שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/ט

קלעת אל עבאסי לתלמידים אשר שם

ענין ט: שמענו דבריכם בענין המחלוקת אשר נפלה בין שני האחים ר' משה ור' אהרן בני ר' יוסף לוניל וביניכם ולבטל המחלוקת הוצרכתי לכתוב שורות אלו גם להעמידכם על האמת כי אתם מהתלמידי' שלנו וראוי לנו להעיר אזנכ' בלימודי' לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם וכ"ש בדבר ערוה דעוותו אינו יכול ליתקן. אמרתם בכתבכם שהאחי' הנז' הסכימו ביניה' ליתן בתו של זה לבנו של זה ובתו של זה לבנו של זה ונתן כל אחד מהם קדושין לאבי הבת בעד בנו ולעת כזאת נתקדשה בתו של ר' משה הנזכר לאיש אחר ועמד ר' אהרן וערער וטען שהבת היא מקודשת לבנו וטענותיו הם כי בנו הי' בן ט' שנים והבן בעצמו נתן קדושין ליד דודו בעד בתו ואמר שעדי הקדושין הם רבי' ועתה יש מהם עומדי' בנקאוו"ץ ומהם מתו ואחד הוא מצוי לשם אצלכם. עוד טען שכלם היו דרים בבית אחד ונתייחד הבחור עם הבחור'. עוד טען משום קלא דלא פסיק כי כל אלו הימי' יש קול אצלכ' שהכל אומרי' פלונית מקודשת לבחור בן דודה ואחיו אבי הבת משיבו לטענותיו כי הקדושין ההם שיצאו בקלא דלא פסיק היו ע"ז האופן שאחיו הוא שנתן לידו הקידושין ולא קבלם מיד הבן כי הבן לא הי' בזמן ההוא רק בן ד' שני' ולא הי' לו דעת לקדושין ולא לדבר אחר ולענין היחוד היינו כלנו דרים בבית אחד אנשי' ונשים וטף ואין כאן ייחוד. אלו הם סדר הטענות אשר באו בכתבכ'.

הנראה לנו כי אלו הטועני' עמדו על דברי הטור ז"ל אהע"ז סימן מ"ב וסימן מ"ז וסימן קמ"ח ומשם סדרו טענותיהם. והנה ב' הכתות הם מודים שהבן בשעת הקדושין היה פחות מבן י"ג שנים ודבר זה הוא מודע בכל הארץ ובעדי' גמורי' כי הבן היה קטן ולא נפלה ההכחשה ביניהם אלא זה אומר בן ט' שני' היה וזה אומר בן ד' שנים היה. הנה ב' הכתות הם מודי' בקטנות ומאחר אשר עמדתם על דברי הס' הנז' והוא אומר קטן שקדש אינו כלום וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אישות. ובפרק המדיר (ע"ג ע"ב) נתן רש"י ז"ל טעם לדבר ואמר דקטן לאו בר קיחה הוא דכי יקח איש וכו' כתיב ובריש פ' חרש (קי"ב ע"ב) אמרי' הכי דלא תקינו רבנן לקטן נישואין דלקטנה דוקא תקינו כי היכי דלא לינהגו בה מנהג הפקר א ואפילו אם שלח סבלונות משהגדיל אינו כלום כמו שמבואר במשנה פרק האיש מקדש (נ' ע"ב) ופירשה המשנה הטעם משום שע"ד קדושין ראשוני' שלח סבלונות ולא לשם קידושין חדשי'. הנה מבורר מהפוסקי' ז"ל ומהתלמוד דקדושי קטן אינן כלום ולא מצינו מהפוסקי' ז"ל שחשש לקדושי קטן רק מהרי"ק ז"ל שכתב על קטן בן י"א שנים שקדש לו אביו שצריכה גט לדעת קצת פוסקי' וכתב עליו הגאון מהר"י קארו ז"ל שדבריו הם תמוהי' ולא חשש לדבריו להצריך גט לקדושי קטן. וא"כ מעתה בטלו דברי אבי הבן הטוען כי יש לו עדים בנקאוו"ץ כי אפילו לפי דבריו בן ט' שנים היה ואין מעשיו כלום ובודאי כי טענתו זאת למדה ממה שאמרו ז"ל (גיטין נ"ט) קטן בן שש בן תשע בודקין אותו אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן וכו' מקחו מקח וממכרו ממכר היינו דוקא לנדרים ולמקח ולממכר אבל בענין הקדושין איש כתי' דכתיב כי יקח איש וכו' וקי"ל דאינו נקרא איש עד שיהיה מי"ג שנים.

ב גם לענין טענת רבי אהרן אבי הבן הנזכר בענין הייחוד ג"כ טענה זו לקחה מדברי הרב בעל הטורים ז"ל סי' הנזכר ודבריו אינם כלום שדברי הרב ז"ל הם על זה הדרך קטן שקדש או נשא אשה אינה כלום וכו' לאחר שהגדיל חלין הקדושין אם בעל ואפי' אין עדים שבא עליה משהגדיל אלא נתייחד עמה צריכה גט עכ"ל ז"ל. והמסתבך בזה הוא טועה בודאי שענין הייחוד הזה שאמר הטור ז"ל הוא מה שאמרו ז"ל בפ' המדיר (ע"ג ע"ב) תניא קטן שקדש אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת בעלו קנו. רש"א בעלו לא קנו והלכה כת"ק דאמר בעלו קנו. וכתב עלה הרא"ש ז"ל דהיכא דאמרי' בועל לשם קדושין היינו דאיכא עדי יחוד דאמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה. הילכך איכא למימר דמסיק אדעתיה דילמא קדושי קטנות לאו כלום נינהו וגמר ובעל לשם קדושין. ובנ"ד לא שייך חדא מהני מילי חדא והיא העיקר לההביל דברי זה המסתבך כי הבן הזה אשר קידש לו אביו עדיין הוא קטן בעת הזאת אשר הבת נתקדשה לאיש אחר וא"כ גם לפי דבריו שנתייחדו הבחור והבתולה בבית. וגם את"ל שבעל לשם קדושין עדיין קטן הוא ואנן בעינן שבעל לאחר שהגדיל וטעמא כדקאמר הרא"ש ז"ל דמסיק אדעתי' דילמא קדושי קטנות לאו כלום הוא וגמר ובעל לשם קידושין ועוד דבעינן עדי יחוד מפורסים שראו אותם שנתייחדו לעצמם לעניני הביאה דאז אמרינן הן הן עדי יחוד וכו' ובעינן ג"כ דהוא והיא ידעי דאיכא עדי' שהם רואים ייחודם דאז אמרי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהכי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה נ"ל שאפילו היו כמה עדים מבחוץ כל שלא ידעו הם שיש עדים וכגון שנתייחדו הם ואח"כ באו עדים אין חוששין להם שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים. וכן כתב הרב המגיד ז"ל והר"ן ז"ל. ובנ"ד לא איכא הא מילתא וליכא מאן דאסקא אדעתי'. ועוד גם לדברי המהביל הטוען הלא ייחוד זה שהוא טוען בו הוא מן האירוסין ואנן קיי"ל דשכ"מ שנתן גט לאשתו שאם הוא מן הנישואין אם נתייחדה עמו חיישינן שמא בעל שלבו גס בה וצריכה גט מספק. ואם הוא מן האירוסין אפי' נתייחדה עמו לא חיישינן לפי שאין לבו גס בה. וכן ג"כ המגרש את אשתו ואח"כ נתייחד עמה שאם הוא מן הנישואין צריכה גט שני ממנו בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ובעל לשם קדושין. ואם היא מן האירוסין אינה צריכה ממנו גט ב' לפי שאין לבו גס בה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין כמו שדברי' אלו הם מפורשים משנה וגמ' בפ' הזורק (פ"א ע"א). ודבר זה הוא גם לדברי האומר דמחלוקת ב"ש וב"ה הוא דבשלא ראוה שנבעלה אלא ראוה שנתייחדה וכ"ש לדברי האומר שלא נחלקו ב"ש וב"ה על שראוה שנתייחדה שאינה צריכה גט אליבא דכ"ע אלא על מה נחלקו על שראוה שנבעלה:

והגם כי בנ"ד י"ל שאחר שהם בני אחים וקרובים והם בבית אחד וא"כ בודאי הוא דגייסי אהדדי גם מן האירוסין הא אמרי' דלא חיישי' להו לייחוד אלא כשראו אותם ב' עדים יחד שנתייחדו ושהוא והיא רואים אותם ג"כ הא לאו הכי לא חיישינן להו ואפי' ראוה שנבעלה דודאי בעילת זנות היא. ובנ"ד ליכא הא מילתא. ועוד כי הייחוד הזה הוא בבית שהוא רשות הרבים לפי שהכל הם דרים יחד וכתב הרשב"א ז"ל דמקום שזה נכנס וזה יוצא אין בו תורת ייחוד.

ג ומה שטען מענין הקול שיצא שהבחור והבתולה קדשו זה את זה תשובת בעל דינו היא תשובה נצחת כי הקול שיוצא שוברו עמו שהשמיעה שהיתה והשמחה שנעשתה בשביל קדושי בנו של פלו' לבתו של אחיו וכ"ע ידעי דקטני קטנים היו וטועים היו שחשבו שקדושי קטן הם קדושין ועתה ידעו ויבינו כי קדושי קטן הם לאין ולאפס ותוהו ובטלה השמיעה ההיא. וכההיא דאמרי' בנמ' (גיטין פ"ט ע"א) ההיא דנפיק עלה קלא דאיקדשה לחד מבני פלניא אמר רבא אפילו למ"ד לא מבטלין קלא בהא מבטלין מימר אמרי עיינו ביה רבנן בקדושין וקדושי קטן הוו וכו'. וכן כיוצא בזה הזכירו בגמ' ללמד מהם שאם יש אמתלא לבטל הקול ולשברו מבטלין ליה. וא"כ לפ"ז הבת אשר קדשה אביה לאיש אחר היא מקודשת לב' וקדושין ראשונים שהיו לקטן אין חוששין להם והמהביל הטוען הטענות שאין בהם ממש ישתוק ותהי לו לחכמה. וישיא לבנו מבנות עיש וכימה. וכפי מה ששמענו שהוא רוצה לתלות באומות להכריח המקדש הב' ללכת לו לארץ אחרת כדי שתהיה הבחורה הנז' מונחת לבנו כפי רצונו. הנה נא ידעתם גם שמעתם שהיא מקודשת לב' קידושין גמורין קיימין ושרירין כדת משה וישראל. ואם ילך לו האיש לארץ אחרת תהי' הבחורה צרורה וקשורה בידו כי הוא אישה והיא אשתו ואין לה פירוד ממנו כי אם בגט או במיתה ולכן תתרו ותגערו באיש המהביל ההוא ותקראו לפניו אגרת הברית הזאת ואם הוא ישמע התורה והמצוה הנה מה טוב ומה נעים. ואז יחשב לנו מהדודים והריעי'. ואם עד אלה לא יוסר ואמר יאמר כי בשרירות לבי אלך תודיענו עם המקדים לבא ואנו נצא לקראתו בחרב האלה. ובחנית הקללה. ונכהו עד חרמה. דמחינ' ליה בסלוא דלא מבע דמא. ואז במסתרים תבכה נפשו. כי חטאו ענה בו ודמו בראשו. ואני ידעתי כי הוא ירא את ה' מרבים ולא תצא כזאת מלפניו כי עד עתה שוגג הוא בדבריו. ובודאי הוא שלא יחרוץ ולא ישא ראש לפני מוריו. והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. אחיכם הצעיר הכותב ברשות אביהו מוריהו עטרת פז לראשו. שלמה ס"ט. אחר זה שמענו כי האיש ההוא קבל את דברינו וכתבנו למעלה מראשו נשאהו. ברוך הוא לה' וברוך טעמו. הוא ית' יענה את שלומו. וירום לרחמהו. ויחכה לחננהו. וברכות רבות יענהו. וטובו הצפון ליריאיו ינחילהו.