שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/יח
שאלה יח:
ראובן ושמעון היה בידם כלי ממושכן והפקידוהו אצל עכו"ם אחד ובא יאודה ושאל אותו כלי משמעון ואמר שמעון לעכו"ם תן אותו ליאודה ונתנו לו ונאנס מידו וכששמע ראובן אמר לעכו"ם למה נתת בלא רשותי והשיבו ברשות שותפך נתתי וחשבתי שעשה מדעתך וכיון שלא יכול ראובן עם העכו"ם תבע את שמעון ויאודה לדין וכל אחד דוחה אותו אצל חבירו וסוף דבר השיבוהו הכלי אינו שלך יבא בעל הכלי ונדון עמו יורנו מורינו מה הוא הדין בזה.
תשובה:
לענין מה שאומרי' שמעון ויאודה שהכלי אינו של ראובן ולא ידינו אלא עם בעל הכלי הנה אע"פ שאין הכלי שלו מ"מ הם חייבים לו סך שהיה הכלי ממושכן בו שהרי הזיקו שעבודו וקי"ל דמזיק שעבוד חבירו חייב כדאיתא בגיטין פ' השולח (מ' ע"ב) במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר חוב על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחררו ואמרינן עלה בגמ' (שם) מי שחררו אמר רב רבו ראשון שחררו. שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני דאמר רב' הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תקון העולם כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה וכותב שטר חוב על דמיו. ורשב"ג אומר אינו כותב אלא המשחררו וקא מפלגי במזיק שעבוד חבירו רשב"ג אומר חייב ורבנן סברי פטור ע"כ. ובקצת נסחאו' בהלכות הרי"ף ז"ל כתוב וז"ל וקי"ל כרשב"ג דאמר חייב דדינא דגרמי הוא ע"כ וכן כתוב בפסקי הרא"ש ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וכ' בפ' (ח') [ז' הי"א] מהלכות חובל ומזיק וז"ל וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבע"ח שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו. וכופין את בעל חוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו בשוק ויאמר לו עבדי אתה עכ"ל. וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א הרב ז"ל אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית לי הכין ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דבדחבריה קא עביד מעשה אבל הכא בדנפשאי קא עבידנא ע"כ וכ' המ"מ וז"ל ואיני יודע אם נתכוון הראב"ד ז"ל באומרו הרב לרב אל פסאי ז"ל כדרכו בשאר המקומות או לא לפי שלא נמצא דבר זה בהלכות הרב ובמקצת נמצא כרשב"ג וכיון שכן הדרינן לכללין כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וזו משנה בפ' השולח וכ"ש שהדבר הכרחי כאן לפסוק כמות' דטעמיה משום דס"ל דמזיק שעבוד חבירו חייב ואנן קי"ל הכי בדינא דגרמ' כ"ש במזיק זה שהוא חייב דאלים טפי כדמוכח בהדיא בפ' המניח את הכד (ל"ג ע"ב) וכו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וכן הא דאמרינן בהשולח עשה עבדו אפותיקא וכו' כרשב"ג דהא דיינינן דינא דגרמי וכן עיקר עכ"ל ואלו הם דברי רבינו ז"ל עכ"ל וכן כתב הר"ן ז"ל והסכים גם הוא וכן דעת הרא"ש ז"ל בפסקים וכן כתב בנו ז"ל בח"מ סי' קט"ו ומאחר שכל גדולי האחרוני' ז"ל לית דחש לדברי הראב"ד ז"ל וכלם בסגנון אחד מסכימי' לדעת הרמב"ם ז"ל הכי נקטינן דמזיק שעבודו של חבירו חייב אפי' לא עשה מעשה בשל חבירו ולכן שמעון ויאודה שהזיקו שעבוד ראובן חייבין לשלם מה שהפסידוהו ועל השאר ידונו עם בעל הכלי:
ואין להם התנצלות במה שיאמרו שהעכו"ם הוא שפשע במה שנתן הכלי שחצי שעבוד שעליו הוא של ראובן עליו בלא רשותו אבל אמירתו לעכו"ם לבדה לא היתה מפקעת שעבוד ראובן אם לא היה העכו"ם מתרצה לתת ואינו נקרא מזיק שעבוד אפי' בלא עשיית מעשה אלא באמירה לבדה אלא כגון ההיא דמשחרר עבדו ולא כי האי גוונא שעיקר הפקעת השעבוד היתה בנתינת הכלי ליאודה. הטענה זו היתה מועלת להם אלו היה הנפקד ישראל דאם יאודה שאל ממנו ושמעון נתן לו רשות לא היה לו לשמוע להם במה שמגיע לחלק ראובן שלא נתן לו רשות אבל כיון שהנפקד הוא עכו"ם כמאן דליתיה דמי וכל אחד מהם כאלו עשה המעשה הוא לבדו דסתם עכו"ם לא ציית דינא ובודאי שלא יוכל ראובן לדון עמו להוציא ממנו מה שהוא חייב בפשיעה זו דבסבה קלה יכול להשמט ולכן הם באמירתם לעכו"ם הזיקו שעבוד ראובן. ולענין מה שכל אחד מהם דוחה אותו אצל חבירו הנה שניהם פשעו והדין נותן שאם רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל מאחר שסוף הדבר מתגלגל ליאודה כיון שהוא נשתמש בכלי וכל הנאה שלו ומידו נאנס אע"פ שהוא פטור על חלק שמעון הוא חייב על חלק ראובן ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את דבעל כרחו הוא בעל דינו כיון שיאודה ידע שיש לו שעבוד על חצי הכלי ונטלו להשתמש בו ע"פ רשות שמעון שאינו מועיל לחלק ראובן הילכך חייב לשלם לו ואם אין לו ישלם בעדו שמעון לראובן והוא ילך אחר יאודה אבל אם יש ליאודה ממה לשלם אפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא בכדי למה לי. אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב שנשאל ר"ת ז"ל על סוס שהי' ממושכן ביד ראובן ושמעון והפקידוהו ביד עכו"ם לשומרו ובא לוי ושאל הסוס מהעכו"ם ולא רצה לתתו לו עד שאמר לו שמעון להשאילו והוליכו לוי ונגזל מידו. והשיב הרב ז"ל נראין הדברים ששמעון הזיק שעבודו של ראובן כרב ורב נחמן וכרשב"ג דהמזיק שעבודו של חבירו חייב. וגם אם ראובן רוצה לחזור על לוי יכול הוא דשניהם הזיקוהו ורצה מזה גובה רצה מזה גובה ובעל דברי' דידיה הוא ואפי' במציאה בעלמא אם הכישה נתחייב בה וכל הלוקח של ישראל מיד עכו"ם כלוקח מיד ישראל עצמו ואין (חיוב) [חילוק] בין של ישראל ביד עכו"ם ולקחו ישראל מן העכו"ם הנפקד ובין המוציא במקום שחייב להחזיר והכי אמרינן בהמפקיד (ל"ה ע"ב) דל את ודל שבועתך ואנא משתעי דינא בהדי שואל עכ"ל. וברוך הש"י שזיכני לכוון לדעת הרב ז"ל ומאחר שפסק כן למעשה החזיק ידינו במה שפסקנו בזה ונתקיים בחותמיו' האל ממרומיו. יפן לכם ולנו ברחמיו. ושלום: