שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/לד
שאלה לד:
להחכם כה"ר שלמה צרפאתי יצ"ו: שאלת ראובן שנתן חמשים זהובים במתנה להיות הקרן קיים והפירות יתחלקו לעניים ועתה לא נמצא מי שיקח אותם אפי' במשכונה בנכיתא ולא באופן רחוק מן ההפסד וקרוב לשכר והמעות בטלים ואין העניים נהנים מהם כלום וכאן נמצא מי שרוצה לקחת אותם ולהעלות בהם שכירות קצוב מדי חדש בחדשו שהוא רבית דאורייתא אם יש צד להתיר להלוותן ברבית לתועלת העניים או לא:
תשובה:
גם כי לפום ריהטא נראה פשוט לאסור מ"מ המדקדק בענין אפשר שימצא צד היתר לסמוך עליו לתועלת העניים והוא ממאי דאיתא בירושלמי דמועד קטן (פ"ב ה"ג) ובפ' בן סורר (ה"ב) וז"ל לווין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש ע"כ. מכאן נרא' דמותר להלוות מעות העניים ברבית וק"ו הוא דאם התירו ללות ברבית מעות של הזולת כדי לעשות מצוה באותם מעות אע"פ שאותו הרבית לוקחו אדם לצורכו וכל זה כדי שלא תבטל המצוה כ"ש שגוף המצוה נעשית באותם מעות של רבית. ובהעדר אותה הנאה תבטל המצוה מכל וכל. ואין להקשות אמאי לא הזכיר הירושלמי דבר זה דמותר להלוות מעות צדקה ברבית. די"ל משום דאיירי לעיל בכיוצא בזה דאמר רבי יוחנן גנב לאביו ואמו ואכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה לכך הזכיר מה שדומה לזה דברים שיש בהם חבורת מצוה. עוד יש להביא ראיה להתיר ממה שאמרו בפ' הזהב (נ"ז ע"ב) אין דין רבית ואונאה בהקדש. ואמרו ג"כ (שם נ"ו ע"א) בהקדש שומר שכר אינו משלם ושומר חנם אינו נשבע וכיון שדין ההקדש משונה מדין ההדיוט בדברים אלו ה"ה למעות צדקה. ויש להביא ראיה לזה ממאי דאיתא בפ' החובל (צ"ג ע"א) כי יתן איש אל רעהו וכו' לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. הא קמן שפטרו שומר מעות העניים כמו שהוא הדין בשומר ההקדש שהוא פטור וא"כ יש ללמוד מזה דכמו שהם שוים בדין השומרים הכי נמי בדיני רבית ואונאה שוה דין מעות צדקה למעות הקדש שאין בהם איסור רבית ואונאה.
אלא שיש לדקדק על זה מדאמרינן בסוף החובל (שם) ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע ביה וחייביה רב יוסף לשלומי. ותירצו על זה בגמרא שאני עניים דפומבדיתא דמיקץ קייץ להו והוי כמי שהפקידו כשאין הממון מיוחד לעניים. דההיא ברייתא דקתני לשמור ולא לחלק לעניים כשאין הממון מיוחד לעניים ידועים דאז הוי דינו כדין ההקדש שאין השומר חייב לשלם וההיא דרב יוסף שהיה אותו הממון ידוע לעניי פומבדיתא והוי כאלו כל אחר מהם הפקיד חלקו באותו הממון ביד השומר ולכך חייב לשלם כדין כל ממון שיש לו תובעין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' ה' מה' שאלה ופקדון. וכפי זה הא דאמרי' בערכין (כ"ב ע"א) אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם. ופירש"י ז"ל כגון שלוה אביהן מעות מן העכו"ם וכו' ה"ה דהוה מצי לאוקמיה כגון שלוו אפי' הם עצמם מעות של צדקה אלא דנקט מאי דשכיח טפי. ועוד דנקט מילתא פסיקתא ואי הוה מוקי לה במעות צדקה צריך לחלק באיזה אופן מיירי דהא איכא מעות דצדקה שאין להלוותם כלל וכדתנן במסכת שקלים (פ"ד מ"ג) ומייתי לה בפ' שני דייני גזירות (ק"ו ע"ב) אין משתכרין לא במעות הקדש ולא במעות עניים ומפרש טעמא בשל הקדש אין עניות במקום עשירות ובשל עניים דילמא מצרכי זוזי ולית להו:
ואין לומר דמן הטעם הזה גם הני מעות דנדון דידן אין להלוותם בשום אופן דיש לומר דהתם מיירי בצדקה העומדת לחלק הקרן עצמו לעניים אבל כה"ג שהצדקה היא להיות הקרן קיים ויזונו העניים מפירותיהם מותר להלוותם ברבית וכן כתב הר"י מקורביל ז"ל והעיד שכן עמא דבר: ועדיין נשאר לבאר אם רבית זו שהוזכר שמותר להלוות בו מעות צדקה הוא דוקא ברבית דרבנן או אפי' ברבית קצוצה. ונראין הדברים דאפי' ברבית קציצה מותר להלוות דאי בדרבנן לא הוו צריכי לאשמועינן דמותר להלוות מעות הקדש ברבית דק"ו הוא ממעות יתומים דמותר להלוותם ברבית דרבנן כמו שאמרו באיזהו נשך (ע' ע"א) דמותר דהלוות מעות יתומים קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד שהוא רבית דרבנן. ועוד דלא הוה להו למינקט בההיא דלווין לחבורת מצוה אלא לישנא דקרוב לשכר ורחוק מן ההפסד שהוא הנוסח שנשתמשו בו בדין היתומים כשהזכירו היתר רבית דרבנן ומדאמרו לווין ברבית נראה דאפי' רבית קצוצה וכן נמי משמע מדסתמו דבריהם גבי מעות הקדש וכתבו סתם בפ' הזהב אין דין רבית בהקדש אלא ודאי דמיירי אפי' ברבית קצוצה וכן כתב ר"י ז"ל בתוספות ולכן בנדון דידן אם ימצאו להלוות מעות אלו ברבית דרבנן ילוו אותם ואם לא מצאו יכולין להלוותן אפי' ברבית דאורייתא לתועלת העניים. האל ברחמיו יחיש ישועתינו ויודע שמו בגויים ובאיים. אכי"ר: