שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קנג
הנין לר' אברהם הכהן שלאל יצ"ו על הענין הנז' למעלה בסימן צ"ח:
ענין קנג: הוקשה לך מה שכתבתי לר' שלמה בן נונו י"א בתשוב' על הנשבע שלא יהי' פוסק ואם ישאל משבועתו שיהי' מוחרם ומנודה שזה הוא כאומר שבועה שלא אשאל שהחרם הוא השבועה כמו שאמרו בילמדנו ומחית לה להא מילתא ק' עוכלי בעוכלא איני צריך לכתוב קושייתיך וספקותיך בכאן הלא הם כמוסים עמך חתומים באוצרותיך ואיני צריך להשיב על כל פרט ופרט אבל אסיר ספיקותיך כלם בקצרה:
הלא ידעת כי שאלתו היתה אם אפשר להתיר לו שבועתו מפני קבלתו בכח חרם ונדוי שלא יהי' נשאל עליה וכתב כי א' מהמורים אצלכם הורה שצריך לנהוג נדוי ויתירו לו מנדויו ואח"כ יתירו לו שבועתו וטענתו בזה היא שאין מתירין הנדר עד שיחול וע"ז כתבתי שהנדר כבר חל ויתירו לו קבלתו האחרונה קודם שיעבור עליה ואח"כ יתירו לו שבועתו ולפי קבלתו האחרונה לא היתה שבועה כי אם קבלת חרם ונדוי והיה אפשר לבעל הדין לחלוק אמרתי לו שכשם שאם היתה קבלת האחרונה בשבועה היה אפשר לו להשאל עליה ואח"כ ישאל על הראשונה כן יכול להשאל על קבלת החרם והנדוי מיד וא"צ לנהוג נדוי שהרי חלה עליו הקבלה כאלו היתה שבועה שלענין חלות האיסור עליו אין הפרש בין זו לזו שהרי אמרו בילמדנו שהחרם היא השבוע' והשבוע' היא החרם ולא יתחייב מהמאמר הזה שאיסור שבועה ואיסור חרם שוין הם שיתחייבו ממנו כל קושיותיך שהרי העובר על השבועה הוא לוקה והעובר על החרם צריך לנהוג נדוי שאין זה דמיון הוא ויודע אני בך שאתה בקי בסדרי ההגיון ואין האומר על שחרות העורב שהוא כשחרות הכושי מחוייב שיהיה העורב מדבר ככושי וכן מה שאמרו שם השבועה הוא החרם והחרם הוא השבוע' אינו מחייב שבכל שבועה יש חרם ועל אותה שבועה שהיתה שם שהיתה בארור אמרו כן שהיא חרם והיא שבועה והרי זה כאומר על ראובן הוא הנזון הוא המדבר ולא יחייב זה שכל נזון הוא מדבר. ומה שאמרתי ראשונה הוא שאני אומר עתה שהמקבל עליו לעשו' או שלא לעשו' בכח חרם ונדוי והוא מתחרט מתירין לו כשאר היתר נדרים ושבועו' שהחרם אינו דבר אחר אלא שהוא אסור לספר ולכבס ושחבריו בדלין ממנו ומתירין לו קבלה זו קודם שיעבור עליה וכמו שהאוסר עליו דבר שאין אומרים לו שיאכלנו ואח"כ יתירו אותו אבל מתירין לו קודם שיאכלנו כן הוא הדבר הזה שהרי כמו שאיסור הדבר חל עליו כן קבלת החרם חלה עליו והרי הוא אסור מעתה באותה דבר שקבל עליו שלא לעשותו וא"כ מתירין לו קבלה זאת בהיתר שבועה וכבר כתבתי שיותר מזה כ' הרא"ש ז"ל שאפילו מי שקבל עליו נדוי אם לא יעשה דבר פלוני לזמן פלוני מתירין לו אפילו קודם שיגיע הזמן שעדין לא חלה קבלת הנדוי. ומאי דשדית נרגא בראיה ממעשים בכל יום שהצבור גוזרים גזרו' בנדויים וחרמו' ומתירין אותם ואמרת שהצבור דין היתרן כדין הפרה שהבעל מיפר קודם שיחול. (הג"ה אמ"ה הר"ן ז"ל בתשו' סי' נ"ג דוקא אם לא היה שם אבל אם היה שם אין מתירין לו עד שיחול והאריך שם). אתה בזה תלי תניא בדלא תניא שאתה רוצה לחייב ממה שהציבור מתירין חרמו' בלא שאלת חכם כמו שהבעל מפר נדרי אשתו מדר' פנחס דאמר (נדרים ע"ג ע"ב) כל הנודר' על דעת בעלה היא נודר' שיהיה היתרן קודם שיחול האיסור ואין הדבר כן שהרי החרמו' מיד חלו שהרי כל אדם אסור לעבור עליהם ואם עבר עליהם הוא בנדוי וא"כ כמו שהצבור נוהגין להתיר ליחיד שהרי לענין החלו' זה וזה שוין ואפשר הוא מה שאמרת שאם לא חל עדין האיסור שיהא בזה כח צבור יפה מכח יחיד שהוא כאלו התנו מתחלה שיתירו הם עצמם כל זמן שירצו וכן כ' הרשב"א ז"ל בתשובה. אבל האמ' הוא שמשע' גזרתם חל האיסור ומקום הטעו' בזה הוא שאתה בזה אינך נותן לב לאיסור הדבר שהוא חל משעת קבלתו אלא לענין חלו' הנדוי והחרם עליו אחר שיעבור ואלו אמרנו שיכולין להתיר לו חרמיו ונידויו מעתה אם יעבור על קבלתו וישאירו קבלתו עליו ולא היתירוה היה כדבריך ולא אמרנו כן אבל אמרנו יתירו לו קבלתו ומאחר שהותרה לו קבלתו א"א לו לבא לידי נידוי וחרם שיצטרך היתר וזה הוא מה שנעלם ממך. ובתשובה לרי"ף ז"ל וקהל שהחרימו על דבר ונתחרטו בו ילכו אצל חכם ויתיר להם את החרם ע"כ. ובענין התרת החכם אין חלוק בין יחיד לרבים והרי זה מפורש. ומה שיש לומר שאין מתירין לו עד שינהוג הוא מצד אחר משום דק"ל (מכות י"א ע"ב) נדוי על תנאי צריך הפרה אפילו מפי עצמו וכתב בשאלתו' אפילו נתקיים התנאי צריך הפר' שהרי יהודה קיים תנאו ואפי' הכי היו עצמותיו מגולגלים בארון כדאי' במס' מכות (שם) ואי משום הא לא אריא שכל זמן שלא נשאל על נדרו חל עליו וצריך הפרה אבל אם נשאל על נדרו אינו צריך הפרה שהרי החכם עוקר הנדר מעיקרו והנשבע על הככר ואכלו נשאל ומתירין לו ועוד דלא אמרי' דנדוי על תנאי צריך הפרה אפילו נתקיים התנאי אלא בתנאי שאין בידו לקיימו כתנאי יהודה שהרי בנימין ברשו' יוסף היה ולא היה בידו להביאו אל אביו אם לא ירצה יוסף אבל אם בידו לקיימו אינו צריך הפרה אם קיימו והכי מוכח הא דאמר בפ' מציאת האשה (ס"ט ע"א) זיל אימא ליה ובשמתא ליהוי מאן דלא אמר ליה ענן ענן ולא הוצרך להתיר אי נמי משום אריא וגנבי דהוי בידי שמים כדאי' בפ' ואלו נערו' (ל' ע"א) וכן כתבו בשם ר"ת ז"ל ומענין מה שמצאת תשובה אתה חושב שהיא להרשב"א ז"ל שמי שנשבע שלא יכנס בתקנ' הקהל שאינו יכול לפטור את עצמו מפני שבועתו. אע"פ שקדמה לתקנ' הקהל וצריך הוא לישאל. ונראה לך שהיא סותרת התשו' שהזכרתי בתשובתי הנזכר' שכתב בה שאם נשבע שלא יכנס בנאמנו' קודם תקנתם שהוא אסור. היטבת לראו' במה שחלקת ביניהם שאין דומה מי שנשבע שלא יכנס בנאמנו' וכיוצא בזה לנשבע שלא יכנס בתקנ' הקהל. ואני אוסיף לך ביאור בזה שאין מוטל על זה האיש מנוי הקהל יותר מעל אחרים ואין בשבועתו זאת חוב לאחרים שלא יוכל להשמט ממנו וא"כ חלה עליו שבועה אבל הנשבע שלא יכנס בכלל תקנותיהם ויש במקצ' חיוב לקהל אם ישמט מהם כגון פריעת מסים וארנוניו' לא כל הימנו לישבע שלא לפרוע חובו שהרי פריעת ב"ח מצוה מן התורה שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה כמו שכתבו הראשונים ז"ל ומ"מ צריך שאלה אע"פ שנשבע לבטל את המצוה לפי שחלה על ידי כולל שיש בכלל תקנו' הקהל דברים שמותר לישבע עליהם כגון קבלת נאמנו' וכיון שחלה עליו שבועה מפני כולל דברים המותרין עם דברים האסורים והוא אינו יכול לפטור את עצמו מחיובי הצבור צריך הוא לישאל על שבועתו ובזה יצאו כל דברי הרב ז"ל בתשובותיו מתוקנים: