שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/כא
שאלה כא:
להחכם ה"ר שלמה צרפתי נר"ו לאלמדייא. ראובן הפקיד כלים ותכשיטין ביד שמעון ושמעון מסר אותם ביד אשת ראובן וביד בנו הגדול והם מודים שמסר להם שמעון הכלים והתכשיטין ואומרים שנאנסו מידם וראובן תובע את שמעון למה מסרת פקדוני בידם ושמעון משיבו כי לאשתך ובניך מסרתי אשר כל ממונך הוא בידם למי כל חמדתך יותר. בחסדך הודיעני מה היא דעת כ"ת בזה:
תשובה:
לכאורה נראה ששמעון חייב כדין כל שומר שמסר לשומר כדאיתא בפרק המפקיד (ל"ו ע"א) דרב פוטר ור' יוחנן מחייב ואמר רבא (שם ע"ב) הילכתא שומר שמסר לשומר חייב ול"מ שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעא לשמירתו אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב מאי טעמא דאמר ליה את מיהמנת ליה בשבועה והאיך לא מהימן לי ע"כ וכתב הרי"אף ז"ל שמעת מינה דהיכא דאיכא עדים דנטרה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה לא מחייב שומר קמא דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מיהמנת ליה ע"כ האחרונים ז"ל הוסיפו לומ' שאפי' אין עדים אם השומר הראשון ראה בעצמו שנאנסה ביד שומר שני פטור מלשלם שהרי יכול לישבע שנאנסה ובטלה טענת אידך לא מהימן לי בשבועה אם כן אם לא היה שום אחד משני דברים הללו חייב השומר הראשון ולכן בנדון זה שמעון חייב לשלם שהרי אין עדים שיעידו על האונס וגם שמעון בעצמו לא ראה האונס. ואינו יודע אם האשה ובנה אומרים האמת או לא. אלא דכד מעיינת יש צד זכות לפטו' את שמעון כיון שלא מסר לאינש אחרינא אלא לאשתו ולבנו של ראובן שדרך כל העולם למסור כל אשר להם ביד נשיהם ובניהם הגדולים כשהם סומכים על שולחנם אם היו בני דעת ואפי' פקדונות שמקבלים מאחרים דרכם למסור בידם כדאמר רבא (שם סע"א) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם כן נדון זה עדיף משומר שמסר לשומר שדרך בעל החפץ להפקיד בידו שהדין הוא שהשומר הראשון פטור דהכי איתא בפ' המפקיד (שם ע"א) הנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדו מרייהו גבי חד סבתא יומא חד אפקדוה גבי חד מינייהו שמע קל הילולא אזיל אפקדינהו גבי ההיא סבתא אדאזיל ואתא איגנוב אתו לקמיה דרב ופטריה ע"כ וטעמא הוא כיון דאינהו הוו רגילי להפקיד גבי' לא יכלי למימר דלא מהימנא להו בשבועה וכן פסקו הפוסקים וכ"כ כל זה הרמב"ם ז"ל פ"א מה' שכירות ופ"ד מה' שאלה ופקדון. עוד כתבו הפוסקים ז"ל דדוקא היכא דרגיל להפקיד אצל השומר השני אבל אם לא ידענו שרגיל להאמינו אפי' כ"ע ידעי שהוא אדם כשר וטוב מן הראשון מצי המפקיד לומ' את מהימנת לי האיך לא מהימן לי דלא כל כמינך להאמין עלי אדם שאין לי עסק עמו ע"כ וא"כ כשמקבל הפקדון מסרו ביד אשתו ובניו לא מצי מפקיד לומר ליה את מהימנת לי ואינהו לא מהימני שהרי כל המפקיד אצל שום אדם על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. אלא שכתב ר"ת ז"ל דוקא אם יש להם לשלם אם נתחייבו אז פטור שומר ראשון אבל אם אין להם מה לשלם חייב הוא לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדונות שיפקיד האדם אצל חבירו ימסרם לאשתו והיא תאכלם ע"כ וכ"כ ר' יעקב בטור ח"מ סי' רצ"ז בשם אביו הרא"ש ז"ל. אמנם גדולי האחרונים חלקו ע"ז כמו שמבואר בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאף ע"פ שאין להם ממה לשלם פטור השומר הראשון וכתב הרב המגיד וכן עיקר וגם זה נכלל בדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ. ומעתה שמעון שמסר הפקדון ביד אשתו ובנו של ראובן פטור מכלום שהרי ראובן גופיה רגיל להפקיד כל אשר לו ביד' וכ"ש כלים ותכשיטין. והר"ם מרוטנבורק ז"ל נשאל על ראובן שהלוה לשמעון ופרע שמעון ליד אשתו של ראובן ועדיין ראובן תובע ממנו הלואתו והשיב ז"ל דשמעון פטור כיון דאשת ראובן בת דעת היא והטעם הוא ממה שאמרו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ועוד הביא ראיה לדבריו מעובד' דהנהו גינאי ולמד ממנו לענין החזרת מלוה. אלא שדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' טוען ונטען נראה שהוא סובר דכה"ג בהלואה לא הוי פירעון. אמנם בנדון דידן שהוא פקדון גם הרמב"ם יודה בזה דשמעון פטור וכמו שכתבתם. עוד ראיתי להודיעך מה שאירע כשנלכד' עיר בגייאה כי החכם הדיין כה"ר שמואל הכהן בקרי מסר קופה אחת מלאה חלי כסף וזהב ביד יהודי אחד הנקרא בן חיון כדי להצילה והיהודי הנז' היה מפחד מהגייס שישללוה ממנו ופגע בעכו"ם אחד שהוא נאמן להחכם הנז' והיה רגיל להפקיד אצלו והיהודי הנז' כשפגע העכו"ם נתן לו הקופה הנז' כדי להצילה ואח"כ כשתבע הקופה מהעכו"ם כפר בו ואמר לא ראיתך באותו היום ובאו לדין החכם הנז' עם ן' חיון הנז' ופטרתי את בן חיון במעמד החכמים יצ"ו וכלם הודו לדברי ומן הטעם הזה פטרתי את השומר הנז' לפי שהחכם התובע הודה שהוא היה רגיל להפקיד אצל העכו"ם הנז' מלבד שיש כמה עדים על זה ואמרתי שאע"פ שהעכו"ם אם איבד חזק' אמונתו ולא נתבייש לכפור לא יודה על ידי שבועה אין הדבר תלוי באמונה בו ע"י שבועה אלא כל שבעל הדבר רגיל להפקיד אצלו מחמת שיודע בו שהוא מתבייש מלכפור ושאינו מאבד חזקת אמונתו גם השומר אם נתן בידו על זה הדרך שסמך על אותה חזקה שהיו הבעלים בוטחי' בה להפקיד אצלו פטור הוא מלשלם. ודע שכל זה דוקא כשהיה בעל החפץ רגיל להפקיד אצל זה השומר השני ולא מיקרי רגיל בפחות משלשה פעמים דהוחזק להיות מפקיד אצלו אבל בפעם ושתי' אקראי בעלמא הוא וכן הוא משמעות לשון הפוסקי' דבעינן רגיל. וכל זה בשמסר השומר לאינש אחרינא אבל בנדון דידן לא נחתינן להכי דמסתמא רגיל הוא להפקיד אצל בנו ואשתו וכמו שאמרו שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואתה שלום וכל אשר לך שלום. עוד אודיעך שמטעם זה עצמו דנתי בלוה שפרע לערב והמלוה עדיין תובע כי לא רצה במה שפרע הלוה לערב ופסקתי שאם היתה מלוה על פה נפטר הלוה במה שפרע לערב וילך המלוה וידון על מעותיו עם הערב משום דלא מצי מלוה לומר ללוה את מהימנת והערב לא מהימן דאדרבא לערב האמין יותר מהלוה שלא נתרצה להלוות אלא על אמונת הערב אבל אם היה מלוה בשטר עדיין לא נפטר הלוה וחייב לפרוע למלוה ושלום: (הג"ה אמ"ה אף ע"פ שנראה מדברי הרב לעיל באמצע תשובה זו דלא סבירא ליה כהרב מרונטבורק בדין לוה שהחזיר החוב לאשת המלוה ואף על פי שלענין החזרת הפקדון קי"ל דאם השומר מסרו לאשת המפקיד פטור מטעם דלא מצי למימר לא מיהמנא לי וא"כ בפורע לערב נמי לא גמרינן מדין שומר שמסר לשומר לענין פרעון המלוה מ"מ נראה שהרב מחלק בין אשה לערב שהאשה אינו רגיל להאמינה אלא לענין שמפקיד אצלה לא לענין גביית חובו ולא לענין להיות בטוח בו יותר מהלוה אבל בערב הרי גילה דעתו המלוה בענין זה עצמו שהוא בטוח בחוב זה בערב יותר מהמלוה ולכן לא יוכל לומר האיך לא מהימן לי מטעם זה לא בעינן רגיל בענין זה כדבעינן גבי שומר שיהא רגיל להפקיד אצלו):