שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רנז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


תלמסאן על ענין הנפל הנזכר למעלה בסימן רמ"ב

ענין רנז: כמדומה לי שכתבתי שספק שכלו לו חדשיו ולא שהה ל' יום דלרבנן דפליגי עליה דרשב"ג בפ' החולץ (ל"ז ע"א) ובפ' המילה (קל"ו ע"א) הוי ודאי ילוד משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן ומותרת לשוק דהא רובא דאוריי' הוא אלא כיון דיש מיעוט מפילות חששו חכמים לדברי רשב"ג שלא להתירה בלא חליצה ומש"ה אם נשאת לכהן לא מצרכינן חליצה וסמכי' אדאוריתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ולא מחמרי' עליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ייבום וחליצה ואלו הי' ספק ילוד לרבנן דפליגי ארשב"ג לא הוה שריא לה לכהן לעמוד עמה בספק יבמה לשוק ולהיות זה דבר ברור דלרבנן חשבי' לי' ודאי ילוד ולרשב"ג ליכא אלא ספק. הקשו בתו' מ"ש האי מיעוטא דחיישי' לי' משאר מיעוטי דסמכי' ארובא ולא חיישי' למיעוטא ותרצו דכיון דמיעוטא דשכיח הוא חשו לי' רבנן לרשב"ג להצריכ' חליצה דאשכחן דחשו רבנן למיעוטא דשכיח לאסור אשה כגון בגוסס דאע"ג דרוב גוססין למיתה לא שריא לה וכן במים שאין להם סוף אסרי' לה משום חשש מיעוטא וכן בכאן אם אפשר בחליצ' חיישי' למיעוטא דמפילות לרשב"ג ואם לא אפשר בחליצ' העמידוה על ד"ת כרבנן דפליגי עליה להתירה לכהן כל זה לרשב"ג אבל לרבנן דפליגי בספק כלו לו חדשיו מתירין אותה לשוק בכל ענין אפי' לישראל ואם נתייבמה תצא וכ"כ בעל הטורים ז"ל (אהע"ז סי' קס"ד) וז"ל יבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד תוך ל' יום חולצת ולא מתייבמת וכו' ואם נתייבמה כ' הרמ"ה ז"ל כיון דספיקא היא אין מוציאין אות' ממנו. ולא נהירא דהאי טעמ' דשרינן לה לכהן מספק משום דסמכי' אדרבנן דאמרי אע"פ שלא שהה ל' יום הוי בר קיימא והיא מותרת לשוק וא"כ אדרבה מה"ט נמי תצא מיבם דלרבנן הוי בר קיימא והיא מותרת לשוק והיא אשת אח שלא במקום מצוה עכ"ל ובנולד לספק כלו חדשיו איירי דאלו כלו חדשיו לכ"ע ילוד הוא ומותרת לשוק ואסור' ליבם ולא הי' מתיר זה הרמ"ה ז"ל. ומ"ש דאע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן הרי הוציאו הכתוב מכללו בפי' ופדויו מבן חדש תפדה אלו דברים בלא השגחה שזה הכתוב למד ממנו רשב"ג ורבנן פליגי עליה דס"ל דגזיר' הכתוב הוא שאע"פ שהוא בחזקת בר קיימא לא יפדו אותו עד ל' יום ולא יהי' כשר לקרבן עד עבור ח' ימים ולא מחשש נפל וכיוצא בזה כ' הרמב"ן ז"ל בפ' המילה אבל לענין ייבום אינה ענין לדבריהם ואף רשב"ג לא למד מזה שיהי' ודאי נפל אלא ספק וזה מספיק לסתור כל דבריך. ולענין הנדון אמת הוא שהנולד לח' ודאי ולא גמרו סימניו שהוא ודאי נפל וכן נר' מהתלמוד וכ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' החולץ ובפ' הערל. אבל נר' מדברי בעל הטורים ז"ל שצריך ב' דברים להתירה לשוק שיהוי ל' יום וגמר סימנין ובכל ענין חולצת ולא מתייבמת וכן הם דברי הרא"ש ז"ל בפ' הערל ולא הזכיר היתר יבום בלא שיהוי ובלא גמר סימנין בבן ח' אם נתקיי' אפי' שעה אחת שהרי הוא בחזקת חי ואינו מטמא באהל כנפל כמו שהוא מוכיח בפ' לא יחפור (כ' ע"א) ובתו' דאהלות פ"א. ואינו כגוסס שהוא פוטר אשת אביו מן הייבום כמ"ש במשנת אהלות וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום שאם נולד חי חולצת מדרבנן ומן התורה מותרת ובזה יצאה ההוראה ממך להתיר שלא כהלכה. ואם יש עדים שהוא ודאי בן ח' שלא גמרו סימניו יש להקל בדיעבד ע"פ הרשב"א ז"ל בגליל קטלוני' המתנהגים ע"פ הוראותיו. אע"פ שהרמב"ן ז"ל בפ' המילה כתב דהוי ספק נפל. ובגלילות ספרד יש להחמיר ע"פ הטורים וכ"ש אם הרמב"ם ז"ל מסייעו. ואם אין שם עדים תצא לכ"ע וצריכה חליצה וגט נמי כמ"ש הרמב"ם ז"ל והמפרשים. ומה שתמהת עלינו במ"ש שבן ח' שלא גמרו סימניו אפשר להתקיי' תמה על עצמך שהוצאת ההיתר מפ"א מה' מילה ובאותו מקום כתוב בפי' שאפשר להתקיים והוא דעת רשב"ג ז"ל שלא הזכיר אלא שיהוי ובגמ' שאמרו שבן ח' מי חי אמרו זה לדבריו ז"ל על הרוב ובכל רוב יש מיעוט בלא ספק אבל הרב ז"ל כתב דברים סותרים זה. וכבר דחה אותם הרמב"ן ז"ל בספר ת"ה וכן הראב"ד ז"ל והרמ"ה ז"ל. ומה שכתבת כי יש לך ראי' גדולה דינוקא דלא מעוי אינו מתקיים כלל ממ"ש בפ' הערל (ע"א ע"ב) כל היכא דלא מעוי בגופיה לא חיי והוספת וכתבת כ"ש היכא דלא מעוי בגופ' ולא חוץ מגופיה דלא חיי כלל ע"כ לשונך. ואני תמה ממך שלפי מה שהבנת מזה הלשון התינוק מעוי בגופ' וגם אינו מעוי לא חיי והיאך אפשר והלא בפ' יוצא דופן (מ"ב ע"ב ע"ש) ובפ' המיל' אמרו כל שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא צייץ אבל בספרך יש טעות וכן הוא בפרש"י ז"ל ותקן אותו דכל היכא דלא מערי בגופה ור"ל שאם ילדה ואינו דבוק בגופה אינו מתקיים אבל אם עדיין הוא טבורו דבוק בגופה אפשר להתקיים מטבורו שהוא נהנה ממנה ממה שאוכלת אמו וכן פי' ר"ח ז"ל ובתוס' מערי לשון דבוק בגיטין פ"ב (כ' ע"ב) ל"צ דמערי וכן ביצים מעורות בגידין בי"ט (קכ"ח ע"ב) ובפ' א"ט מעורה בטרפשין ובפ' העור והרוטב (קכ"ח ע"ב) מעורה בב"ח מעורה באילן ולשון מקרא וקיר ערה מגן תרגם יונתן דבק. (במעי) [כמער] איש ולויות אמרו ביומא (נ"ד סע"א) כאיש המעורה בלוי' פי' דבוק ולפי שאין בכל זה חדוש אודיעך ענין הוא חדש אצלך לפי המובן מדבריך בדברי ר' אבהו בפ' הערל (פ' ע"א) דס"ל דבן ח' אין עושין בו מעשה עד שיהי' בן כ' ויראה שאמר זה להחזיקו בנפל וכ"פ רש"י ז"ל ודבר תימה הוא שיכנס לחופה עם אשתו ולא יתאבלו עליו קרוביו אבל הפי' אינו כן אבל בא לומר שאם הגיע לימי גדלות והביא סימנין אותם סימנין אין עושין בהם מעשה להחזיקו בגדול עד שיהי' בן כ' וכן פי' ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו וז"ל סימני סריס ואילונית ובן ח' חי פי' סימני גדלות לשלשתם וענין טבעי הוא שכיון שלא נשלם גידולו במעי אמו הוא חלוש ולא יגיע לשלימות גידולו כשאר נולדים לט' עד שיהיו בן כ'. ואותם סימנין שכתבת מדבקות אזנים וזולתם מה שלא נז' בתלמוד אין לסמוך עליהם והסומך עליהם מתיר אשת אח שלא במקו' מצוה ומפני שאנו מדמין לא נעש' מעשה ח"ו רחמנא ליצלן ואלו הי' לזה באלו הסימנין דין אטום לא הית' אמו טמאה לידה שאינו ראוי לבריאת נשמה כמ"ש בפרק המפלת וזה הרי נתקיים והוציא קול ואינו חושב שיטעה אדם בזה וכבר אמרו חכמי הטבע שיש מבעל חיים שלא נשלם גידולם במעי אמם ונשלם אחר הליד' כמו הפירות שגמר בשולם אחר תלישה וכן יש נולדים חסירי הבריא' ואינם נפלים אם יש להם סימנין שהזכירו חז"ל: