שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/כח

ענין כח: ווהראן אל החכם השלם זרע קדש כה"ר יצחק יצ"ו בן הרב הנערב כמה"ר אברהם עוזיאל זלה"ה בהיותו שמה מעשה היה בשני אנשים עברים יצאו מווהראן להסתחר בתחומה שהוא ממלכות אדום ויהי בהיותם באותו מחוז נפל עליהם גייס של התוגרמים ויוליכום שבויים לשר מוסתגאניס. אחר עבור להם ימים ביד השר הנז' הלכו יהודים ממוסתגאניס אל והראן ודברו עמהם הק"ק מווהראן על ענין ב' היהודים השבויים שיפסקו עליהם עם השר הנז' בכדי שיוכלו ושיכנסו הם ערבנים בעד פסיקה פדיונם וקרובי השבויים הנז' עשו להם שטר בקג"מ ושבועה ושעבוד וחיוב לפרוע ולתת הסך אשר יפסקו בו עם השר פרעון גמורה עספ"א וכו'. ואמו של אחד מהם נתנה להם משכון מיוחד בעד הסך אשר יעלה בפדיון בנה אך אמנה לפחדם שמא השר אחר אשר יקבל מהם סך הפדיון וישלח היהודים ללכת לווהראן יעשה איזה רמאות או איזה עלילה ויחזור לקחת היהודים תחת ידו או ישלח אחריהם ממקום אחר אנשי חיילו לצוד אותם בדרך ולהביאם אליו בשביה מחדש כדרך השרים הצוררים לעשות פעמים אחרות. לכן התנו על היהודים הנזכר שלא יעשו עם השר איזה דבר עד שיתנו עליו ויקבלו מידו כתב נאמנות שישלח עם ב' היהודים מאנשי חילו להוליכם לווהראן ושכאשר יגיעו לווהראן הם יפרעו כל הסך הנזכר ויהי כן שיהודים עשו ככל אשר צוו עליהם קרובי השבויי' וקיימו התנאי' בכל עוז ואומץ ויהי הם הולכים בדרך עם אנשי חיל מהשר יצאו עליהם לסטי' ערביים אשר אינם מחיל שר מוסתגאניס ואדרבא הם מורדים עליו ואינם חושבים אותו לכלום. והיהודים הנזכר אחד מהם ברח לצד הים ונכנס לתוך הים מהלך מיל אחד ונמלט לנפשו והא' אשר אמו נתנה המשכון בעד פדיונו כנזכר בחטאו מת ביד הליסטים הנזכר שהכוהו בחרבותיהם. והיהודי הנמלט יצא מהים ופגעוהו אנשי החיל של השר שהוליכו לשמרם כי הם ברחו להם במקום אחר ופגעו ביהודי הנז' והחזירוהו עמהם למוסתגאני' ליד השר הנזכר כי הוא אדוניהם והשר הנזכר חרה לו על מות היהודי והאחד הנמלט נתן לו אנשי חיל אחרים והוליכוהו לווהראן לחיים ולשלום אחר זה היהודים הנזכר אשר פדו את היהודים לאחר שפרעו אל השר כל מה שפסקו עמו על ב' היהודי' השבויי' הנזכר הלכו לווהראן לקבל הדמים מיד המתחייבי' להם כפי מה שנזכר. והנה אם המת פשטה להם את הרגל ואמרה להם שהיא התנית עמהם שלא תתחייב בכלום עד שיכנס בנה לווהראן חי וקיים ועתה שקרה לו אותו מקרה בדרך אינה חייבת לתת להם כלום. והחכם הנזכר פסק להם הדין שאינה חייבת לפרוע כלום לאנשים האלה אשר נכנסו בעובי הקורה כפי טענת האם הנזכר וכתב לי כתבו הנעלה והראה פנים לפסק דינו אשר פסק והוא נר"ו כפי רוב חשיבותו ויחוסו וענותו הרבה לנו שבחים רבים ועצומים בדרך שיר ומליצה צחה דברים עתיקים. בעליל שכלו הישר צרופים ומזוקקים. ומדבש ונופת צופים מתוקים. לכן השיבותיו בדרך כבוד כפי הראוי אליו ולאבותיו הקדושים. אראלים ותרשישים:

הירדן מלא על כל גדותיו. משקה הרים מעליותיו. הוא עדינו העצני. יושב בשבת תחכמוני. ראש השלישים. זרע אנשים. לקדושים אשר בארץ המה אראלים ותרשישי'. למרחוק שמעוהו. ורואיו הכירוהו. כי הוא זרע ברך ה' כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הרב הנערב אשר היה פאר דורו והדרו ונשיאו. ממזרח שמש עד מבואו. הוליד את יצחק על פי מדותיו והליכותיו. הליכות אלי מלכי בקדש:

עפעפינו יישירו נגדנו. בעת גלילי אצבעות האדון יעבורו לפנינו. ויתרועעו אף ישירו נפשותינו. ואומר למחשבות לבי. וסעיפי בקרבי. זמרו אלי"ם זמרו. זמרו למלכנו זמרו. כי בפתחי המגלה העפה. אשר אלי כמו שחר נשקפה. כלבנה יפה וכחמה ברה. נתמלאת כל הבית עלי אורה. למול אותיותיה הנצחיות ואמריה הנעימים. נשאים ורמים. תפוחי זהב במשכיות. בנויים לתלפיות. שוכנות ומקננות בקן קן קולמוסא. פי' ה' על כל מוצא. ממדברי כ"ת הנעימים רבי' ושלימי'. ידעתי נאמנה כי דעתך שלמה וישרה ונכונה. וקמרא דאבוך אהנייך למשויך חריף ודייק בשמעתא. וחילך יאי ויכשר באורייתא. כאבהתך קמאי ע"ה דלא הוה כוותייהו. בכל הני גברי ארייותא דהוו עמהון בדרייהו. ומילי עדיפי דידך לא פסקי מפומי בלילא וביממא. בעידן שכיבה ובעידן קימה. ורחשן שפוותי בהון כהדין דשתי קונדיטון. וידענא מנהון דמר הוא גברא רבא ושלטון. באמרי המליצה. למאד נערצה. ולו לשון הזהב והאדרת והוא אדוני הא"רש ולשונו לשון למודים לדבר צחות ממהרת. ולכן מפני ההוד וההדר. באתי חדר בחדר. כי קולך קול ענות גבורה שמעתי ואחבא. כי כבד פה וכבד לשון אנכי והדבור אין בי. וערום אנכי מהמליצה הצחה. ולא אית לי בה אורחא רווחא. ולא יכילנא למיעבד כהני דיוקי דמר אפילו חדא דיוקא. דמר חריפא סכיניה למעבד דיוקא בלשון המקרא ולמפסק פיסקי פיסקי בכל פסוקא ופסוקא. וסכינא דידן חלישא ולא אית בה חילא למפסק בשר' וירק'. ומר משדר לן חורפא ואנן משדרינן ליה מתקא. ולפום כן אמינא למיערק ומסתיי' עירוקא. ובזה אשפיק ואפסיק אך לא מתפלה ורחמי'. לבורא עולמי'. להאריך ימי האדון בטוב ושנותיו בנעימי'. ולהיות יוצאי חלציו כמותו ובשמחה ובגיל ישוב אל ביתו. והבית הנכון בית ועד לחכמים. רבי' ושלימי'. אשר הוא מתאכסן בה בית השר והטפסר השר המאושר רוענו קדושינו שר צבאותינו איש חיל רב פעלים החכם השלם כמה"ר יצחק קדושינו נר"ו תבנה ותכונן בתוספת ברכה שמורה וערוכה ברכת ה' תוסיף ימי' לבניו בחיריו ולכל אוהבי שמו והחפיצי' בשלומו. כמאמרם ז"ל (ברכות מ"ב ע"א) תיכף לת"ח ברכה אנס"ו.

ולענין שאלת האדון נר"ו אחרי עמדינו על טענות ב' כתות כפי מה שסדרם כ"ת ואחרי ראותינו היטב בדברי האדון כפי מה שיחוייב למי שיעיין בדברי איש חכם לב ככ"ת. העלתה מצודתינו כי לאה היא חייבת בדמי בנה גם שמת בדרך על אותו אופן מיתתו תהיה כפרתו. ובצרור החיי' תהיה צרורה נשמתו. וזה החיוב אשר חייבתיה הוא לפי דעתי חיוב גמור. ושמעתתא דידן בהאי ברירא דמילת' בטעמא היא ולא בזמורתא זמור. וכפי מ"ש מעכ"ת לפטור אמינא לכ"ת ר' מטונך דאדרבא משם ראיה לחייב כי זהו לשון כ"ת לפי מה שנלע"ד שלאה פטורה מדמי הפדיון לפי שאותו דרך סכנתו גדולה ומצוייה בכל עת ובכל זמן. וע"כ אני אומר שכמו שלא האמינה לשלוחי' הנז' להוליך המעות עד הגיע בנה אצלה לבלתי יעליל השר אדוניו עלילות דברי' ולא יתירנו ממאסרו כן היה בדעתה לעכב המעות עד שימלט בנה מהדרך ההוא וסכנתו אשר כמעט היא נמנעת. וכ"ש שראובן זה נשבה בדרך באשר הממלכות מתחלפות ובהכרח אמו תסתפק בהמלטו מהדרך עד הגיעו ואמדינן דעתה שע"מ כן נתנה המשכון וקבלה על עצמה דמי הפדיון וכמו מה שמצינו בתשובת הרא"ש ז"ל וכו' עד כאן אמרי מעכ"ת. והכלל מדברי כ"ת שעם היות שלא היה בתנאי לאה על השלוחי' כי אם לבלתי יעליל השר ולבלתי יעשה רמאות להחזיר השבויים אליו אפ"ה להיות הדרך ההוא מעותד לסכנת הלסטי' אמדינן דעתה אפי' שלא הזכירה בפי' ענין תנאי סכנת הדרך וע"כ אמדינן מה שהיה בלבה כאלו אמרתו בפירוש:

ואני לענ"ד מאחר שכל עסק תנאי לא היה אלא לבלתי יעליל השר וכו'. אין לנו להוסיף מילי אחריני בתנאי ההוא מצד אומדנא דמוכחא שאין לנו אלא מה שאמרה בפירוש. והגם דכלל הוא אצלנו דאזלינן בתר אומדנא וכההיא דתנן בפ' מי שמת (קמ"ו ע"ב) ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרי' שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. ואתמר עלה בגמ' מאן תנא דאזלינן בתר אומדנ' אמר רב נחמן ר' שמעון בן מנסיא הוא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו קיימת ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא יודע שבנו קיים לא היה כותבן. ומייתי לה נמי בפ' יש נוחלין (קל"ב ע"א) גבי האומר איש פלוני יירשני וקאמר רב נחמן התם הלכה כר' שמעון בן מנסיא. וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן פסקו כל הפוסקי' זצ"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות זכיה ומתנה וז"ל לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברי' מראי' סוף דעתו עושין ע"פ האומד אעפ"י שלא פירש כיצד מי שהלך בנו למדינת הים:

אעפ"כ בנ"ד אין אנו דנין ע"פ הכלל הזה כי הכלל הזה אינו מענין נדון דידן כי הנדון שאנו בו הוא בענין מה שהתנית לאה על אותם שלוחי' שיזהרו להם שלא יעליל השר וכו'. ולא הוסיפה להזכיר שום תנאי אחר לכן אין לנו להוסיף מילי אחריני בתנאי ההוא מצד אומדנא דמוכחא שאין לנו אלא מה שנז' בפירוש א כי הדברי' הנאמרי' בדרך תנאי בין זה לזה אין להוסיף עוד בהם דברי' אחרי' מצד אומדנא דמוכחא וכמ"ש הרי"בש ז"ל בענין איש אחד אשר שכר אל שיז"א מהבשר והיין מהקהל ישצ"ו ונדרו לו פרנסי הקהל בשטר כתוב וחתום שכל אונס שיבוא לקונה האל שיז"א מהמלך בענין האל שיז"א שהם מתחייבי' לו באונס ההוא. ואח"כ המלך הוציא כרוזא בחיל לאמר שכל איש העומד במלכותו יהודי או ארמאי ממדינה אחרת שילך אל מקומו ולארצו והלכו יהודי' רבי' מהמדינה והגיע הפסד גדול לקונה האלשיז"א בשביל כן ממה שנתמעטו הקוני'. והשיב הרב ז"ל שמאחר שלא היה התנאי בפירוש אלא לענין האונס מהאלשיז"א אין לנו להביא דברי' אחרי' גם כי הם קרובי' לתנאי ההוא. ולפי הנראה כי האונס ההוא שבא לקונה האלש"יזא הוא מחמת המלך אשר גירש את הקוני' ומכ"ז פסק הדין ז"ל שאין הפרנסי' חייבי' כלום. וכ"ש בנ"ד שהתנאי היה שלא יעליל השר והשר לא העליל ולא עשה שום מרמה והאונס שבא על המת לא הי' מצדו ומחמתו ואדרבא כי לאיש הנמלט עשה עמו טובה ושלחו לשלום לדרכו לפי מה שנתפרסם לנו:

וגם כי לפי ההנחה שהניח כ"ת שמצד שהדרך ההוא סכנתו וכו' אמדינן דעתה וכו'. אדרבא איפכא מסתברא שמשם ראיה לחייב את לאה דהא קי"ל דבכל מילתא דשכיחא בטול התנאי הו"ל לאתנויי בפירוש בההיא מילתא ואי לא אתני איהו דאפסיד אנפשיה כההיא דאמרי' בגטין (ל' ע"א) ובכתובו' (ב' ע"ב) ההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר רב הונא לא שמה מתייא והוינן בה בפ' ד' נדרים (כ"ז ע"ב) מ"ש מההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ואתא ופסקיה נהרא ואמרינן דהוי אונסא ופטור ומתרצינן אונסא דשכיח שאני ופרש"י ז"ל ומברא אונסא דמגליא היא דזמנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי דעתיה ודלמא אסיק דעתיה ואפ"ה לא התנה ואיהו דאפסיד אנפשי' בדלא אתני עכ"ל ז"ל. ואני לע"ד מדייק בדברי רבינו ז"ל דקאמר ומיבעי ליה לאסוקי דעתיה ודלמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה וכו'. שנ"ל שלפי שהדבר נגלה ונראה לרואי השמש והיא מילתא דמוכחא לא ימלט הדבר מב' פנים. או שנאמר שהאיש הזה לא שם פניו אל הדבר הזה ולא עלה לו על לב ומתוך כך לא התנה בו. או שנאמר שראה אותו והעלהו על לבו ועכ"ז לא התנה בו לאשר הדבר היא מוכיח את עצמו ועל כן אמר רבינו ע"ה שלשני פנים לא אמרינן ביה מוכחא מלתא שאם לא העלהו על לב ומתוך כך לא הזכירו לזה חייב הוא דמיבעי לאסוקי אדעתיה דבר שהוא ניכר ונראה ועתה דלא אסקיה אדעתיה איהו דאפסיד אנפשיה כי פשע בעצמו במה שהי' לו להעלות על לבבו מה שהוא נראה לעין כל. ואם העלהו על לב והכיר בדבר ועכ"ז לא הזכירו זאת לו לפוקה ולמכשול ביותר מהראשונה והוא מה שהשלים רבינו ע"ה ואמר ודילמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה ולא אמרינן בזה שהוא סמך על מה שהדבר הוא נגלה וניכר לעין כל דאדרב' איהו דאפסיד אנפשיה בדלא אתני בפירוש שלא היה לו לסמוך על דברים שבלב. וכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל דאונס' דשכיח טובא בטל התנאי שלא התנה בו ולא הזכירו בפה איהו דאפסיד בדלא אתני. וההיא דפ"ד דנדרי' שהזכרנו לעיל דפסקיה נהרא פירשוה המפרשי' ז"ל דהיינו נהרות דהפשרת שלגים ומימי גשמי' דלא שכיחי אינהו. ודברי' אלו הם ארוכי הפרטי' ולחכמי לב הם ידועי' ומבוארי' והרוצי' לעמוד על ביאור הדברי' ידרשו בספרי הפוסקי' ע"ה ובפרט בדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ובריש גמ' כתובות האריכו בזה מענית כדי לתרץ תרי לישני דרבה והרשב"א ז"ל בגמ' גטין בפ' מי שאחזו בחדושיו האריך בענין זה אם תרצה עמוד עליו.

אם כן בנ"ד לאה הנזכר היא דאפסדא אנפשא בדלא אתנית בפירוש על סכנת הדרך ההוא מהלסטים דהיא כפי הנח' כ"ת מילתא דשכיח' טוב' ולא הוה תנאה אלא בעניני השר שלא יעליל וכו' ושלא יעשה שום מרמה. ולא דמיא הא לההיא דהרא"ש ז"ל שעליה סמך כ"ת והביא ממנה הראי' דההיא ודאי אמדינן דעת הנודרי' שלא נדרו אלא לפדיון השבויה ההיא ולא שנדרו לה לאכול המעות ההמה בגיותה דכההיא דמי ששמע בבנו שמת (ב"ב קמ"ו ע"ב) שהביא ממנה הרא"ש ז"ל הראיה וככלהו ה"מ דאמרי בהו רז"ל דאמדי' דעת הנודר ודעת הנותן. אבל בדברי התנאי' שיפלו בין איש לחברו אנו הולכין אחר מה שנז' בפירוש ובדאתנו אתנו ובדלא אתנו לא אתנו ומאן דלא אתני בדבר שהוא נראה וניכר איהו דאפסיד אנפשיה בדלא אתנו כמו בנ"ד שלאה הנזכר' לא התנית על האנשי' ההמה אלא שלא יעליל השר ונתקיים התנאי ושלחם לדרכם ולא העליל ולא שינה טעמו וקיים את נאמו אם גזרת אלהא עילאה מטית על האיש ההוא ממקום אחר מה יוכלו עשות השלוחי' העלובי' ההמה. הגע עצמך בההיא דהרא"ש ז"ל אלו היה המעשה שהקהל הנודרי' עשו שליח לאיש אחד לפסוק על השבויה ההיא בכל כך ממון ועשה כן השליח שהלך והוציא אותה מיד אדוניה ונתחייב בדמ' אליו ובהיותה בידו קודם גביית המעות המירה קדש בחול היעלה על דעתנו לומר שיפסיד השליח ההוא בודאי הוא שאין אדם בעולם שיעלה על דעתו דבר זה. וכן בנ"ד אחר אשר לאה התנית על השלוחים ההמה שיעשו עם השר לשלוח השבויי' ולא יעליל וכן עשו המה ע"פ תנאיה וכתב להם השר כתב נאמנות נכתב ונחתם בטבעתו וקיים דבריו ומתוך כך נתחייבו היהודי' ההמה אל השר בסך הפסיקה למה יומתו מה עשו להפסיד משלהם דמי הפסיקה. וכ"ש שניתן בידם המשכון לדמי הפסיקה ונעשה ברשות' כפי מ"ש כ"ת בסדר השאלה ואין להוציא מידם אלא בראיה ברורה ואין לאמוד דעתה ולומר שלא נתנה מעותי' בעד המת אלא בעד החי כדאוכחן וגם כי היא מלתא דמוכחא שאין אדם נודר ונותן בעד המת אלא בעד החי אפ"ה אם השליח עשה שליחותו נתחייב שולחו כההיא דאמרינן בתוספת' (דמייתו לה) בפרק האומנין (ב"מ פרק ז') השוכר את הפועל להביא לו תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך ובגמ' פרק הגוזל בתרא (קט"ז סע"א) מייתו לה ומסיים בה הכי אלא נותן לו שכרו משלם ודייקי בה רבותינו בעלי התוספות ז"ל דמדקאמר נותן לו שכרו משלם יראה שגם אם שכרוהו בשביל החולה ביותר מדאי חייבין לתת לו הכל דהכי משמע נותנין לו שכרו משלם. ומנה ילפינן לנ"ד דהא הכא אע"ג דאומדנ' דמוכחא היא שלא נדרו ביותר ובתוספת שכר אלא בעד החי ולא עלתה בידם מחשבתם שמת החולה ההוא ועכ"ז חייבין הם השוכרי' לתת לו הכל משלם הכל כפי מה שנדרו לו ולא אזלינן בתר מחשבת לבם דדברי' שבלב אינן דברי' כדאמרי' (קידושין נ' ע"א) בההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו'. סוף דבר בהא סלקינן בהא נחתינן דלאה זו חייבת היא בדמי הפדיון והשלוחי' ההמה אין ראוי לגמלם רעה תחת טובה והוא ית' יעמידנו על האמת ואויבינו יצמית. אכי"ר. וכתב אחיך אשר בדבריך המתוקי' הנוזלים מבארות עמוקים. ובאהבתך לבו ישמח. שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן זלה"ה: