שולחן ערוך אורח חיים כ ב

^ב^באין מוכרים טלית מצוייצת ^ד^ולעובד כוכבים ^ז^*שמא ^גיתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו ^גאפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעובד כוכבים אסור אלא אם כן הוא ^חלפי שעה דליכא למיחש להא:

מפרשים

באר הגולה

עריכה

(ב) אין מוכרים — שם.

(ג) אפילו למשכן — נימוקי יוסף.

(ב) אין מוכרין — כתב הב"ח דמותר למכור לתגר. וצריך עיון, דבגמרא אמרינן: הלוקח טלית מן התגר כשירה, אף על פי שאמרו אין מוכרין טלית מצויצת לעכו"ם, ופירש רש"י: אפילו הכי אמרינן גבי תגר, ישראל מכרה לו. ואי איתא, הוה ליה לרש"י לפרש: אף על פי וכו' אפילו הכי שרי למכור לתגר? אלא על כרחך סבירא ליה לרש"י דגם לתגר אסור למכור, דגם הוא חשוד על גילוי עריות ושפיכות דמים. אלא דאם התגר מוכר טלית ואומר שלקחן מישראל, נאמן, דלא מרע נפשיה:

(ג) יתלווה — ובגמרא איתא עוד טעם משום זונה. ופירש רש"י, שיתננה לזונה באתננה ויאמרו ישראל נתנה לה. וזהו פירוש המדרש הביא הילקוט: "לדורתם", לדור תם, תם מגזל, תם מגילוי עריות, תם משפיכות דמים. והוא פלאי, מאי בעי הכא לגבי ציצית לומר שהם תמימים מג' עבירות הללו? אלא על כרחך הכי קאמר, שיעשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ולא על בגדי עכו"ם, וקשה, למה באמת? לזה אמר: "לדורתם", לדור תם מגזל וגילוי עריות ושפיכות דמים; אבל העכו"ם חשודין עליהם, ואיכא למיחש שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו או יגזול ממנו, או משום זונה:

ביאור הגר"א

עריכה

אפילו כו' — דלהכי נקט הרמב"ם ושולחן ערוך סעיף ב האי טעמא, שמא כו', ולחומרא:

באר היטב

עריכה

(ד) לעכו"ם: נראה דאפי' לתגר עכו"ם מדלא מפרש הברייתא לגוי שאינו תגר. אבל הב"ח כ' דוקא לגוי שאינו תגר אבל לתגר גוי מוכרין. והמ"א הקשה עליו מפרש"י ע"ש. ואני אומר דמפרש"י אין הוכחה. דמנ"ל פירושו. די"ל כף כוונת הגמרא מן התגר מן הגוי כשרה. ואף ע"פ שאמרו אין מוכרין טלית מצוייצת לגוי. אפ"ה לתגר גוי מותר למכור לו טלית מצוייצת לכתחלה כיון דתגר הוא ליכא למיחש למידי ועיין יד אהרן. כ' המ"א סי' ט"ו ס"ק ב' מוכח מכאן שמותר לעשות מהטלית בת ד' כנפות בגד אחר שלא יהא לו ד' כנפות מדמתיר למכור לעכו"ם הטלית כשנוטל הציצית. אבל אם מוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעם בטלית אחר ע"ש. לשלוח ציצית ע"י עכו"ם צריף ב' חותמות. ודוקא אם יש לחוש שנהנה בחליפין ואפשר דאם הם שזורין ומופסקין שרי מ"א. אם מצא טלית מצוייצת או ציצית בשוק יש להכשירו בזמן הזה. עולת תמיד ועיין ב"י והבאר היטב אשר לפני העתיק משם ע"ת יש להחמיר ע"ש ואינו כן.

משנה ברורה

עריכה

(ו) לעובד כוכבים — אפילו אם הוא תגר דגם הוא חשוד על שפיכת דמים וג"ע והא דאמרינן לעיל בס"א חזקה שלקחה מישראל וכו' היינו שישראל עבר ומכרה לו:

(ז) שמא יתלווה — ועוד איכא טעם בגמרא משום זונה ופירש"י שיתננה לזונה באתננה ותאמר שישראל נתן לה וא"כ כ"ש דאסור למכור לנכרית מטעם זה ועיין בח"א שכתב דלטעם שמא יתלווה ליכא למיחש השתא דאינן חשודים על ש"ד =שפיכות דמים= אבל לטעם דזונה יש לחוש:

(ח) לפי שעה — אבל אם הסיר הציצית אע"פ שנשארו הנקבים מותר אפילו למכור הטלית לנכרי:

ביאור הלכה

עריכה

(*) שמא יתלווה: עיין במ"ב ועיין בביאור הגר"א שכתב דלהכי אסור אפילו למשכן אצל הנכרי משום דנקטינן לחומרא כהאי טעמא דשמא יתלווה וכו' דלאידך טעמא דזונה היה מותר ור"ל דאיך ימסור לזונה כיון שהטלית אינו שלו [ולפ"ז לפי מה שכתב הח"א דלדידן השתא לא חיישינן לטעם דשמא יתלווה כמ"ש במ"ב בשמו ממילא מותר למשכן ונעלם זה מהח"א עי"ש שמחמיר בזה]. ועיין בנ"י בה"ק דמשמע בהיפך וצע"ג על סברת הנ"י במה שכתב ולפ"ז וכו' עי"ש ואולי כונתו דלנכרית אסור למסור להפקיד מטעם זה אבל מדברי הב"י שהביאו משמע דאף לנכרי אסור:.

כף החיים

עריכה

(ח) סעיף ב: אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו"ם וכו' — כתב הב״ח, היינו דוקא סתם עכו״ם, אבל אם הוא תגר ונודע שהוא קונה טליתות לחזור ולמוכרם, אפילו מצוייצת מוכרין לו עכ׳׳ל, וכן כתב רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כתב יד והביאו הברכי יוסף בשיורי ברכה אות א'. אמנם המגן אברהם ס"ק ב הקשה על הב׳׳ח מפירוש רש׳׳י (מנחות מג א) דמשמע מפירושו דאפילו לתגר אסור למכור, דגם הוא חשוד על גילוי עריות ושפיכות דמים יעויין שם, וכן הקשה היד אהרן בהגהת הטור, וכן כתב המאמר מרדכי אות ב׳ דמפשטיות הש׳׳ס והפוסקים משמע דאפילו לתגר אסור, יעויין שם. (ומה שכתב הבאר היטב ס"ק ד לישב קושית המגן אברהם על הב׳׳ח, עיין מה שכתב עליו המאמר מרדכי שם) וכן כתב אליהו רבה אות ה׳, ר' זלמן אות ו׳, נה׳׳ש אות ג׳, שתילי זיתים אות ד׳. וכתב הברכי יוסף אות ב׳ שכן משמע מפירוש רבינו גרשון כתב יד. והגם שכתב הברכי יוסף בשיורי ברכה: כיון שמצינו לרבינו ישעיה הא׳ כהב׳׳ח, צריך לדחוק בדברי רבינו גרשון ורש״י דלא לאשויי פלוגתא ביני רבוותא קמאי, יעויין שם. וכן הפרי מגדים באשל אברהם אות ב׳ ואות ג׳ יישב דברי הב״ח עם פירוש רש״י. מכל מקום עדיין יש חששא אחריתי, דשמא התגר העכו"ם הזה ימכרנו לעכו"ם אחר, ואותו אחר יתלווה עם ישראל וכו׳. על כן אין למכור טלית מצוייצת לעכו"ם, ואפילו הוא תגר:

(ט) שם: אין מוכרין טלית מצוייצת לעכו״ם וכו׳ — בברייתא כתוב (מנחות מג א): אלא אם כן התיר ציציותיה. וכתבוה הרי״ף והרמב״ם פרק ג הלכה ט והרא״ש בהלכות קטנות סימן ט"ז. וכתב בית יוסף דאתא לאשמעינן שאחר שהתיר ציציותיה מותר, שאף על פי שנקבי הציציות קיימין, ליכא למיחש שיטעו בו לומר שהוא יהודי, מאחר שאין בהם ציצית, עד כאן לשונו. (ומה שכתב זה בית יוסף על שם ר' ירוחם ולא על הברייתא, כבר תמהו עליו מעדני יום טוב על הלכות קטנות סימן ט״ז אות ז׳, ושיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף, והדרישה בסוף הסימן, ואליהו רבה אות ה׳, ומאמר מרדכי אות ג׳, ונה״ש אות ב׳ ושאר אחרונים. מיהו הפרי מגדים באשל אברהם אות ג׳ ופתח הדביר יישבו קצת בזה, יעויין שם), וכן כתב עולת תמיד אות ג׳, מחצית השקל בסוף הסימן, פתחי עולם אות ג׳, שתילי זיתים אות ו׳:

(י) שם: שמא יתלוה עם ישראל וכו׳ — בגמרא איתא טעמא אחרינא, משום זונה. ופירש רש״י: דילמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ותבעל ליה, ועוברין משום לא תתחתן בם. לשון אחר: משום זונה עכו״ם, דילמא יהיב לה ההוא עכו״ם באתננה ואמרה כי ישראל נתנה לי ואתי למחשדיה, עכ״ל. והביאו בית יוסף. ומגן אברהם ס"ק ג שלא הביא כי אם פירוש שני של רש״י, עיין הטעם בפרי מגדים באשל אברהם אות ג׳, ועוד עיין שם מה שהקשה על פירוש א׳ של רש״י מאבן העזר סימן ט״ז סעיף א׳. ולפירוש השני של רש״י, כל שכן שלא ימכור לנכרית, שמא תאמר ישראל נתנו לה באתננה. פתחי עולם אות ד׳:

(יא) שם: יתלוה עם ישראל ויהרגנו — או יגזול ממונו. מגן אברהם שם ומחצית השקל. שתילי זיתים אות ו':

(יב) שם: שמא יתלוה עם ישראל ויהרגנו — כתב חיי אדם כלל י״א אות מ״ב וזה לשונו: נראה לי דליתא בזמן הזה, דאינם חשודים על שפיכות דמים, עד כאן לשונו. ולי נראה דאיתא ואיתא, דהא שמענו כמה וכמה פעמים שעשו וגם בקשו לעשות רחמנא ליצלן. ודברי רז״ל אינם זזים ממקומם:

(יג) שם: אפילו למשכן וכו׳ — וכן אפילו להשאיל יש להחמיר, ואף על גב דלטעמא דזונה וללשון שני דרש״י לא שייך הך גזירה אלא במכירה, לטעמא שמא יתלוה שייכא. הרד״ל מנחות מ״ג. והביאו פתחי עולם אות ג׳:

(יד) שם: אלא אם כן לפי שעה דליכא למיחש להא — משמע הא אם איכא למיחש אפילו לפי שעה חיישינן. ועל כן בעכו״ם שחפצים ללמוד מעשה היהודים, אסור להניח אצלם אפילו לפי שעה, דחיישינן שמא יראו מעשה הציצית ויתלמדו לעשות כמוהו ויעשו הם, או ילמדו לאחרים לעשות, ואחר כך יתלוו עם ישראל בדרך וכו׳ או משום זונה וכו׳:

(טו) השולח ציצית לחבירו ביד עכו״ם צריך שיחתמנו חותם בתוך חותם, ואפילו בזמן הזה דאין לנו תכלת כי אם לבן, כי כן דעת הרשב׳׳א הביאו הטור ביורה דעה סימן קי׳׳ח והט״ז שם ס״ק א והש״ך ס״ק ה, וכן דעת הרמב׳׳ם בפרק י״ג מהלכות מאכלות אסורות דין יו״ד ומרן ז״ל שם סעיף א׳, דכל שהוא איסורא דאורייתא, השולחו ביד עכו״ם צריך חותם בתוך חותם. ודלא כרש״י שכתב הטעם מפני שדמיו יקרים יעויין שם. וכן כתב המגן אברהם בסימן זה ס״ק א. ר' זלמן אות ג׳, שתילי זיתים אות ג׳. והוא הדין בשולח ביד ישראל חשוד, צריך חותם בתוך חותם. {{קטן|ש״כ שם ס״ק ד, זבחי צדק שם אות ב׳ בשם כמה פוסקים, ועיין שם ביורה דעה סימן קי׳׳ח סעיף ח׳ ובסימן קי״ט סעיף י״א איזה נקרא ישראל חשוד. ועוד עיין ביורה דעה סימן קי״ח ובסימן ק״ל איזה נקרא חותם בתוך חותם, ואין כאן מקום להאריך:

(טז) במה דברים אמורים כשהוא בעניין שיהנה הגוי בחליפין, אבל אם לא יהיה לו הנאה כלל בחליפין, אין חוששין שמא יחליף הגוי כדי להכשיל את ישראל. כן כתב מור״ם ז״ל ביורה דעה סימן קי״ח סעיף ב׳ בהגה, ומרן ז״ל שם סעיף יו״ד. וכן כתב זבחי צדק שם אות כ״ה בשם כמה פוסקים יעויין שם, וכן כתב מגן אברהם בזה הסימן ס״ק א. ר' זלמן אות ג׳. שתילי זיתים אות ג׳:

(טוב) כתב הרמב״ם בפרק ב: המוצא תכלת בשוק, אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין, פסולין. וחכמי לוניל תמהו עליו, דהא בהדיא אסיקנא בפרק המוצא תפילין, שאם הם מופסקים ושזורין כשרים. והשיב שטעה בהעתקת נוסחא שלו, וכן צריך להיות בפירוש: מצא חוטין פסוקין, פסולין, שזורין כשרים. והרי״ף והרא״ש השמיטו דין זה, וגם רבינו לא הזכירו. ונראה דטעמם, מפני שהם סוברים דבתכלת דאתמר אתמר, אבל בלבן אין לנו. ואפשר שגם הרמב״ם סובר כך, שהרי לא כתב כן אלא בתכלת, אף על פי שיש לדחות דלישנא דגמרא נקט, עד כאן לשון בית יוסף. וכתב עליו הער״ה אות ג׳ וזה לשונו: ואין צורך, דהרי״ף והרא״ש אזלי לטעמייהו דפסקי כרבא בתפילין, דחדשות אסור לר״י משום דטרח איניש לעשות תפילין כעין קמיע כמו שכתב הבית יוסף סימן ש״א, ואם כן במוצא תכלת בשוק לא קיימא לן כר״א אלא אפילו מצא שזורין ופסוקין פסול דטרח איניש וכו׳, כמו שכתב המגיד משנה בפרק י׳׳ט דשבת עיין שם. וכיון דבעינן לשמה ואין לוקחים אלא מן המומחה, לא הוצרכו לבאר דין זה, דבכל גוונא פסול, דוודאי איכא למיחש שמא לא נטוו לשמן. ושוב מצאתי כן להדיא במלחמות הרמב״ן שם, דהרי״ף השמיט מימרא דר״א משום דקיימא לן כרבא, ויפה כיון, עיין שם, עד כאן לשונו. וכן הקשה המאמר מרדכי אות ד' על מרן ז״ל מדברי הרמב״ן במלחמות הנ״ל, וכתב דאין סברא לחלק בזה בין תכלת ללבן יעויין שם, שכתב על דברי הב״ח דאינם מוכרחים, וגם יש קצת גמגומים בדבריו, עד כאן. וכן כתב הברכי יוסף אות ד׳ בשם מהר"ר יעקב מולכו בתשובה כתב יד סימן כ״ח, דאם מצא בשוק חוטי לבן שזורין ופסוקין פסולין לכולי עלמא, וגם המחצית השקל בסימן י״א ס״ק א׳ כתב: אפשר כוונת בית יוסף רוצה לומר דבלבן החמירו יותר ולכולי עלמא פסולים יעויין שם. ואם כן, כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא, יש להחמיר, ואפילו מצא בשוק חוטי לבן שזורין ופסוקין פסולין. וכן אם שולח ביד עכו״ם חוטי לבן שזורין ופסוקין, צריך להחתימם חותם בתוך חותם, ודלא כמו שכתב עולת תמיד אות ג׳ ור׳ זלמן אות ד׳ ואות ה׳, ועיין מחצית השקל על סימן י״א ס״ק א׳ ובזה הסימן ס״ק א׳. מיהו אם היו החוטין מופסקין ומובדלין כל הד׳ חוטין לבד, והרביעי שקורץ אותו שמש הוא עשוי ארוך כנהוג כדי לעשות בו החוליות, וגם כל חוט מד׳ חוטין כפול ושזור מח׳ חוטין כמו שכתבנו לעיל סימן יא אות יו״ד אפשר להקל, והכל לפי המקום והזמן כגון שאין עושין כהאי גוונא כי אם למצות ציצית.

(חי) ואם מצא טלית מצוייצת בשוק – כשר, עולת תמיד אות ג', אליהו רבה אות ד', פרי מגדים במשבצות זהב אות א', ברכי יוסף שם בשם הנזכר. ובפרט שנראה בעניין הכריכות והקשרים דהוא ציצית גמור, ואף דנפל לא איתרע. ברכי יוסף שם בשם הנזכר, פתחי עולם אות ג'.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}