שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/יב

החכם הישיש ה"ר ישראל כעבון י"ץ

ענין יב: שר התורה. אלוף המשרה. מטה עוז מקל תפארה. בדיק לן מר במה שכתב הרי"ע ז"ל בטור א"ח סי' תנ"א קדרות של חרס וכו' ומותר להשהותן עד לאחר הפסח ומשתמש בהם בין במינן בין שלא במינן וכו'. אמאי נקט רבי' האי לישנא ומאי רבותא קאמר בין במינן ובין שלא במינן וכדי להתיישב על הסברא מילתיה דרבינו אבאר דבריו מתוך הגמ' גרסינן בפ' כל שעה (ל' ע"א) אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. ופרש"י ז"ל שטעם מחלוקתם הוא דרב אזיל לטעמיה דקאי כר"י דאמר חמץ לאחר הפסח אסור במשהו דסבר רב נ"ט לפגם אסור וע"כ אין תקנה לקדרות אלו. וי"מ שאין סברת רב בכ"מ נט"פל אסור אלא בדבר שאיסורו במשהו אבל בדבר שאיסורו בששים סבר נטל"פ מותר והכא היינו טעמא דאסר קדרות אלו דלא אמרי' נט"ל מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא. ושמואל קאי כר' שמעון דלא קא קניס אלא בחמץ בעין אבל בחמץ בלוע או בתערובת חמץ לא קניס וע"כ התיר קדרות אלו לכתחלה אע"פ שיתנו טעם ואע"פ שיהי' טעמו לשבח או לפגם והיינו דקאמר בין במינן דהיינו לשבח בין שלא במינן דהיינו לפגם ועל כן אמר רבינו ז"ל בין במינן וכו'. כדקאמר שמואל. ואחר זה יש לדקדק במה שאמר רבינו ז"ל קדרות של וכו' אפי' אותן שעושין בהם דייסא ומיני קמחין וכו'. מאי רבותא קאמר אפילו עושין בהם דייסא וי"ל דאמר רבינו האי לישנא למאי דפרכינן בגמר' (שם) לרב ונשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן ופירש דהאי פירכא הוא משום דס"ל לרב חמץ לאח' הפסח במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט. וי"ל בהאי פירכא דקא פריך תלמוד' ונשהי להו וכו'. ואי אשהינן להו ועבידנא בהו שלא במינן מאן לימא לן שלא יהא בפליטתן נ"ט ותירצו התוס' ז"ל שסתם קדירות שמשתמשין חמץ בהם אין בבליעתן שיעור שיפלטהו בנ"ט שסתם קדירות אין משתמשין בהם חמץ הרבה עכ"ל א"כ לא פריך תלמודא האי פירכא אלא אסתמ' דכלים שמבשלין בהם בשר וירקות ולא אית בהו חמץ אלא משהו דמשהו אבל אקדירו' דעושין בהם דייסא וקמחין בודאי לא פריך תלמודא האי פירכא דקדירות אלו יש בפליטתן שיעור נ"ט וא"כ אי הוי הלכתא כרב הוה אמינא דקדירות של חמץ שמבשלין בהם ירקות וכיוצא הוו מותרין לאחר הפסח שלא במינן דהו"ל חמץ לאחר הפסח שלא במינו ואין כאן נ"ט אבל במינן או אם הם של דייסא אסור דלא הוו להו תרתי לטיבותא אבל מאחר דלית הלכתא כרב בהאי אלא כשמואל א"כ בכל מילי קדרות אלו מותרין ועל כן רבינו נקיט בלשני הני רבויי ולמעוטי דברי רב דצריך להנהו פרטי כמו שביארנו.

א ואחר שביארנו דברי רבינו על הנכון איכ' למידק טוב' בהאי הלכת' דעבדינן כשמואל דהא קיי"ל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני לבר מתלת דאינון איסורי והלכת' בהו כשמואל כדאמרי' בפ' במה מדליקין (כ"ב ע"א) אמר אביי כל מילי דמר ר"ל רבה שהי' רבו של אביי עביד כרב לבד מהני תלת דעבד כשמואל מדליקין מנר לנר פי' בנרו' חנוכ' ומתירין מבגד לבגד פי' בחוטי ציצית והלכת' כר"ש בגריר' וא"כ היכי עבדינן הכא באיסורא דחמץ כשמואל. ויראה לע"ד כי היכי דקי"ל כשמואל בגרירה דקאי כר"ש ה"נ קי"ל כוותי' באיסוריה דחמץ דקאי כר"ש. אבל עדיין לשון הגמ' קשה שאמר לבר מהני תלתא דנרא' דהני תלת דוקא ויראה לע"ד לתרץ להאי קושיא דהאי כללא דקאמר תלמודא (בכורות מ"ט ע"ב) דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני ה"מ בדבר שנחלקו בו לפי סברתם אבל אם הם חולקין אליבא דתנאי כשמעתין דשמואל קאי כר"ש ורב קאי כר' יהודה ליתא להאי כללא דאי אתי חד מנייהו כחד תנא דקי"ל הלכתא כותיה עבדינן כוותיה אע"ג דבטיל כללא בתריתא דלא תקשי הלכת' אהלכת' ויראה לי שהרי"ף ז"ל דייק בלישניה האי דיוקא דהכי קאמר והלכת' כשמואל דקאי כר"ש. הרי פירושו ז"ל דהא דעבדינן הכא כשמואל ולא כרב דשמואל קאי כר"ש וקי"ל כותיה ולא כר' יהודה. זהו מה שנ"ל להשיב מעכ"ת וידעתי כי הכל לפניך ברור וערוך ואינך צריך לדברי ואני להגדיל ולהאדי' התור' כתבתי מה שנ"ל כתלמיד המסדר משנתו לפני רבו. הצעיר אשר באהבת האדון יגיל וישמח. שלמה בכמה"רר צמח נר"ו.