שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/נב
שאלה נב: קסנטינא אל החכמי' השלימים הדיינים יש"ץ. ושאלתם היא זו. מעשה היה בארצנו זאת באיש אחד שהשיא את בתו הגדולה בחייו והוציא לה בנדונייתה כך וכך חשבון ממון ואח"כ נפטר לב"ע האיש ההוא והניח אחריו הבת הגדולה הנז' הנשואה ובן אחד ובת אחת קטנה לא היתה לאיש אחר שנתיים ימים מת הבן ההוא ונפל' ירושתו לשתי אחיותיו הנשואה והבתולה הקטנה ונפלה מריב' בין המורים אם תנשא הקטנה קודם ותטול מתפיסת הבית כשיעור מה שהוצי' האב לגדולה ואח"כ תפול החלוקה ביניהן או אם תפול החלוקה ביניהן בשוה והקטנה תנשא משלה. ובקשו ממני להשיבם כפי שורת הדין:
תשובה: לפי צוק העתים ורוב חתחתים אשר אנו בהם נחתים אין אנו יכולים להאריך מענית לברר הדברים באורך ובתוספת ביאור אך אמנה חכמי לבב כמוכם מהמעט שנכתוב יבינו הרבה וכאז"ל לחכם די בראשי פרקים:
בענין הפרנסה לבנות אחר מיתת אביהן לפי שורת הדין יש בהן ג' חלוקות האחת אם מת האב בחטאו ובן אין לו כדין הניח בנות נשואות ובנות קטנות עדיין לא נישאו. והב' כשמת האב והניח אחריו בן ובנות בלא נישואין ולאחר מיתת האב קדמה אחת ונשאת ונטלה פרנסה כפי הדין ולא הספיקה השנייה ליטול עד שמת הבן. והג' היא כהדין עובדא דבעיתו עלה בעיא דידכו שהאב השיא לאחת בחייו ומת והניח אחריו הנשואה ובן ובת בלא נישואין ומת הבן קודם שנשאת הבת ונפלה הירושה לפני הנשואה והפנוייה. א והנה בענין החלוק' הראשונה הדין הוא מפורש דחולקות הבנות בשוה דהכי תנן בפ' י"נ (קי"ט ע"א) הניח בנים גדולים וקטני' אין הגדולים מתפרנסים וכו'. נישאו גדולים וכו'. עד ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן. הניח בנות גדולות וקטנות וכו'. עד ואם אמרו קטנו' הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אין שומעין להם וכו'. וטעמא דבנות כטעמא דבנים דמה שנתן להם אביהן נתן. וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' נחלות. והטור ז"ל בא"ה סי' קי"ג ובח"מ סי' רפ"ו:
ב ובענין החלוקה הב' נחלקו בה רבי יוחנן ור"ח בפ' מציאת האשה (ס"ט ע"א) דאתמר התם מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה ב' לגבות עד שמת הבן אר"י שניה ויתרה כלומר עישור נכסים כנגד מה שנטלה אחותה שלא תטול היא ג"כ עישור נכסים ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה דבת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה. ור' חנינא אמר גדולה מזאת אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שניה ויתרה כלומר שמאחר שגדולה היא פרנס' הבת ששעבדו האחין את הנכסים יפה כח פרנסה לטרוף מן הלקוחות ובזו שהנכסי' הם עומדים לפנינו אמרינן ויתרה השנייה. ופסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כר"י משום דרב אשי דהוא בתראה סבר כוותיה ובתלמודא אמרי דטעמא דר"י משום דאיכא רווח ביתא כלומר שהרי נשתכרה הרבה ליטול חצי הירושה. והירושלמי פסק בהדיא כר"ח וכתב הרא"ש ז"ל וכיון דבירושלמי פסק בהדיא כר"ח עבדינן כוותיה ודרב אשי שקיל וטרי הוא אליבא דר"י ולאו משום דס"ל כוותיה. וכתב הר"ן ז"ל שגם הרשב"א ז"ל הסכים לפסוק כר"ח. ולעד"נ שאם יש ביד השנייה הממון תפוס תחת ידה כנגד עישור נכסים שנטלה אחותה דלא מפקינן מתחת ידה מאחר שהרא"ש ז"ל ומאן דעמיה קא פסיק הלכה כר"ח ואם הממון אינו בחזקת שנייה אמרי הלכה כהרמב"ם ומאן דעמיה דקא פסקי הלכה כר"י כי כהרמב"ם ז"ל נהגו לדון בכל אלו הארצות לבד מתלת ואי ממונא בחזקת הב' לא מפקינן מינה מאחר שהוא מחלוקת בין הפוסקי' ז"ל דאי בעינן למיפק מינה מימר תימא לן אייתו ראיה דלית הלכתא כהרא"ש ז"ל ומאן דעמיה וכמו שהארכנו בזה בתשובה סי' ו' והבאנו ראיה מדברי מהר"י קולון ומדברי א"ז הרשב"ש ז"ל. ואח"כ מצאתי תשובה לא"ז הרשב"ש ז"ל שכתב וז"ל בסי' תקפ"ו שאם אין הקטנה תופסת בנכסים דחולקות בשוה כר"י ע"כ. הא קמן בפי' דלא חולקות בשוה אלא אם אין הקטנה תופסת בנכסים:
ג ובענין החלוקה הג' שהיא בעיא דידכו לא איתא בהדיא לא בתלמודא ולא בפוסקים ז"ל. וכען נחזי אנן אי מדמינן לה לחלוקה קמייתא דתנינן לה במתני' דיש נוחלין או מדמינן לה לחלוק' תניינא דאיפליגו בה ר"י ור"ח בפ' מציאת האשה. ולכאורה נראה שבחלוקה זאת ג"כ שייך מחלוקת רבי יוחנן ור' חנינא דבהא נמי כשמת האב נשאר הממון משועבד לקטנה בפרנסתה והיתה הפרנסה חוב על אחיה ועתה כשמת האח י"ל כי גם בזו אומר תטול הקטנה תחלה פרנסת' ואח"כ יחלוקו בשוה ולר"י דאמר בב' בנות השני' ויתרה הה"נ בזו דיש לה רווח ביתה מירושת אבי' דאמרי' דויתרה ואינה נוטלת פרנסה מהאמצע:
אבל אי מעיינינן שפיר בה לא מדמינן האי חלוק' בתרייתא אלא לההיא קמייתא דמתני די"נ ואמרינן דר"ח מודה בהא דחולקות בשוה דלא קאמר דתטול השנייה פרנסת' ואח"כ חולקות אלא בההיא לפי שהניח האב אחריו שני בנות בלא נישואין דכשקדמה הא' ונטלה פרנסתה אמרינן הואיל וקא ירדינן לגוביינא חשבינן לב' כאלו גבתה ולכן כשמת הבן קאמר ר"ח תטול הב' וכו' דמאות' שעה שגבתה אחותה הוה לה חלקה על אחיה חוב גמור וכגבוי הוא ולא אמרינן דבמיתת הבן דאית לה רווחה ויתר'. ואולם בנ"ד שהאב השיא בת אחת בחייו ואח"כ מת והניח אחריו הנשואה והבן ובת קטנה ולא נחתינן לגוביינא דפרנסת הבת עד שמת הבן בודאי בהא מודה ר"ח לר"י דחולקות בשוה ודייקא נמי דקאמר תלמודא בההיא דמציאת האשה מי שמת וכו' וקדמה האחת וכו'. ולא הספיק' השניי' וכו' די"ל דלמה ליה לתלמודא למינקט האי לישנא דקדימ' דהול"ל ונטלה הראשונה את פרנסתה. ועוד בשניי' ג"כ לל"ל ולא הספיקה השני' ליטול וכו'. הול"ל ולא נטלה השניי' ומת הבן. אלא י"ל דלדיוקא דא קא אמר הכי לומר דלא איפליגו ר"ח ור"י אלא מטעמא דאתו לידי גוביינא דראשונה דקדמה לנישואין ונטלה והשניי' גם היא מאותה שעה כבר כאלו הוא גבוי חלקה ועומד רק שאחותה קדם ושלה נתאחר ולא הספיקה ליטלו עד שמת הבן כלומר שהתחילה לגבותו ולא נשלמה גבייתה עד שמת הבן שזהו משמעות לשון לא הספיק' שהוא מאמר מצטרפת אל ההתחלה וההתחלה היא קדימת גביית אחותה. אבל בנ"ד דלא נחיתנא לגוביינא לא איפליגו. א"כ עלה בידינו דבנ"ד אפי' רבי חנינא מודה דויתרה ויחלוקו בשוה כמתני' די"נ. והגם את"ל דבנ"ד נמי פליגי ר"י ור"ח כדאמרן לעיל הנה הריא"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כר"י ועל פי הרמב"ם אנו דנין ואם הבת הקטנה תופסת הממון חזר הדין לספיקה ואין מוציאין מספק וכדאמרן לעיל וכ"ש לגבי דיוקא דידן דבהא מודה רבי חנינא ודי בזה לפי השעה הגרועה שאנו בה והוא יתברך ירויח לנו מצרותינו ויעמידנו על האמת ואויבנו יצמית אכי"ר. נאם אחיכם שלמה ס"ט בכמה"רר צמח דוראן זל"הה: