שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רפ
תנס אל ה"ר שמואל חכים י"א
שאלה רפ: שאלת כי שני אנשים קבל כל אחד מהם על עצמו בכח חרם ונדוי לקיים לחברו ענין מה לזמן ידוע. ובהגיע תור קבלתם לא השלים אחד מהם לחברו מה שקבל עליו. ואותו אשר לא השלים טען כי אינו חייב להשלים מה שקבל עליו הוא אלא שיתירוהו מהחרם ויפטר מקבלתו ומחיובו. והנראה מדעתך שאין כן הדין ורצית לעמוד על דעתי בראיו' ברורו':
תשובה: זאת השאל' היא מסותמת ולא פירשה מהו זה שקבל עליו לעשו' ולמ' קבל עליו כן וגם היא מעורבב' כי תחלת השאלה מוכיח ששניהם קבלו ועברו על קבלתם וסופה מוכיח שלא עבר אלא אחד על כן צריך אני להקדי' לך שתי הקדמו' ומתוכן תתברר שאלתך על כל הצדדין. האחת שהנשבע או המקבל לקיים כל דבר בפני חברו אין מתירין לו אלא בפניו. ובזה יש שלשה חלוקין. הא' שאין לאותו שנשבע בפניו שום הנא' באותו שבוע' והנשבע לא קבל שום הנאה מאותו שנשבע בפניו. ומה שאין מתירין לו שלא בפניו פירשו בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) מפני החשד ומפני הבוש' פי' שאם יתירו לו שלא בפניו יחשדנו אותו האיש שנדר בפניו שהוא מחלל נדרו. וגם הנודר מתבייש מאותו האיש שנדר בפניו כי הוא סבור שחלל נדרו לפי זה לכתחל' מתירין אותו שלא בפניו אלא צריך שיודיעוהו שכבר התירו לו. והב' שלא הית' לנשבע הנאה בשבוע' זו אבל לאותו שנשבע בפניו יש לו הנאה בשבועתו זאת. ובזה יש דעו'. שיש מי שאומר שאין מתירין אותו אלא ברצון חברו. וסברא זו אינה נכונה מדאמרי' בסוטה בפ' ואלו נאמרין (ל"ו ע"ב) דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר אמר ליה פרעה זיל אתשיל שבועתך אלמא יכול הי' להתיר שבועתו שלא ברצון יעקב אע"פ שהית' לו הנאה בזה אלא שאם הי' קיים הי' צריך להודיעו מפני החשד ומפני הבושה. עוד יש ראיו' אחרו' בפ' השולח (ל"ה ב'). והג' שיש לנשבע הנאה מהשבוע' ובזה אין מתירין לו אלא ברצון המשביע. וכדאמרי' בנדרים בפ' ר' אליעזר (ס"ה ע"א) במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין. ונראה מזה שכיון שמשה נשבע ליתרו שלא יצא ממדין אלא ברצונו מפני הנאה שנתן לו צפורה בתו לא היו יכולין להתיר לו נדרו אלא בפני יתרו זאת היא הקדמה האחת. והשנית שהנשבע לעשו' דבר וקבע זמן לאותו דבר אע"פ שעבר הזמן חייב הוא לקיים שבועתו שאלו שתי שבועו' הן. האחת לקיים הדבר. והשנית לקיימו באותו זמן. ואם לא קיימו באותו זמן עבר על שבועה אחת והיא לקיימו באותו זמן. ונשארה עליו השבוע' השנית. וכן נרא' מהירושלמי דגרסי' התם נדר להתענו' ושכח ואכל כבר איבד את תעניתו. ר' אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם. הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים. פ' שאם אמר יום סתם כבר קבל עליו להתענו' יום אחד. ואף ע"פ שהתחיל עכשו להתענו' אם שכח ואכל אין תשלום יום זה עולה לו משום נדרו. אבל אם אמר יום זה אע"פ ששכח ואכל משלים זה ואינו חייב להתענו' יום אחר. ומכאן תלמוד שכל מי שקבל עליו לעשו' שום דבר אע"פ שייחד לו זמן אם לא השלים באותו זמן חייב להשלים לאחר אותו זמן. אלא אם אמר לו ביום פלו' אפרעך אבל אם אמר לו מכאן עד יום פלוני לא היתה השבוע' על אותו יום בלבד. שהרי אם פרעו קודם אותו זמן יום א' נפטר אע"פ שלא פרעו באותו יום שאין בשבוע' אלא לקיים הדבר בין קודם אותו יום בין לאחר אותו יום. ואם עבר אותו יום עבר על שלא פרעו באותו יום וחיוב הפרעון קיים הוא. וכן כ' הרשב"א ז"ל בתשובה. ואחר שנתבררו שתי הקדמו' אלו נוכל לברר שאלתך שזה שקבל עליו לעשו' לחברו איזה דבר מפני הנאה שקבל ממנו אינו ניתר אלא ברצון חברו. ואם עבר הזמן שקבל עליו חל עליו החרם ואין מתירין אותו ממנו עד שיפייס חברו ואז מתירין לו. ואם התירוהו שלא ברצון חברו אינו מותר והרי הוא כטובל ושרץ בידו. ואע"פ שהי' אפשר לומר שאם קודם שעבר הלך אצל חכם והתירו אע"פ שאינו רשאי להתירו שלא בפני חברו וברצונו אם עבר והתירו שהוא מותר אבל אחר שעבר אסור להתירו והמתירין לא יפה הם עושים. כדאמרי' בנדרים בפרק אלו מותרין (כ' ע"א) מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ומחמירין עליו דלא פתחינן לי' בחרטה ובי דינא דמזקקיה לי' לא עביד שפיר. ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. וכן הרמב"ם ז"ל כ' בהל' נזירו' בלשון הזה וכל ב"ד שנזקק לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאינם חייבי' מן התור' או שיורה בהם להקל או שיפתח להם פתח מנדין אותו ב"ד ההדיוט. עכ"ל: