שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ענין קס: השלישי לדון בפרט בברירת הרב נר"ו כי עד עתה היו דברינו דרך כלל ועכשו נשא ונתן בעניני זאת הברירה הפרטית וילדות יש בי להעיז פנים במי אשר קטנו עבה ממתני אבל תורה היא וללמוד אני צריך ומה שאכתוב כאן כבר כתבתיו למעלה כלו או מקצתו ולוא באתי עתה אלא להשיב את הארי וכמסתפק ואומר כך כתוב בתורה לא כחותך הדין בזה כי איני כדאי אבל אומר כך דעת תלמידכם נוטה. ואומר שאין ספק שהרב ז"ל הוא יחיד בדור ומומחה לרבים וכמו שפי' רבי' שרירא גאון ז"ל בתשובות מהו יחיד מומחה וז"ל התשובה יחיד מומחה דחשיב בדורו פקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשקול הדעת ומעיין בדיני כמה שני ומנסו לי' זמנין סגיאין ולא חמו לי' טעות כגון ההוא מומחה לרבי' ועיקר לשון מומח' מנוס' כדתנן (שבת ס' ע"א) ולא בקמיע בזמן שאינו מן מומחה ומפ' בגמ' (ס"א ע"ב) היכא דאיתמחי קמיע הילכך דיין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים עכ"ל וא"צ לומר בדורנו זה שנתמעטו הלבבות ולא אתנו יודע עד מה אלא אפי' בדורות הראשונים שהיה לבם כפתחו של אולם היה כדאי לומר עליו דחשיב בדורו וכל אותם התנאים הכתובים בתשובה בזה לא פקפק אדם שיש מוח בקדקדו אבל יש לי מקום עיון בתשובת הגאון ז"ל מאן יהיב לן מעפרי' ומלינן עינין מדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ה' ע"א) אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד וכן אמר רי חייא ודאי ר"נ ור' חייא לפרושי יחיד מומחה אתו וכיון דכל חד מנייהו אמר כגון אנא משמע דוקא כגון אינהו אבל זוטרי מינייהו לא דאי לא מאי קא מפרשי ועוד דבמסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין (ל"ז ע"א) אמר רב נחמן גופה גבי הפרת נדרים ביחיד מומחה וכגון אנא דאמרינן התם הפרת נדרים במקום שאין שם חכם בשלשה. במקום שאין שם חכם כגון מאן אר"ן כגון אנא ומדהכא והתם אמר ר"ן כגון אנא משמע דדוקא קאמר ודינים ונדרים ביחיד מומחה שוים הם ומעולם לא אמר אדם דבדורות הללו יתיר נדרים ביחיד מומחה ואפי' יחיד שביחידים וכיון שכן מאי שנא דכיון שנהגו להתיר נדרים במקום מצוה ולא רצו להחמיר על עצמן שלא להתירן אם היה אפשר דבדינין יש יחיד מומחה נמצא בדורות הללו אף בנדרים היה לנו לומר כן שאם הוא יכול לנדו' מאן דלא ציית דיניה' ולאסרו בדבריה האסורין למנודה ולהתירו מהם כשקבל עליו את הדין מה חומרא היתה זאת בנדרים טפי מממון אלא מדלא אשכחן דנהוג הכי רבנן קמאי ז"ל משמע דס"ל דיחיד מומחה דוקא כר"נ ודברי הגאון ז"ל צריכין למוד ואין לנו בזה רק התימה לבד. אבל מ"מ הצנועים שבחכמים מושכין ידיהם מלומר על עצמן כך ולהחזיק עצמן במומחין שאינו דרכן של קדושי עליון לשבח את עצמן ומקרא מלא דבר הכתו' יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך ואמרינן בסנהדרין פרק היו בודקין (מ"ב ע"א) א"ר אשי מאי נזדקן הדין חכם דינא ואותבינן עליה מהא דתניא גדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ואי אמרת נזדקן הדין חכם דינא גדול שבוחי קא משבח נפשיה וכתיב יהללך זר וגו' ואע"ג דבפ"ק דסנהדרין (ה' ע"א) אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד ור"נ לאו לאחזוקי נפשיה בגדולה הוה אמר הכי אלא פרושי הוא דקא מפרש הכי מאי יחיד מומחה אבל לשבח עצמו לא הי' מתכוין ומי לנו גדול ממשה רבן של כל הנביאים שמפני ששבח את עצמו ונטל עטרה על תלמידיו נענש כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין (ח' ע"א) משום דאמר והדבר אשר יקשה מכה תקריבון אלי ושמעתיו נתעלמה ממנו פ' נחלות ויקרב משה את משפטן לפני ה' והוא אומר תקריבון אלי והוצרך להקריבו לפני ה' מפני טענת בנות צלפחד ולפום מאי דאסיקנא התם חס ליה לאותו צדיק שישתבח בזה שהרי שבחתו התורה במדת הענוה ואיך יטול עטרה על שופטי ישראל דהכי אמרינן התם (שם) מי כתיב ואשמיעכם ושמעתיו כתי' אי גמרינא גמרינא ואי לא אזלינא וגמירנא ואמרינן התם (שם) אמר לו משה ליהושע [אתה] וזקנים שבדור עמהם זהו מה שיש לתמוה על הרב ז"ל דשבקה לחסידותיה ולענותנותיה באמרו על עצמו מומח' אנא ודאיננא דיני ממונות ביחיד. עוד יפלא בעיני איך דוחק עצמו לדון ביחיד שהרי משנה שלמה שנינו (אבות פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי ואמרינן בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) ר' אבהו יתיב דיין בכנישת' דקסרין לגרמיה א"ל תלמידיו לא כן אלפתן אל תהי דן יחידי אמר להון מכיון דאינון חמין לי דאנא יתיב לגרמי ואתיין לגבאי כמי שקבלו דמי ותנינן בד"א בשלא קבלו עליהם אבל קבלו עליהם דן אפי' יחידי וכיון שר' אבהו היה נזהר מזה ותלמידיו הקשו עליו ממתניתין משמע דכלהו רבנן הכי מבעי להו למעבד שלא לדון יחידי אא"כ קבלוהו עליהם בעלי דינין ועוד נאריך בגמר דברינו בענין קבלה זו ובגמר' דידן בפ' מרוב' (פ' ע"א) אמרי' א"ר שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא ומפני מה חרבו שהיו מרעין בחורשין ודנין דיני ממונות ביחיד. עוד אוסיף להפלא הפלא ופלא בענין זה שהרי מקבל עליו לדון ד"ת שאפי' גדולי החכמים לא היו רוצין לקבל עליהם לדון ד"ת דאשכחן בירושלמי (שם ע"ש) א"ר עקיבא אני איני יודע לדון ד"ת אלא היודע מחשבות יפרע מאותם אנשים מקבלין אתון עליכון מה דאנא אמר. ומוזכר עוד שם (שם) דהא דתנו (בכורות כ"ח ע"ב) דן את הדין וזיכה את החייב וכו' ישלם מביתו דטעמא משום שקבל עליו לדון יחידי ד"ת דאמרינן התם ישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי ד"ת דתנן אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד. א"ר יהודה בן פזי אפי' הקב"ה אינו דן יחידי דכתיב וכל צבא השמים עומדין עליו מימינו ומשמאלו אלו מימיני' לזכות ואלו משמאלים לחובה ואע"פ שאין דן יחידי חותם יחידי דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת ואלו תמיהות גדולו' אשר אנחנו תמהים על תפארת גדולתו אע"פ שהיא משנת חסידים ולא שיהי' בהם דבר שלא כדין מ"מ לגברא רבא כותיה שיצאו מתח"י יש להפליא:

ואחר זה אומר כי ראו היה לו להשתדל בכל מאמצי כחו להקל מעליו המשא הזה מכמה טעמים. האח' לפי שא"א שלא יבא לידי איסור זה שהרי המלך צוה שלא יהא רשות ליהודי אחר זולתו וא"כ כשיבא לפניו דין אוהבו או שונאו יצטרך לדונו כי אין דיין אחר יכול לדון פן יעבור על מאמר המלך ואסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו או שונאו ואין איסור זה מדרבנן אלא מן התורה דקא נפיק לן מקרא כדאיתא בפ' זה בורר (כ"ז ע"ב) ואינו כדרך האסמכתות אלא גוף תורה שהרי הקשו בגמ' (כ"ט ע"א) ואמר' רבנן האי לא אויב ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה וטרחו להעמידו אליב' דרבנן דסוגי' דשמעת' מוכחא הכי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה התם אלא בעדים אבל בדייני' מודו ליה וכי היכי דר' יהודה פסיל לעדים מפני אהבה ושנאה פסלי רבנן דיינים ור' יהודה מדאוריתא הוא דפסיל לעדי' דומיא דקרוב ונתרחק דהא כי הדר תנינהו וקרוב שנתרחק לר"י מדאוריית' פסול דס"ל שאע"פ שנתרחק הרי הוא בפסול ראשון וכיון דפסולו מה"ת כדנפקא לן מקרא איסורו נמי דבר תורה ולא תימא דוקא אוהבו שהוא שושבינו ושונאו כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אלא אפי' אהבה מועטת ושנאה מועטת פוסלת הדיין מדאמרי' בפ' שני דייני גזרות (ק"ה ע"ב) לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה ולא תאמר שזה מדרכי החסידו' אבל אין איסור בדבר אלא אף יש איסור בדבר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהל' סנהדרין וז"ל אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא רעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא שצריך שיהיו שני בעלי דינין שוין בעיני הדיין ובלבו דאם לא הי' מכיר אח' מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו ע"כ וכיון שכן א"א שלא יהיו לו אוהבים ושונאים ואם נסתלק רשות כל דיין היאך יכול לכוף אותם וידון להם ויש איסור בדבר ודין קרובים כדין אוהבים ושונאים שמא תאמר תקנה יש בדבר שהוא לא ידון להם אבל יכוף אותם לברור זה אח' וז"א כדין ההלכה. זה א"א חדא שהנבררים לא יוכלו לדון כלל שהרי המלך מצוה שלא יהא רשות ליהודי אחר לדון ולא נתן רשות לברור דיינים אחרים ואם תעלה חמת מלך מי יכפרנה ויעמוד מנגד הוא יליץ על הדיין ויאמר פדעהו ועוד כי היכי דפסול לדון להם הדיין בעצמו ר"ל לומר להם פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי כן הוא פסול לדון להם כלל אפי' מה שאינו גמר דין דאמרי' בפ' זה בורר (כ"ב ע"א) תנן וחכמים אומרי' שני דיינין בוררים להם עוד אח' ואי ס"ד כדאמר ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררי להו בי דינא אחרינ' משמע כי היכי דפסלי בגמר הדין ה"נ פסילי בכל מילי דידהו אפילו אינו גמר דין בעיקר תביעתן ועוד לא מסתבר שיהא יכול שום דיין לכוף לבעלי דיינין לברור להם דיינין דזה בורר וזה בורר משמע אם נתרצו שניהם בכך. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהוא כ' בפ"א מה' סנהדרין וז"ל אח' מבעלי דינין שאמר פלוני ידון לי ואמר בעל דינו פלוני ידון לי הרי אלו וכו' דוקא שאמר ושאמר אבל אם שניהם מעכבים ואפי' האח' אין לכוף אותם ותמה על עצמך עד שכופין אותם לברור יכפו אותם לדון לפניהם כיון שיכולין לכוף כן הוא דין ההלכה ובנדון הזה כיון שא"א לו לכוף ולדון לפניו לית דין ולית דיין:

השני שאנו יודעי' שהוא אינו מבין כל הצורך לשון אנשי הארץ וכיון שכן אינו יכול לקבל שום עדו' שאין סנהדרין שומעת מפי התורגמן כדאיתא כיצד העדי' נעשים זוממין (ו' ע"ב) ולא תימא דוקא סנהדרין אבל אנן הדיוטות אנן ואינם נוהגות כל אותן חומרות אצלנו שאין לנו רק שנדע האמת לא היא דהא אמרי' התם (שם) הנהו לעוזאי דאתו לקמי' דרבא אוקי רבא מתורגמן ביניהו והיכי עביד הכי והא אנן תנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן רבא מידע הוה ידע אהדורי הוא דלא ידע:

השלישי שאפי' לשום אדם בעולם אינו כשר לדון שהרי הוא אין לו דיין שהרי לא יוכל שום אדם לדון מיראת המלך וכיון שאין דנין אותו הוא אינו יכול לדון לאחרים דאמרי' בסנהדרין פ' כהן גדול (י"ח ע"א) כ"ג דן ודנין אותו ואמרי' בגמ' (שם) פשיטא דנין אותו אצטריכא לי' הא נמי פשיט' אי לאו דדאין ליה איהו היכי דאין והכתיב התקוששו וקושו ואר"ש בן לקיש קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים ואמרי' נמי התם (י"ט ע"א) מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתיב ביה דינו לבקר משפט ואי לאו דדייני ליה איהו היכי הוה דאין והכתיב התקוששו וכו' שמא תאמר אע"פ שא"א להיות נדון בדיני ישראל הרי ערכאות שלהם יכולין לדונו ודן ודרן אותו. הא ליתא כיון דלפני ישראל אין דנין אותו אע"פ שהערכאות יכולין לדונו לא דן ולא דנין אותו הוא דלאו ברשיעי עסיקי' לבא לפני עכו"ם שהוא איסור חמור דאמרי' בפ' המגרש (פ"ח ע"ב) היה ר' טרפון אומר כ"מ שאתה מוצא אוגריו' של עכו"ם אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם כ"ש בפני אלו הערכאות שאין אדם שומע לך אם תחייבהו לבא לפניהם וכ"ת אכתי דן ודנין אותו הוא שהרי יכול לומר לו בעל דינו נלך לפני ב"ד של מקום פלוני שאין להם ציווי המלך ואזהרה שלא לדון. הא ליתא דתינח מלוה דאפשר לו לומר כן משום עבד לוה לאיש מלוה בע"ד אחר דלאו מלוה מאי איכ' למימר ועוד דכיון שאין כאן דיין יכול לדון מי יכופנו אף בענין זה.

זה חזיתי ואספרה אחר בקשת המחילה וה' הטוב יכפר בעדי ועתה אחל בחלק הד' בס"ד: