שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/ק
קסטינא לשאלות שאלו אנשי אלחאמא ישצ"ו
שאלה ק:
שאלתם אשה פסק לה בעלה לזון את בניה כל זמן שהיא עמו בנישואין ואין שם שנים קצובות אם יועיל זה הלשון שהוא כל זמן שהיא עמו בנשואין כשנים קצובות חמש אז עשרה או לא יועיל עד שיהיו שנים קצובות ואם יועיל אם יזונו הבנים עד שיזקינו או עד שיהיו גדולים ואינם צריכים לאמם ואומדין דעת האיש:
תשובה: הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מכירה הט"ז) כתב בשם רבותיו ז"ל שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד ונתן טעם (בזו) [שזו] מתנה היא ואין כאן דבר מצוי שנתנו במתנה. והראב"ד ז"ל השיב עליו וגם הרמב"ן ז"ל חלק עליו והביא ראיה מפ' עשרה יוחסין (ע"ח ע"ב) מפ' יש נוחלין (קכ"ז ע"ב) אמרי' התם באומר בני זה בכור נאמן דמיירי בצריך היכרא כגון שבא ממדינת הים ואקשי' פשיטא דנאמן לתת לו פי שנים ואמאי צריך קרא אלו בעי מיתן ליה נכסים במתנה מי לא יהיב ליה ומשנינן לא נצרכא אלא בנכסים שבאו לו אחר מכאן. ומשמע מהכ' שאדם יכול ליתן נכסיו שיבואו לו לאחר מכן אע"פ שאינן קצובין כלל וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאף לפי דברי הרמב"ם ז"ל אם קצץ דבר ידוע בכל שנה ושנה ולא קצץ שנים ידועות אלא כל ימי חייו משתעבד. והביא ראיה מפ' המוכר את הבית (ס"ג ע"א). בן לוי שמכר שדהו לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו [וכו'] ואם אמר לו לי וליורשי מת יחזיר לבניו והרי בכאן שאפי' נאמר דמעשר ראשון שלו הוא דבר קצוב אבל השנים אינן קצובו' ואפ"ה קנה. ומדבריהם ז"ל למדנו בנותן מתנה להרמב"ם ז"ל כפוסק לזון את בת אשתו שלא חלק הוא אלא בנותן מתנה אבל בפוסק לזון את בת אשתו מודה שהרי משנה שלמה היא (כתובו' ק"א ע"ב) וכיון דבנותן מתנה למי שאומר קנה קנה בכל ענין בין שלא קצב שנים בין שלא קצב מזונו' ה"ה לפוסק לזון את בת אשתו אין לחלק כלל אלא בכל ענין בין בשנים שאינן קצובו' בין במזונו' שאין קצובות בכלן נשתעבד שהטעם שנתן לפי שהם כדברים הנקנין באמירה עולה לכל. ומה שהזכיר' המשנה הנושא את האשה ופסק לזון את בנה חמש שנים לאו דוקא שקצב שני' דהא מהכא דבן לוי משמע דאפי' בלא קצב שנים קנה אלא אורחא דמילתא נקט. ובנדון הזה הוא חייב לעולם לזונם כל זמן שהוא עמו בנישואין אפי' גדולים כיון שלא פי' וכמ"ש בפרק המוכר את הבית (ס"ד ע"א) גבי לא את הבור ולא את הדות ולא את הגת היה לו לפרש ובריש פרק המקבל (ק"ג ע"ב) אמרי' בשני מקומו' אי איתא דהכי הוא איבעי ליה לפרושי ליה משמע שכל שלא פי' מסתמא הכל בכלל וכן הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שכל שמקבל עליו לזון כל זמן משמע והביא ראיה מדאמרי' בפ' ד' נדרים (כ"ח ע"א) היכי נדר אי באומר יאסרו פירו' עלי איתסר כל פרי דעלמא עליה ופרקינן באומר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי ובתוספתא שנינו הפוסק לזון את בת אשתו או בן אשתו לא יאמר להם עשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הוא זן אותם והם יושבים והטעם לפי שהם כבעלי חוב כמו שפירשו שם וכן אמרו בירושלמי (כתובו' פי"ב ה"א) הפוסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה לבנה ולא חלקו בכל זה בין גדולים לקטנים בין יש להם מזונו' בין אין להם: