שולחן ערוך אורח חיים ט א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · ט · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אאין חייב בציצית מן התורה אאאלא בגד פשתים או של אאאצמר ברחלים אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית גאלא מדרבנן.

הגה: בדויש אומרים דכולהו חייבין מדאורייתא הוהכי הלכתא (תוספות דף ל"ט והרא"ש וסמ"ג ומרדכי):

מפרשים

באר הגולה

(א) אין חייבמנחות לט ב וכרב נחמן. הרי"ף בהלכות קטנות והרמב"ם שם.



טורי זהב - מגן דוד

(א) אלא בגד פשתן — דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם, פירוש: אצל נגעים ואצל ציצית ואצל כלאים, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, דהיינו בנגעים, אף כל צמר ופשתים דווקא. אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עיזים והשירים, פירוש של משי, כולן פטורין מציצית:


(ב) ויש אומרים דכולהו כו' — פוסקים כרבא, דרבא רמי. כתיב: "הכנף" מין כנף, פירוש, אפילו אינו של צמר ופשתים מכל מקום יהיו הציצית ממין הבגד. וכתיב: "לא תעשה שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך". הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן כו'. ומכריע רמ"א כדיעה זו, שכן סבירא להו לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף, ושמע מינה דכל מיני בגד חייב מדאורייתא בציצית, ויהיה מין הבגד:

מגן אברהם

(א) צמר רחלים — וצמר אילים, עיין ביורה דעה סימן רצח. ונראה לי דצמר רחלים ושאר מינין שטרפן זה בזה, אזלינן בתר הרוב, וכן משמע פרק בתרא דכלאים עיין שם. רחל בת עז, צמרה פסול לציצית (רמב"ם פרק ב), ואם כן אינו פוטר אלא במינו (ב"י):

באר היטב

(א) צמר רחלים:    אבל צמר גמלים ונוצה של עיזים והשירים וצמר אילים‏[2] ורחל בת עז פטורים מדאורייתא רק מדרבנן ואינו פוטר אלא במינם צמר רחלים ושאר מינים שטרפן זה בזה אזלינן בתר הרוב מ"א. טלית שהשתי צמר והערב משי או איפכא פטור מה"ת וחייב מדרבנן אפי' אם הרוב צמר. ואם ערבם זה בזה אזלינן בתר רובא כנה"ג בשם הרדב"ז ומסיק שם בשם הר"ם מרוטנבורג דאין לטלית זו תקנה ע"ש ועיין בהלק"ט ח"א סי' קס"ח. וח"ב סי' ק"ו. ירא שמים ילבש טלית כולו של צמר. ולדעת המקילין לעשות טלית של משי יטוו חוטין של צמר ולא של משי. ולא יסמוך ע"ז רק יעשה טלית קטן שכולו צמר מלמטה כדי לצאת בו ובזה יתנאה למעלה מ"א ס"ק ד' וכ"כ בסי' ח' ס"ק ט"ו דנהגו שלא לברך על טלית של משי אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי ע"ש.

שערי תשובה

(א) צמר רחלים — עיין באר היטב. וכתב בשאלות יעב"ץ חלק ב' סימן ל"ב: אם נתפר אימרא בבגד של ד' כנפות של קאטין כותנה בחוטי פשתן, מותר להטיל בו ציצית של צמר, כמו שמותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת מלבוש צמר אף על פי שהחוט של קנבוס נכרך על חוטי פשתן ומתחבר לבגד צמר, עיין שם. וקצת יש להחמיר בזה, שמא ישאר חוט של פשתן תלוי ויסברו דשל פשתן כשר לציצית, עיין בסוף סימן ט"ו בהג"ה ולקמן ס"ק ב' וס"ק ה':

ביאור הגר"א

ויש אומרים כו' — דרחבא ורב יהודה ורבא פליגי עליה דרב נחמן, ורבא בתראה הוא. ואי משום תנא דר"י, הא אמר אביי, האי תנא מפיק כו', ורבנן גם כן פליגי עליה, כמו שכתוב בפרק קמא דיבמות ה א. וסברא הראשונה סבירא להו, כיון דבשבת כו-כז שקיל וטרי אמוראי אליבא דתנא דר"י, ורב נחמן בר יצחק אמר לאתויי ציצית, הלכה כוותיה.

משנה ברורה

(א) אלא וכו' – כדתני דבי רבי ישמעאל, דילפינן מנגעים דפרט ביה הכתוב "צמר ופשתים", אף כל מקום דכתיב ביה בגד, הכוונה מצמר ופשתים.


(ב) רחלים – או אילים זכרים. אבל שאר כל המינים, כגון צמר גמלים ונוצה של עזים והשירים וצמר ארנבים, וכן קנבוס וכל כהאי גוונא, אינן בכלל צמר ופשתים ואינם חייבים בציצית, רק מדרבנן. וצמר רחל בת עז כתב בית יוסף דצמרה גם כן לא חשיב צמר, ולא הוי אלא כשאר מינים. וממילא הוא הדין דבכל אלו אם עשה מהן ציצית, כל אחד מהן אינו פוטר אלא במינו.

צמר רחלים או פשתן שטרפן בשאר מינין, אזלינן בתר רובא: אם הרוב הוא מצמר ופשתים – חייב מן התורה, ואם לאו – מדרבנן. ודווקא אם טרפן וטוון ועשה מהן בגד, אבל אם השתי מצמר או מפשתים והערב משאר מינין או איפכא, אין חייב לדעה זו רק מדרבנן, אפילו אם רובו מצמר ופשתים, דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד. ולענין איזה ציצית לעשות בו, עיין לקמן בס"ק י"ג. ועיין בביאור הלכה.


(ג) אלא מדרבנן – אף דצריך לברך על מצווה שהיא מדרבנן גם כן, מכל מקום נפקא מינה לעניין כמה דברים. א'. דיותר ראוי לעשות בגד שהוא יוצא בו מן התורה. ב'. אם נתערב לו ציצית טוויין לשמן בשלא לשמן ואין לו ציצית אחרים, או שיש לו ספק על הבגד אם הוא חייב בציצית, דאם הוא מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. ג'. אם הוא יושב בציבור ונפסק אחד מציציותיו בחול, דאם הוא מדרבנן, יש לומר כבוד הבריות דוחה דרבנן ואינו מחוייב תיכף לפשוט טליתו, עיין בסימן י"ג. ועוד נפקא מינה הרבה, עיין בפרי מגדים.


(ד) ויש אומרים דכולהו וכו' – פוסקים כרבא, דרבא רמי: כתיב "על ציצית הכנף", משמע מין כנף, פירוש, אפילו אינו של צמר ופשתים, מכל מקום יהיו הציצית ממין הבגד; וכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך" מהם. הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן ובין שלא במינן; שאר מינין, במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין. ומכריע רמ"א כדעה, זו שכן סבירא להו לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף, ושמע מינה דכל מיני בגד חייב מן התורה בציצית, ויהיה ממין הבגד.


(ה) והכי הלכתא – וירא שמים יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה, ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכולי עלמא. ונכון שיעשה בין הטלית גדול ובין הטלית קטן של צמר.

ביאור הלכה

(*) רחלים:    עיין במ"ב במש"כ או אילים וכן כתבו כל האחרונים וט"ס הוא בבה"ט במש"כ דצמר אילים הוא פטור. ומש"כ עוד במ"ב דצמר רחל בת עז לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר אלא במינו דין זה כתב הב"י ועיין בבכורות דף י"ז בדברי חמודות שם. אמנם המעיין בדברי הרמב"ם משמע מיניה דמה שאמר פסול לציצית היינו ג"כ לתכלת וראיית הד"ח מה שכתב דאטו אם הוא צבוע תכלת מגרע גרע יש לדחות בפשיטות היינו דאבד מיניה מעלת התכלת וא"כ לא הוי אלא כחוטי צמר לבן ובאמת כך משמע לשון הגמרא דשם צמר עכ"פ לא אבד מיניה ומה שהביא עוד ממה שאמרו כל המטיל תכלת וכו' אתמהא דכי משום זה מוכרחין אנו לומר בכל מקום שנזכר תיבת תכלת שהכוונה על סתם ציצית אך באמת נוכל ליישב דברי הב"י דלכך אינו פוטר צמר זה את שאר מינים דגם ע"ז נוכל לאמר היקשא דגמרא מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אך לפ"ז יהיה יכול לפטור את בגד של צמר רחל בת רחל כיון דגם זה שם צמר עליו וצ"ע. אך לענין ראשית הגז נראה דבוודאי פטור צמר רחל בת עז לפי מה דמסקינן בחולין דף קל"ז דבעינן שיהא ראוי לעמוד בו לשרת ומסקינן בבכורות דאינו ראוי לעשות ממנו תכלת וא"כ אינו ראוי לעשות ממנו האבנט אך א"כ קשה למה מקשה שם הגמרא אלא לראשית הגז ולית ליה הא דתנא דר"י וכו' דהך קושיא לא קאי שם אלא אעז בת רחל יותר הי"ל למפרך דהא אינו ראוי לעשות ממנו תכלת ויפול הקושיא גם על רחל בת עז ויש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובפשיטות דהגמרא רצה להקשות אפי' למאי דלא ידע עדיין מהמימרות דלקמן. ובפמ"ג ראיתי בענינינו דבר פלא שכתב בפשיטות דאפילו צמר רחל בת רחל אך שאביה היה תיש ג"כ מיקרי צמר הנשתנה ולא חשוב צמר אפילו למאן דאית ליה אין חוששין לזרע האב ולא אדע מנין לו זה ולדבריו יהיה ג"כ קולא גדולה לענין כלאים ולענ"ד נראה ברור בהפכו ואולי איזה ט"ס יש בדבריו ואין לסמוך ע"ז כלל לענין כלאים בשגם שדעת הגר"א ז"ל ביו"ד בסימן רצ"ח דאפילו צמר רחל בת עז חשיב ג"כ צמר אך שאין לוקין עליו עי"ש. אם טרף צמר בשאר מינין עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שהתעורר על דברי המ"א דמה שמשמע מדבריו בפשיטות דלעולם אזלינן בתר רובא בטרף שני מינין דז"א דאם טרף שני מינין שאין דומין בשמן כלל כגון צמר עם משי וה"ה צמר גמלים עם פשתן וכה"ג דבר זה במחלוקת שנוי אם אזלינן ביה בתר רובא ובאמת המעיין בטור ש"ע יו"ד סימן רצ"ט יראה להדיא דהדין עם המ"א שזה לשונו שם מי שנתערב לו צמר ופשתים מביא מין אחר ומערבו עמהן ובטל אחד מהם והביא שם הב"י דדין זה נובע הוא מהירושלמי דאיתא שם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צ"ג ומבטלן הרי דלפי פירושם הכוונה בהירושלמי הליטרא ועוד הוא לבטל או הצמר או הפשתן כל מי שהוא קטן בשיעורו וא"כ משמע בבירור דאפילו היה הצמר ב' ליטרות והפשתן ליטרא אחת והצמר גמלים רק ליטרא ועוד ג"כ מותר ולדברי הפמ"ג הנ"ל הלא לא יוכל לבטל הצ"ג בשום אופן כיון שאין שוין בשמן אם לא שיתרבה הצמר גמלים על הצמר דוקא. אח"כ מצאתי בע"ה ביו"ד סימן רצ"ט בחידושי רע"א שהביא ג"כ בשם התשב"ץ כדברי:.


(*) אלא מדרבנן:    ואם לקח טלית צמר שאין בו שיעור חיוב ותפר לו חתיכה משאר מינין להשלים שיעורו פטור מן התורה להמחבר דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל אם יש בו כשיעור חייב מן התורה ואם יש בו שיעור חיוב מן התורה ורוב הטלית משאר מינים לכאורה אף להמחבר חייב מן התורה דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל מדברי המ"א סימן יו"ד סק"ה משמע דבתר עיקר הבגד אזלינן כ"ז בפמ"ג. וטליתים הארוגים מצמר ומשאר מינים בערבוב חוטין של צמר ושל שאר מינים בין בשתי ובין בערב מסיק בספר ארצות החיים דאזלינן בזה בתר רוב אם הרוב חוטין הוא מצמר חייב מן התורה אף להמחבר וא"ל חייב מדרבנן [ואעפ"כ נראה דטוב יותר לעשות בו ציצית של צמר] וכן משמע בספר א"ר דדוקא לענין שתי וערב לא אזלינן בתר רובא דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד משא"כ בזה ואם הוא מעורב מפשתן ומשאר מינים נשאר שם בארה"ח ובא"ר בצ"ע איזה ציצית עושין בו:.

כף החיים

(א) סעיף א: אין חייב בציצית מן התורה וכו' או של צמר רחלים — והוא הדין צמר אילים, בית יוסף, מגן אברהם ס"ק א, אליה רבה ס"ק א', פרי מגדים אשל אברהם אות א', מחצית השקל אות א', שו"ג אות א', מור וקציעה, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות יב. ומה שכתב בבאר היטב ס"ק א' טעות סופר הוא. אחר כך ראיתי שכן כתב מאמר מרדכי אות ה'.


(ב) שם: או של צמר רחלים — אבל של עזים נוצה מקרי. ושל גמלים, אף על פי שנקרא צמר גמלים, וכן צמר ארנבים, צמר סתם לא איקרי. בית יוסף, עיין שם. עולת תמיד אות ב', מחצית השקל שם.


(ג) שם: או של צמר רחלים — ורחל בת עז, צמרה פסול לציצית. הרמב"ם פרק ב. ואם כן לא חשיב צמר כלל, ואינו פוטר בציצית אלא במינו דווקא, בית יוסף, עולת תמיד אות ב', מגן אברהם ס"ק א, פרי מגדים אשל אברהם אות א'. וכן רחל בת רחל בת עז נמי שווה לרחל בת עז, עולת תמיד שם, וכן רחל שאביה תיש ואמה רחל, פרי מגדים שם. ואם פוטרין זה את זה, עיין שם בפרי מגדים שהניח בצריך עיון.


(ד) שם: או של צמר רחלים וכו' — צמר רחלים ושאר מינים שטרפם זה בזה, אזלינן בתר הרוב. מגן אברהם שם, וכתב שכן משמע פרק בתרא דכלאיים. וכתב מחצית השקל על דברי המגן אברהם הנ"ל, רוצה לומר בהיותן עדיין צמר קודם שטווה מהן חוטין המועט מתבטל ברוב, כן הוא במשנה שם והכי קיימא לן ביורה דעה סימן רצט סעיף א, מה שאין כן כשכבר טווה מהן חוטין אין מתבטלין, וכדאיתא שם, וכן הוא לקמן ס"ק ד' עד כאן לשונו. וכן כתב ר' זלמן אות ו'. ואם הוא מחצה על מחצה, כתב מחצית השקל שם דאזלינן לחומרא, דכן הוא שם ביורה דעה. ורוצה לומר שיעשה ציצית של צמר, שפוטרים בכל המינים, ככתוב בסעיף ב, וכן כתב ר' זלמן שם. מיהו לדברי האומרים דאין ציצית של צמר פוטרים בשאר המינים, כאשר יבואר לקמן בסייעתא דשמיא, אין לטלית זו תקנה, וכן כתב ר' זלמן שם.

וכל זה לדברי מגן אברהם, דסבירא ליה אף מין בשאינו מינו בבגדים אזלינן בתר הרוב; אבל הפרי מגדים שם כתב דיש מחלוקת בזה, דיש אומרים דאין בטל ברוב אלא מינו, עיין שם.


(ה) שם: אבל בגדי שאר מינים וכו' הגה: ויש אומרים דכולהו חייבים מדאורייתא וכו' — הנה בגמרא פרק התכלת דף ט"ל ע"ב יש פלוגתא אם שאר המינים חייבים מדאורייתא או מדרבנן, דרב נחמן סבירא ליה בגדי שאר המינים אין חייבין מדאורייתא, ורבא סבירא ליה דבגדי שאר מינים נמי חייבים מדאורייתא. והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב נחמן, וכן פסק מרן ז"ל כי כן דרכו. אבל התוספות והרא"ש וסמ"ג והמרדכי פסקו כרבא, וזה סברת מור"ם ז"ל. ובדברי רבא איכא פלוגתא, כי יש אומרים דאף לרבא צמר או פשתים פוטרים בשאר מיני בגדים, ואפילו צמר ופשתים יחדיו נמי, דהוי כלאים, פוטרים. אבל מהר"ם – הביאו הגהות מיימוני ותרומת הדשן והאגור – סבירא ליה דלרבא בשאר מינים דחייבים דאורייתא, לא פטר אלא צמר ופשתים יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת, אבל עכשיו לא פטר צמר או פשתים בשאר מינים אלא דווקא במינם פוטרים, כגון ציצית של משי במשי וצמר גפן בצמר גפן, דדרשינן "הכנף – מין כנף", דמין כנף דווקא, עיין בית יוסף וב"ח ומחצית השקל ס"ק ג'. על כן כל ירא שמים יחמיר לעצמו, ולא יתן בטלית של צמר גפן אלא ציצית של צמר גפן, וכן בשאר המינים, כדי להנצל מפלוגתא. וכן כתב ר' זלמן אות ד', חסד לאלפים אות ב', קיצור שולחן ערוך סימן ט אות יב, בן איש חי נר"ו פרשת נח אות א. ועיין סעיף ו ובדברינו שם.




הערות

  1. ^ נראה דכוונתו לצמר איילים, שהוא מין בפני עצמו, ולא לצמר אילים שהוא זכר הרחלים. ויקיעורך ע"פ הבה"ל.
  2. ^ נראה דכוונתו לצמר איילים, שהוא מין בפני עצמו, ולא לצמר אילים שהוא זכר הרחלים. ויקיעורך ע"פ הבה"ל.