שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/טו
שאלה טו: מזא"ב למשכיל ונבון ה"ר יצחק מסאלת י"ץ. וזה לשון שאלתו אחר דברי מוסרו וענותנותו. עיר קטנה ואנשים בה מעט אשר הם כלם קרובים וכמעט שהם פסולים זה לזה להעיד משום קורבה אם יש יכולת בידם לעשות תקנה והסכמה ביניהם שיהיו כלם כשרים להעיד זה לזה אפי' שהם קרובים מי אמרי' כח הצבור עדיף ויכולים להסכים ולתקן דבר זה או אם יש לו' שאינן יכולי' לעשות דבר זה להכשיר פסולי עדות. תאיר עיננו בדבר זה ותורנו הדרך הישרה. להאיר עיננו במאור התורה. ושכרך כפול מן השמים ושלום:
תשובה: תנן בפרק זה בורר (כ"ד ע"א) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אין יכול לחזור בו. ובגמרא איפליגו ר"ל ור"י ר"ל אומר מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אין יכול לחזור בו ור"י אמר מחלוקת לאחר גמר דין ורנב"י פסיק הלכתא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים דאין יכול לחזור בו. וכן ג"כ פסקו כלהו רבואתא כותיה דרנב"י. א ואם קנו מידו על הקבלה א"י לחזור בו ולא בעינן ג"ד דאין לאחר הקנין כלום כדאמרינן בגמרא (שם ע"ב) שלחו ליה מבי רב שמואל ילמדנו רבנו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום וכן פסקו כלהו רבוותא הרי"אף ז"ל בפ' דיני ממונות והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות סנהדרין וז"ל מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיות דיין בין להיות עד וכו' אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין עכ"ל. ב וכי היכי דאמרינן לענין הדין דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו ה"ה נמי לענין קבלת העדות שאם קבל עליו אפי' עדות כותי ונתקבלה העדות בפני ב"ד הויא ליה כג"ד וא"י לחזור בו כמו שכתבו הרי"בש ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיהם והביאם מהר"יק בטור:
ומעתה נתבארה תשובתם לנ"ד ומכ"ש הוא דבכלהו מילי אשכחנ' דכחא דצבור' עדיף מיחידאה והצבור יכולים הם לתקן תקנות לצרכם כפי מה שיראה להם שהוא תקנתם כדאמרי' פ"א דבתרא (ח' ע"ב) דתניא רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכירות פועלי' ולהסיע על קיצותן פי' להסיע מדין תורה ולענוש העובר על קיצת דבריהם ואמרינן בגמ' (שם ט' ע"א) הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומ' דחבריה ליקרעיה למשכיה אזל חד עבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמי דרבא חייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמייא לרבא ולהסיע על קיצותן לא אהדר ליה אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר לי' ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. ותנינא בתוספת' ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא בעיר נהיה כלנו שותפים בו ורשאין הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם פי' חלוקת הרגעים כלומר לא תמכור ברגעי ולא אמכור ברגעך וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהלכות מכירה וז"ל רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו וכו'. להתנות ביניהם וכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך. רשאין בני אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכל מי וכו' יענשו וכו' בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה חכם אדם חשוב אין התנאי שלהן וכו'. עד וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל. והיינו הא דאמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה. ג והאי אדם חשוב דאמר רב פפא ר"ל חכם ממונה על הצבור וע"כ רבינו ז"ל האריך בלשונו ואמר חכם חשוב לתקן מעשה המדינה וכו'. ר"ל שהוא ממונה על כך אבל אם היה מצוי ביניהם אדם חשוב שאינו ממונה על צרכיהם אפילו בזולתו תנאם קיים כן הביא הר"מ ז"ל בשם הרב ן' מיגש ז"ל וברור הוא דאם לא היה ממונה עליהם מציאותו כהעדרו ופירש הריב"ש ז"ל דבתקנות בני העיר אפילו בלא אדם חשוב נמי. והביא ראיה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות עכ"ל ז"ל. ולי ההדיוט נראה כי גם בתקנות בני העיר ואיכא בינייהו אדם חשוב ממונה על כל ענייניהם דאין תקנתם תקנה בלא הוא ואין לענוש על מה שתקנו בלא הוא לפי שכבר קבלוהו עליהם להיות כל מעשיהם לפי ראות עיניו ואין להם לעשות דבר זולתו. ומה שהביא ראיה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות יש לומר כי רבינו ז"ל תפס שיטת הגמ' שהזכירו דבר זה במעשה דהנהו בי טבחי דאתנו וכו' ומעשה שהיה כך היה. ובפרק הגוזל ומאכיל (קט"ז ע"ב) תניא רשאין החמרין להתנות ביניהם כל מי שתאבד חמורו נעמיד לו חמור וכו' ורשאין הספנין וכו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"ג וכל אלו הדברים הם אפילו באמירה בעלמא בלא קנין אלא מכח הרבים דאי בקנין מאי אתו לאשמועינן אלא ודאי האי דפ' הגוזל כי ההיא דפ"א דבתרא או במעמד כלם או שיש ביניהם אדם חשוב והסכים עם רובם אע"ג דלא הוו במעמד כולם:
וא"כ לענין הדין שלפנינו שרצו בני העיר במעמד כולם לעשות תקנה לקבל על נפשם עדות הקרובי' יכולי' הם ואינן צריכין קנין ואינן צריכין לגמר דין וכ"ש אי איכא אדם חשוב בינייהו והסכים עמהם וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הקהל מינו עדים ופסלו שאר עדות הקהל זולתם יכולים להעיד אף לקרוביהם כיון שקבלום עליהם כמו שהביא הטור ז"ל תשובה זו. וכתב הרא"ש ז"ל עוד בתשובה אחרת וז"ל אבל אם המנהג הוא שכל העדי' הממונים בעיר צריכין להעיד על כל דבר ובפחות מכלם לא נגמר שום דבר בו השטר כשר כי כן קבלו עליהם בני העיר אפילו הם קרובים כיון דאחר זולתי הברורים אין יכולין להעיד והברורין צריכין כלם לחתום הרי קבלו עליהם הקרובים והשטר כשר. וכ"כ הרשב"א ז"ל בענין יותר מזה שנשאל על צבור שרצו לעשות תקנה שיהא סופר מתא כותב עיקר העדות ותנאיו בפנקסו ושיהא אותו פנקס נאמן כשר עדים כדרך שנוהגי' בפנקס ערכאות העכו"ם. והשיב הוא ז"ל כל מה שהסכימו צבור בענייני ממון רשאין הם והרי הוא מוסכם ומקובל כדין גמור שהסכמת צבור חזרה דין ובלבד שיעשה מרצון הצבור ואם יש ת"ח ממונה על הצבור צריך שיהא הוא מסכים עמהם ועושין מדעתו ומרשותו כדאמרינן פ' השותפין (ט' ע"א) הנהו טבחי דאתנו אהדדי וכו' ומתשובה זו ג"כ יש להביא ראי' שגם בתקנות בני העיר אי איכא אדם חשוב בינייהו צריכין שיעשו מדעתו ודלא כהריב"ש ז"ל כדאמרינן לעיל כי הנה הרשב"א ז"ל בתקנות אנשי העיר כתב ואם יש ת"ח ממונה וכו' והביא ראיה מהנהו טבחי וכו' וההיא מעשה באנשי אומניות הוא אלא מחוורתא כדאמרן דמעשה שהיה כך היה ואין לשנות בין אנשי העיר ובין אנשי אומניות דכולהו טעמא חדא אית להו ובחד' מחתא מחתינהו. ובסוף תשובת הרשב"א ז"ל הנזכר כתב וז"ל ואע"ג דביחיד קודם גמר דין יכול לחזור בו הסכמת הרבים יפה היא שאין היחיד יכול לבטלה שאפילו לכתחלה הרוב כופין את המועט עד שיסכימו כלם עכ"ל ז"ל. גם מהר"ם ז"ל נשאל על זה והשיב כיוצא בזה ובסוף דבריו כתב ומנהגן של קהלות תורה היא ועל כיוצא בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה וכן השיב א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה ובנו הר"ש ז"ל:
ד ואחרי אשר ביארנו תשובתם יש לעורר אתכם כי כל דברים אלו לא נאמרו אלא במילי דממונא אבל בדבר שבערוה בגיטין וקידושין אין תקנה אלא בעדים כשרי' שאפי' עד אחד פסול עד שיהיו ב' עדי' ואפי' שניהם מודים דגזרת כתוב הוא שאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בקידושין פרק האומר (ס"ו ע"א). וכן כתב א"ז הרשב"ש ז"ל וז"ל הצבור אינם יכולים לעשות תקנה זו אלא בענין עדות ממון ואע"ג דאמרינן פ' חזקת (מ"ח ע"ב) ובפ"ק דכתובות (ג' ע"א) ובפ' השולח (ל"ג א') וביבמות (צ' ע"ב) כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעינהו לקדושין מניה היינו בהפקעה אבל בקיומי לא עבדי רבנן תקנתא וזה ברור לפי שהפקעת הקדושין אנו אומרין דאם קדשה בכסף הפקירו רבנן אותו ממנו. ואם קדשה בביאה שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ואם קדש בשטרא אפשר לומר דשוינהו רבנן להנהו עדים פסולי עדות אבל במי שאין קדושין קדושין אי אפשר לומר דשוינהו רבנן קדושין דכיון דליכא קדושין ליכא דעת רבנן כנ"ל עכ"ל ז"ל. הנה נתבארה שאלתכם באר הטב כי הצבור יכולין לעשות תקנה ביניהם לקבל עליהם עדות הקרובי' ודבר זה אינו אלא בממון דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה אבל דברים שבערוה צריכין שנים כשרים כפי הדין כי אין ביד הצבור כח בדבר זה לרחק הקרובים ולקרב את הרחוקי' רק הוא יתברך הוא מקרב הרחוקים והוא יתברך יתן בלבנו לנצור תורה ומצות וחקים. ויעמידנו על האמת. ואויבנו יצמית. ואז לבנו יגיל וישמח. נאם הצעיר שלמה ס"ט בכמה"ר צמח נר"ו: