני אפילו בבנו ובאחרים וכנ"ל בשם עבוה"ק:.
(*) בחצר אחרת: עיין בב"ח שהביא דהתוס' חולקים ע"ז וכן משמע מהטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת מקילינן גם גבי עכו"ם ולא בחצר אחרת ובפסקי הרא"ש כתב הכי בהדיא אח"כ מצאתי בעבוה"ק שמוכח ג"כ הכי גם בספר קרבן נתנאל תמה על פסק זה דהא די לנו להקל כדעת ר' יהודא [וכמו שכתב הרא"ש] ואיהו בעיר אחרת דוקא קאמר ולא בחצר אחרת. אכן בריא"ז המובא בשלטי הגבורים דעתו הכי דאפילו בחצר אחרת מותר ונראה דסברתו דאנן מקילינן תרי קולי דנסבור כדעת ר"י דישראל ועכו"ם שוין בדבר וגם נסבור דעיר אחרת וחצר אחרת שוין אבל עכ"פ הוא דעת יחידאה דהתוס' והרשב"א והטור חולקים ע"ז ובפרט לדעה קמייתא בעכו"ם בכל גווני אסור. אח"כ מצאתי בבית מאיר שהביא עוד ראיה מהרא"ש דבעכו"ם לא אמרינן שהסיח דעתו וממילא בחצר אחרת הוי כאלו הוא בביתו ודעתו דט"ס הוא בהרא"ש:.