שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קצז
ענין קצז:
ברשך לה"ר יוסף סעיד י"א.
ראיתיך מקשה קושית על מה שאסרו תקיעת שופר ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת (ר"ה כ"ט ע"ב).
הראשונ' מדקדוק לשון ההלכה (שם ע"א) שאמרו הכל חייבין בתקיעת שופר שמשמע מזה הלשון שאין אדם יוצא בשמיע' כי אם בתקיעה והרי אנו יוצאים בשמיעה וגם נסח הברכה היא לשמוע קול שופר.
זאת היא קושייתך ואינה קושיא שלא נאמר זה הלשון בדקדוק לומר בתקיעה הוא יוצא ולא בשמיעה.
שאלו היה הדבר כן למה אסרו תקיעת שופר בשבת שאם הוא בקי לתקוע אין כאן גזרה דשמא יעבירנו ארבע אמות וילך אצל הבקי שהרי אינו צריך לילך אצל הבקי שהרי הוא בקי ולא יבא להעבירו ארבע אמות ברשו' הרבים ואם אינו בקי לתקוע למה יעבירנו והרי אינו יוצא אלא בתקיעת עצמו והוא אינו בקי.
אלא ודאי טעם הגזיר' הוא לפי שיש מי שאינו בקי לתקוע וצריך הוא לשמוע מן הבקי וילך אצלו ושופרו בידו ויעבירנו.
ומה שאמרה ההלכה הכל חייבין בתקיעת שופר אמת אמרו לפי שאי אפשר לשמיעה בלא תקיע' והכל חייבין בתקיעה כדי שישמעו הקול ולפי שהכל חייבין בתקיעה והוא אינו בקי יש לחוש שמא יעבירנו אצל הבקי לתקוע כדי שיצא הוא בתקיעתו של בקי בשמיעת הקול.
והקושייא השנית היא מאי שנא שופר ולולב ממילה שהיא דוחה שבת ולא גזרו בה.
וזאת היא קושיא גדולה וכבר הקשו אותה הראשונים.
וגם תירצו שאין לגזור במילה לפי שאם בא להעביר ד' אמו' בר"הר ימנעוהו האחרים.
אבל בשופר ולולב הכל טרודין במצותן לפי שחיוב מצוה זו הוא שוה לכל ואתי לידי העברה והוצאה והזאת ערב הפסח שחל להיו' בשבת (פסחים ס"ט ע"א) נמי היינו טעמא שאינה דוחה שבת.
לפי שאע"פ שאין הכל טרודין בהזאה בשחיטת פסחיהם הם טרודים.
ודמי לשופר ולולב טפי ממילה.
עוד הקשה לך והלא בכל עיר יש שם דיין ומזהיר את העם ומרחיקם מן העבירה ולמה לא יתקעו שם.
דע כי כן הוא דעת הרי"ף ז"ל שבכל מקום שיש ב"ד תוקעין ולפי זה הביא אותן הלכו' בהלכותיו וכן הי' נוהג לתקוע בשבת כי כן העידו תלמידיו כמו שכ' הרמב"ן ז"ל בדרשה של ר"ה.
אבל הרב בעל המאור ז"ל סובר שאין תוקעין אלא בב"ד מומחה.
וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שופר וכן נהגו בכל העולם.
והקושיא הגדול' אשר בזה היא איך חכמים ז"ל מבטלין מפני גזרתם מ"ע של תור'.
כבר הקשוה בגמרא בפ' האשה רבה ביבמו' (צ' ע"ב) ואמרו וכי מתנין ב"ד לעקור דבר מן התורה.
ותירצו שב ואל תעשה שאני שהתורה נתנה רשות לחכמים לעשו' סייג לתורה.
ואם מצוה אחת תתבטל מוט' שתתבטל מאליה ולא יבואו העם לידי חילול שבת בידים.
אבל יש מקשין למה לא פסלו יום שבת לקביעו' ר"ה מפני תקיעת שופר כמו שפסלו יום אחד מפני ערבה (סוכה מ"ג ע"ב) וזו קושיא גדולה ותירצו בזה לפי שאם היה מולד תשרי יום ג' בי"ח שעות שהוא נדח' מפני שהוא מולד זקן ואי אפשר לקבעו ביום ו' כדי שלא יהי' יום הכפורים באחד בשבת משו' ירקא ומשום מתיא (ר"ה כ' ע"א) אם לא היינו קובעין אותו בשבת הי' נדחה למוצאי שבת ואי אפשר לקובעו באותו יום דלא אד"ו ראש והי' נדחה ליום ג' וכולי האי לא דחינן כן תירצו.
ואינו מספיק ולמה חששו ליום ערבה שלא לקבעו ביום אחד ולא חששו לשופר.
והם אומרים כי השופר יש לו תשלומין ביום הב' ואין זו נכון.
אבל מה שנראה לי שחששו ליום ערבה כדי לפרסמה שהיא מן התורה להוציא מלבן של צדוקים ועשו בו חזוק יותר מהשופר שהוא מן התור' אפי' לדברי הצדוקים ודחו מצוה זו דשב ואל תעשה.
וכן אמרו בירושלמי (סוכה פ"ד ה"א) ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הכון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואין ארחקתון עבדון תקיעה ולא תעבדון ערבתא ואע"פ שזה הי' בזמן שמקדשין על פי הראיה.
המתקן סדר מועדינו על פי החשבון ראה דברים כזה ופסל יום שבת לערבה ולא פסל יום שבת לר"ה.
ומה שהוקשה לך למה אין אנו תוקעין בעיר שיש בה עירוב.
זו אינה קושיא אלא א"כ הי' העולם כלו עיר אחת מעורבת שעדיין יש לחוש שלא יצא חוץ לעיר אם אין בעיר בקי.
וג"כ יש להקשו' למה לא התירו לבקי שהרי אינו צריך להעבירו שהרי הוא בקי.
אבל קושיא זו וכיוצא בה אינן קושיו' שחכמים אינם נותנים דבריה' לשיעורין וכל גזרותיהם הן שוות בכל מקום ובכל אדם ובכל זמן.
וכמו שאמרו (פסחים ל"ז ע"א) יאמרו כל הסריקין אסור וסריקי ביתוס מותרין.
ומה שאמרת שהרי אנו נוהגין להביא ספרים ותפלו' מבעוד יום לביהכ"נ ואין אנו חוששין לגזרה שמא וכו' ולמה לא נעשה כן בשופר ולולב שהם מצו' גדולו'.
דע כי גודל המצוה מחייב שלא לעשו' כן.
לפי שמפני שהם מצו' ואדם טרוד בהם יבא להעביר.
אבל בשאר ספרים אם שכח ולא הביאם בע"ש מתוך שאין בהם קיום מצוה לא ישכח חיוב שבת ולא יבא להעביר ודע כי יש הפרש בין שופר ולולב בשני דברים.
ואחר שלא התקין רבן יוחנן בן זכאי ליטול לולב במקום שיש ב"ד כמו שהתקין בשופר (ר"ה כ"ט ע"ב) והטעם בזה הוא לפי שמצו' לול' היא שבעה ולא תשתכח תורת לולב אם לא יטלנו בשבת.
אבל שופר שאינו אלא יום אחד במקום הועד תשתכח תורתו אם לא יתקעו בשבת.
והשני שבזמן בית המקדש הי' דוחה לולב בגבולין ביום ראשון והיו מוליכין לולביהן מע"ש לביהכנ"ס ושופר לא הי' דוחה שבת אלא במקום ב"ד.
והטעם בזה שי"ט של ר"ה לא היו יודעין אותו אלא בבית הועד ששם היו באים העדים ושם היו תוקעין.
אבל שלא במקום הועד לא היו דוחין מן הספק.
אבל לולב כבר היו יודעין בגבולין מתי קדשו ב"ד את החדש.
ולפי זה היו נוטלין לולב בי"ט ראשון שחל להיו' בשבת שהוא מן התור' אפי' בגבולין כדאי' בפ' לולב הגזול (מ"א ב').
ומה שאמרת שהרמב"ם ז"ל כת' ששבות שלאמירה לעכו"ם דוחה שבת במקום מצוה.
אמת שכן כ' ז"ל בפ"ו מה' שבת.
אבל אין הכל מודים לו בזה אלא במילה שנתנה שבת לדחו' אצלה.
אבל בשאר מצות לא.
ואף לדבריו ז"ל זהו כשהמצוה אנו יכולין לקיימה היום אלא שהשופר הוא חוץ לתחום כגון בי"ט שחל להיו' בתוך השבת.
אבל אם אין המצוה יכולה להתקיים היום מפני טעם אחר כגון זה גזרה שמא וכו' לא הותרה שבות של אמירה שהרי אין כאן חיוב מצוה משום גזרה: