שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/נג
שאלה נג: הנין לתלמידנו ה"ר אברהם הכהן שולאל ישמרהו צורו:
שאלת ראובן נדר נדר על דעת המקום וע"ד רבים שלא ידבר עם שמעון אחי אשתו ותלה חרטתו בכפירה בתורה שכך אמר בשבועתו שאם יתחרט יהיה כופר בתורת מרע"ה ועל זה נשאתם ונתתם אם יכול לישאל משבועתו אם לאו והוצרכתם להתיר לו שבועתו וחשבתם זה לדבר מצוה לפי שזה כל זמן שהוא מתחרט במחשבתו הוא כופר בתורה ומוטב שתתירו לו ולא שתניחוהו בעבירה כל ימיו וסמכתם בזה על בעלי התוס' ז"ל שהתירו למי שנשבע לקיים את המצוה אם ודאי יעבור אם לא יתירוהו. ונסתפקתם בזה לפי שבשעת ההתרה נראה ככופר ומוטב שיעמוד כל ימיו במחשבת כפירה ולא שתתנו לו מקום להיות כופר ובדקתם אם אפשר למצוא לו פתח ממקו' אחר ומצאתם שאביו של נודר בעת פטירתו צוהו שידבר עם אחי אשתו. וגם בזה נסתפקתם אם יש בהיתר זה דבר מצוה משום דמצוה לקיים דברי המת או אם נאמר שלא היתה כונת אביו להעבירו אלא אם היה עושה בהיתר גמור. עוד נסתפקתם אפי' אם יש מצוה בדבר שלא להתירו מפני סברת ר"ת ז"ל שסובר שלא לכל דבר מצוה מתירין אלא כההיא דמקרי דרדקי דוקא. אלא שאפילו לדבריו אולי יש להקל לפי סברת הרב ז"ל שאין מחמירין בע"ד רבים עד שיפרוט אותם אא"כ נחוש לכל הספיקו' ולא נתיר בכל מצוה אלא כההיא ונחמיר בעד"ר אע"פ שלא פרט אותם:
תשובה: נראה מלשון שאלתך שלא חששתם כלל לדעת המקום אלא עד"ר ולעד"ר הוא שחתרתם אל היבשה להוציא מפני דבר מצוה ונתליתם במה שנתליתם כמ"ש בשאלה. ולענין דעת המקום גדולי האחרונים ז"ל מחמירים הרבה שלא להתירו כלל וסמכו בזה על מה שמצאו בפ' שבועות שתים בתרא (כ"ט ע"א) בשבועה שהשביע משה את ישראל שאמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי ואסיק תלמודא (שם רע"ב) עד"ה ל"ל כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. והרמב"ן ז"ל בחדושי מכות שלו החמיר בזה הרבה וגם הרשב"א ז"ל בתשובתו ואע"פ שבפ"ד דנדרים (כ"ה ע"א) כשהביאו שם אותה שבועה שהשביע משה את ישראל לא אמרו שם שאמר עד"ה כדי שלא תהי' להם הפרה אלא מרע"ה מילתא דלא טריחא נקט אפ"ה אין להקל בזה ולדחו' מסקנא מפורש' מפני מסקנ' שאינה מפורש' בה הפך ואפי' היה מפורש בה הפך היה לנו להחמיר בכל שתי לשונו' התלמוד שבדאוריי' אזלינן לחומרא ואע"פ שיש אומרים שעד"ה לא נאמר אלא בקבלת התורה אבל בדברים שבין אדם לחבירו אפי' עד"ה יש לו הפרה וכן בתוספו' אמרו שלא אמרו שם דלא תיהוי הפרה לשבועותיהו אלא משום דא"ל רחמנא דלישבעינהו הכי אבל בעלמא איכ' למימר דלא חמיר כולי האי ואית להו הפרה. והרמב"ן ז"ל באגרת משפט החרם וגם הרשב"א ז"ל בתשובה לא נראו להם דברים אלו כלל ומי יקל בכך אחר פקפוקם ז"ל. אלא שבזה י"ל שלדבר מצוה יש הפרה כמו נדר שהודר עד"ר כדאי' בפ' השולח (ל"ו ע"א) ויש לסמוך בזה על רש"י ז"ל שפירש עד"ה הוי כעד"ר ויש למדין מדבריו דעד"ר היינו אפי' שנים אע"ג דלשם נדר שהודר ברבים אין פחו' מג' אבל אין זה ברור. ומה שחששתם בעד"ר שלא להתירו אלא במקום מצוה ודנתם דבר זה כדבר מצוה אם מפני תליית חרטתו בכפירה אם מפני מצות אביו אין הדבר ברור בזה שלענין תליית חרטתו בכפיר' נר' ודאי שאין בזה מצוה בהתר נדרו שאפי' היתה כונתו בחרטה זו אפי' חרטה במחשבה בלא שאלה על נדרו שיתירוהו לו והוא מתחרט בכל יום אין בידו עבירה בחרטה זו שתהיה מצוה בהתרתו וכי מפני שנתחרט הוא כופר בתור' משה או חרטתו מחייבת לו כפירה יתחרט ולא יכפור אפי' נשבע שיכפור בתורה אין שבועה חלה עליו לחייבו לכפור וכ"ש אם תלה אמונתו בחרטתו שאין בחרטתו עבירה בידו אלא שראוי להוכיחו מפני שבא לכלל טעות מפני כעסו ותלה אמונתו בחרטתו. ובכיוצא בזה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה על אחד שנדר שלא יבא עם אשתו בבית אחד ואמר כל זמן שאתחרט עד זמן פלוני דעו באמת שלא יאמין בשם והשיב הרב ז"ל וז"ל ועל האיש שהגביר כעסו על עצמו ונבל עצמו לומר שלא יאמין בשי"ת אם יתחרט צריך להוכיחו ולייסרו הרבה שאין לשום איש שהוא מכלל ישראל לתלו' זה בשום ענין וכעין כופר בשעתו הוא ותדע שהרי זה אע"פ שלא יתירוהו מ"מ מתחרט הוא והוא תלה אמונתו בחרטתו והוא נתחרט ומוציא על עצמו דבה כזו כסיל הוא וקרוב הדבר להלקותו ולהחמיר עליו שלא ישוב עוד לכסלה עכ"ל ואין מקום לכל מה שנשאת ונתת בזה ומה שיש להראו' פנים בזה הוא שזה שאמר שאם יתחרט יהיה כופר הוא כאלו אמר שבועה שלא אדבר עם פלוני ובשבוע' שלא אתחרט משבועה זו ולא אשאל עליה וזה על דעת מפרשי הפסוק שהנשבע הוא כאלו אומר זה אמת כמו שהאל אמת ואם נשבע לשקר הרי העיד על עצמו שאינו אמת וכופר הוא וזה אע"פ שאינו עיקר מן הגמ' אבל אפי' הוא כן הדין נותן שישאל על האחרונה ואח"כ נשאל על הראשונה כדאי' בפ' בתרא דנדרים (צ' ע"א) וא"כ כשנשאל מהאחרונה תשאר הראשונה שבועה עד"ר שאין לה הפרה אלא במקום מצוה ואין כאן מצוה שהרי הותר משבוע' האחרונ':
ולענין מצו' אביו שצוה בשעת פטירתו שידבר עם אחי אשתו אם הוא זה דבר מצוה להתיר בשבילו נדרו אם לא גם בזה אין הדבר ברור ותחלת כל דבר אומר לך כי מה שכתבת בזה משום דמצוה לקיים דברי המת ולפי דבריך בכל מת דעלמא אפי' אינו אביו יש מצוה לקיים דברו ולהתיר נדר שהודר עד"ר מפני מצוה זו. דברים אלו הן בלא השגחה שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא שיצוה החיים לקיים דבריו שאין שלטון ביום המות ולא אמרו זה אלא כשצוה שיעשה מממונו כלום שמצוה לקיים דברו שהרי בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דברו ונכלל בכלל מצות נחלו' ולא בכל ממון ג"כ אמרו מצוה לקיים דברי המת דאי לא תימא הכי מתנת ש"מ במקצת אמאי בעיא קנין אע"ג דמית ולא אמרי' בה מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים כדמוכח בפ' מציאת האשה (ע' ע"א) ובפ"ק דגטין (י"ד ע"ב) והכי מוכח ההיא דאיסור גיורא בפ' מי שמת (קמ"ט ע"א) וכ"כ ר"ת ז"ל וכן נמצא להראב"ד ז"ל ואף הרמב"ן ז"ל כ"כ אלא שהוסיף לומר שאם מצוה לעשו' מנכסיו וכ' אפי' אינו ביד שליש מצוה לקיים דבריו וכופין על מצוה זו אבל אם אמר כנותן ולא כמצו' לא שייך ביה מצוה לקיים. דברי המת והוכיח כן מהירושלמי והתוספתא א"כ ז"ל מהכא מצוה לקיים דברי המת:
אבל עדיין תוכל לומר אביו שאני שאסור לסתור את דבריו כדאי' בפרק קמא דקדושין (ל"א ע"א) אלא שאין זה דבר הגון בהיתר נדר זה שאלו קדמה מצות אביו לנדרו היה אפשר לומר כן אבל עכשיו שקדם נדרו למצו' אביו אם הנדר אין לו היתר מחמת עצמו מפני מצו' אביו אי אפשר להיו' לו היתר מחמ' עצמו ודומה לאומר לו אביו עבור על דברי תור' שאין לשמוע לו אפילו במה שיש לו כבוד לאביו כגון האומר לבנו אל תחזיר אבדה זו ועסוק בכבודי שהיא מצוה שאין לו לשמוע לו כמ"ש התוס' בפרק (ואלו מציאו') [קמא דקידושין ל"ב ע"א ד"ה רב יהודה] והרמב"ן ז"ל שם ובפרק קמא דיבמו' ואפי' בנדר שלא הודר על דעת רבים איכא למימר שאין מתירין לו מפני מצות אביו אלא א"כ נתחרט מעצמו דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן היא אם פותחין לאדם בכבוד אביו אם לא כדאי' בנדרים בפ' ר"א (ס"ד א'). ולפי דעתכם שהחרטה היתה אסורה אין פותחין לו בכבוד אביו ואין מתירין לו בחרטה. ועוד שיש להתיישב בדבר זה אם מצו' לקיים דברי אביו ואם לא וכ"ש אחר מיתתו ועוד שהאחרונים ז"ל הסכימו לדע' רבינו תם ז"ל שלא לכל מצוה מתירין נדר שהודר על דעת רבים ובעד"ר הסכימו שאין צריך לפרוט אותם ואף הרב ז"ל מודה שאם היה ברבים אין צריך לפרוט אותם ואני חושב שאפילו בפני נשים וא"כ אפילו עברו והתירוהו אינו מופר שלשון התלמוד (גיטין ל"ו ע"א) הוא נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה. ומיהו כל זה אם היתה שבועה כמו שנראה מלשון סוף שאלתך. אבל אם הוא נדר כמו שנראה מלשון תחל' שאלתך אפשר הוא ההיתר משום דהאי נדרא לא חל מדאוריי' שהנודר שלא לדבר או שלא יישן וכיוצא בזה אין כאן נדר דבר תורה שאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש דנדרים מתסר חפצא הם אלא שאסור משום בל יחל דרבנן כדאי' בפרק ב' דנדרים (ט"ו ע"א) וכיון שאינו אסור אלא מדרבנן מתירין אע"פ שהוא על דעת רבים כדי לקיים מצו' אביו דודאי קצת מצוה יש בדבר וסימן לדבר מצו' יונדב בן רכב לבניו וכיוצא בזה השיב הרשב"א ז"ל וכ' על זה שאף לדעת רבינו תם ז"ל דס"ל דלאו לכל מצוה מתירין בכיוצא בזה מתירין דאנן סהדי דכולי עלמא יסכימו בהיתרו אלו דבריו ז"ל ויש לסמוך על זה בנדרים דרבנן. אבל אני תמה הסער הגדול הזה לכם למה ומה לכם להכניס ראשכם בסלע המחלוקת בדבר שיש לו תקנה בלא היתר אטו מי לא שמיע לכו מ"ש הגאונים ז"ל שהנשבע שלא לדבר עם חבירו שמותר לדבר עמו בכתב או ידבר עם אחר והלה שומע וכ' זה הרמב"ם ז"ל סוף פרק ו' מהלכו' נדרים וכיון שיש תקנה בדבר זה מה לכם להתיר נדרים ושבועו' בהלכו' רופפות. וסברות צנומות שדופות:
ולענין דבריך אע"פ שאינו ענין לנדון הזה אשיבך מלין להתלמד במקו' אחר. מ"ש שמוטב שנסכים בהיתרו של זה אע"פ שיש בו עבירה שהרי הוא מתחרט ולא שיעמוד בעבירה של חרטה כל ימיו. בזה אני אומר שלא כדבריך שאין לומר לאדם עמוד וחטוא חטא זה כדי שלא תחטא חטא אחר וכיוצא בזה אמרינן בגמ' בפרק קמא דשבת (ד' ע"א) וכי אומרי' לו לאדם עמוד וחטוא וכו' וכן בכיוצא בזה הקשו בפרק התכל' (מ"ח ע"א) וכן בפ' האיש מקדש (נ"ה ע"ב) ומאי דאמרינן בערובין (ל"ב ע"ב) ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא כבר תירצו התוספו' שלא נאמר זה אלא באיסור שבא לידי עם הארץ על ידי החבר כי ההיא דאמרי' התם דאמר ליה חבר לעם הארץ לך ולקוט לך כלכלה תאנים מתאנתי דאמרינן דחבר מעשר עליהם שלא מן המוקף אע"פ שהוא אסור כדי שלא יאכל עם הארץ טבל שהוא במית' על ידו שהרי צוהו שילקוט התאנים אבל בענין אחר לא אמרינן הכי. והם הקשו והלא הכהן עובר על עשה דהשלמה להקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים אחר תמיד של בין הערבים כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור כרת ואיכא למימר דשאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא. והוא אינו יכול לצות מעצמו ואיך נאמר לו בא והתחרט בעבירה ונזדקק לו בעבירה כדי שלא יעבור עבירה והלא אנו מצווין להפרישו מעבירה והיאך נסייע ידי עוברי עבירה אבל יש לנו ללמדו שישביע את יצרו דקי"ל (ברכו' ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכיוצא בזה השיב הרשב"א ו"ל על מי שנשבע שלא ישחוק בקוביא ומיראתו שמא יתקפנו יצרו לעבור על שבועתו בא לישאל ואסר הרב ז"ל לפי ששחוק בקוביא עבירה היא ואין נזקקין להתיר עבירה כדי שלא יעבור עבירה וכ"ש בנדון הזה שההיתר בשעתו הוא עבירה כיון שהחרטה היא עבירה לפי מה שעלה בדעתכם בזה. ומה שסמכת בזה על בעלי התוס' ז"ל שכתבו שאפי' נשבע לקיים המצוה וודאי יעבור שמתירין לו. מ"ש התוס' הוא באחד שנדר מכל פירו' חוץ מדגן ועבר על נדרו ימים רבים והתירו לו כדין כי לא היה נדרו עד"ר והי' הדין להחמיר עליו שינהוג איסור כימים שעבר כדאמרי' בפ"ב דנדרים (כ' ע"א) מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ולא החמירו עליו מפני שהי' בא לידי מכשול ולא היה יכול ליזהר ואמרו הם ז"ל שכיון שאינו אלא קנס בעלמא היכא דאינו יכול ליזהר אין להחמיר עליו כן מצאתי בתוס'. וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה בשם התוס' ז"ל אבל להתיר נדר שאין לו היתר מפני יראת מכשול הנודר אין כאן דעת האחרונים ז"ל. ומ"ש בפ' הערל (ע"ט ע"א) מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. וכן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש ש"ש בפרהסיא אינו ענין לזה וכן מה שהתירו לכתוב הלכו' כדאי' בתמור' (י"ד ע"ב). ומגלה לתינוק כדאי' בהנזקין (ס' ע"א) משום עת לעשו' לה' הפרו תורתך אינו ענין לזה ג"כ. וכן מ"ש בפ' בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתו' הרבה רחוק מזה. וכן מ"ש בפ"ק דקדושין (כ"א סע"ב) מוטב שיאכלו בשר תמותו' שחוטו' ואל יאכלו בשר נבלו' כל אלו וכיוצא בהם אינו ענין לזה כלל ומ"מ כל זה אין לו ענין בהיתר זה שאין החרטה עבירה היא כמ"ש ואם יש עבירה בדבר אינה אלא בשעה שהוציא אותם דברים מפני שתלה אמונתו בחרטתו ומכאן ואילך אין בחרטה עבירה כלל: