שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/פג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


זה כתבתי אל הרב רבי יצחק בר ששת זלה"ה

ענין פג:

על ענין גבינה שלח לו אחד מהאנוסים היה חשוד לאכול גבינה של עכו"ם והיה סומך עליו הרב זכרונו לברכה שהיה בחזקת שאינו מאכיל לאחרים וסמך על הרא"ה ז"ל שכתב היתר זה בספר בדק הבית ואסרתי לו והודה לדברי:

דינו של הרשב"א ז"ל הן הן דברי רש"י ז"ל (ע"ז ל"ט ע"ב) שהוא פי' דבעל הבית שבסורא חשודא אלפני עור לא תתן מכשול. ואינו חשוד לאכול ואע"פ שהרא"ה ז"ל הקש' שלא מצינו כן אלא בכותיים אינה קושייא. שהרי בעלי הגמרא העידו (שם) שבסורייא היו חשודין להאכיל ואינן חשודין לאכול וכל חידושה של ברייתא זו אינו אלא לומר שאע"פ שהם חשודין למכור אינם חשודין ליתן. דליתן מדמי' ליה לאכול שאינו חשוד בו ולא למכור שהוא חשוד בו. והיינו דמסייע לי' לר' יהושע בן לוי דאמר שיגר לו וכו' דניתן מה לי בביתו אם נתארח אצלו. מה לי אם שיגר לו במתנה הא והא חדא היא לדמויינהו לאכול שאינו חשוד בו. ומאי דאמרי' (שם) מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא מוכיח כן. אלא שבכאן אינו מתפרש כמו בשאר מקומות שר"ל הא אי לא משכח אלא איסורא אכיל כדאמרינן גבי משומד לתיאבון בפ"ק דחולין (ד' ע"א) ובכאן אינו מתפרש כן. אלא הכי פירושה בעל הבית שבסורייא אע"ג דחשיד למכור אבל לעצמו לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ואי לא משכח היתירא לא אכיל לא איסורא ולא היתירא. וכיון שאינו חשוד לאכול ממאי דאכיל יהיב ומשדר. וזה פירוש השמוע' בלא שום דוחק ויצא לנו מזה שאם היה אוכל איסורא אינו מתארח אצלו ולא מקבל מתנותיו כדברי הרשב"א זלה"ה. וסברת הרא"ה ז"ל אינה מתקבלת כלל דודאי אשכחן חשוד להאכיל ולא לאכול ככותאי. משום דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול. אבל בהפך שיהא דמא דחבריי' סומק טפי מדמא דידיה לא מצינו. ועל סמך שהוא אומר מה יועיל לו אם אשלח לו דברים אסורים לא נתיר לזה שיאכל מה שהוא נחשב כהיתר למשלחו שגם עתה יאמר החשוד המשלח גם אם אשלח איסור יסמוך עליו מפני סמך זה. שכיון שהדבר אינו חמור עליו לאכלו כל טצדקי דיכיל עביד להאכיל לאחרים ואין סברתו אלא סברא הפוכה וגם פירושו דחוק מאד. ברח מן הרמץ ונפל בגחלים שהוא הוקשה לו לפרש ברש"י ז"ל כדי שלא יאמר שהן חשודין להאכיל ואינן חשודין לאכול. וסבר פי' רעוע בהלכה שנפרש דדומיא קאמר דרך חידה ומשל כלומר בעל הבית דעלמא אי משכח היתירא לא אכיל איסורא וכיון שכן הכי נמי אי לא משכח היתירא לא ספו ליה איסורא. וגם פירושו השני אינו נקשר יפה ואין להאריך: