שולחן ערוך אורח חיים כה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · כה · ה · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם.

הגה: ויש אומרים לברך על של ראש על מצות תפילין אפילו לא הפסיק בינתיים (הרא"ש הלכות תפילין) (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) (מהר"י בן חביב אגור סימן ל"ח):

מפרשים

מגן אברהם

(ו) יכוין:    כתב הב"ח בשם הגאון מהר"ר פיווש ז"ל דצריך לקרות גם ב' פרשיות אלו קדש והיה כי יביאך וכ"כ בשל"ה אבל בספרי פרשת ואתחנן אי' שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקוט פי' שא"צ לאומרם ומ"מ האומרם לא הפסיד דהא בקשו לקבוע פרש' בלק בק"ש משום דאית ביה יציאת מצרים אלא שחששו לטורח צבור כדאיתא ספ"ק דברכות והני נמי אית בהו יציאת מצרים:

(ז) ויניח וכו':    הע"ת לא עיין סי' כ"ח:

(ח) תפילין:    הלמ"ד בדגש (לחם חמודות):

(ט) על מצות:    בפת"ח תחת הוי"ו דהא לא קאי רק על של ראש לחוד כדאי' סימן כ"ו ואפי' למ"ש הטור דקאי ג"כ על של יד מ"מ אני נוהג לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי עכ"ד ל"ח, וכנ"ל דהא פסקינן בסוכה דף מ"ו כר"י דאסור לברך על המצות על שנים כא' אלא ע"כ שניהם כא' חשישי /חשיבי/ ועוד מצינו בקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות משא"כ כשיאמר מצות בחול"ם לא אתי שפיר לאידך פירושי':

(י) בשכמל"ו:    משום ספק ברכ' לבטל' כמ"ש סי' ר"ו:

באר היטב

(ג) תחלה:    עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"כ ובתשו' דרכי נועם חלק א"ח סי' ג' שהאריף אם ברכות תפילין צריף להיות מעומד.

(ד) להניח תפילין:    הלמ"ד בדגש. ל"ח. ועל מצות יש לברך הוא"ו בפתח ל"ח אות כ"ו וכ"כ המ"א. אבל הט"ז כתב בשם אחיו הר"י הלוי שיאמר הוא"ו בחול"ם לשון רבים דהוי תרי מצות דקאי אתרוייהו על של ראש ושל יד דאיתא בש"ס תפלה של יד אינו מעכב ש"ר וש"ר אינה מעכבת של יד מוכח מזה דב' מצות הם דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן גבי ציצית ד' ציצית מעכבות זה את זה מפני שהם מצוה אחת למידין מזה גבי ציצית מברך מצות ציצית בפתח מפני שהן מצוה אחת. ובתפילין מברך מצות בחולם שהן ב' מצות. וה"ה נמי אם אין לו אלא של ראש לבד יברך בפתח ע"ש.

(ה) שני ברכות:    עיין הלק"ט ח"א סי' צ"ד.

משנה ברורה

(טו) יכוין בהנחתם - כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא:

(טז) להניח ד' פרשיות - ויש נוהגים מחמת זה לקרות הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא [ארה"ח]:

(יז) תחלה - דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו':

(יח) ויברך - ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן:

(יט) תפילין - הלמ"ד בדגש:

(כ) על מצות - בפת"ח תחת הוא"ו שהוא לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]:

(כא) וטוב לומר - משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה:




▲ חזור לראש