שו"ת רדב"ז/אלף לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שכתוב בכתב ידו הריני נשבע לעשות כך או לתת לחבירו כך וכך אי חשוב כמוציא שבועה מפיו או לא:

תשובה זכורני שראיתי כתוב בשם א' מן הגדולים דחשיבא שבועה כיון דרוב העולם בשעה שכותבין מוציאין בשפה מה שכותבין ואני ק"ל הא תינח היכא דהוא בעצמו מסופק בדבר דאיכא למימר ספיקא דאורייתא לחומרא אבל היכא דאומר ברי לי שאין דרכי להוציא בשפתי מה שאני כותב ובשעה שכתבתי כתב ידי זה לא הוצאתי בפי כלום מאי איכא למימר וכ"ש אם אמר לא נתכוונתי לשבועה דהא אין כאן שבועה לא בלב ולא בפה אלא אפילו אמר לשבועה נתכוונתי אבל לא הוצאתי שבועה מפי נראה לי שלא נפסל לא לשבועה ולא לעדות אם לא קיים שבועתו וגם אין ב"ד כופין אותו לקיים אותה אבל צריך הוא לצאת ידי שמים לקיים שבועתו דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואם הוא מסופק אם הוציא בשפתיו בשעה שכתב ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו דספיקא דאורייתא לחומרא אבל אינו נפסל לעדות ולשבועה מן הספק תדע דכתיבה לא כדיבור דמי דקייל"ן מי שנדר או נשבע שלא ידבר עם חבירו מדבר עמו ע"י כתב. ועוד יש להביא ראיה מדתנן היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכתב עליו הריא"ף ז"ל אוקימנא כגון דכתובה כולה קמיה וקרי פסוקא פסוקא במגילתא דמנחא קמיה וכתב ליה משמע דצריך לקרוא הפסוק בפיו ולא סגי במאי דכתב ליה וא"ת שאני התם דטעמא משום (דאיכא) [דליכא] כתובה לפניו כולה אבל בדבר שא"צ שיהיה כתוב לפניו כנ"ד לעולם אימא לך דכתיבה הוי כדבור לא קשיא דא"כ מה צריך דקרי לכל פסוקא ופסוקא יראה מן הכתב ויכתוב וכן בכולה ונמצא כותב ויוצא דהא איכא מגילתא מנחא קמיה:

כללא דמילתא כי דברים שבלב אינם דברים וכתיבה לאו כדיבור דמי אם אינו מוציא בשפתיו והוי יודע שאם כתב בכתב ידו אני מודה שנשבעתי הויא שבועה וכופין אותו ב"ד עליה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו. וגדולה מזו אני אומר שאפילו אין כתב ידו יוצא ממקום אחר אינו נאמן לומר לא נשבעתי שאינו נאמן במגו לבטל מה שכתב בידו שנשבע הא למה דומה לאומר על כתב ידו לא לויתי והוא כתב שלוה מגו שהיה יכול לומר אין זה כתב ידו דבשלמא כשהוא טוען טענה מבחוץ כגון תנאי היה כך או לזמן כך יועיל המגו אבל לבטל מה שכתב בכתב ידו אין המגו מועיל כלום ומיהו אם טען לא היה פיו ולבו שוין נאמן במגו דאי בעי אמר אין זה כתב ידי אבל אם כתב ידו יוצא ממקום אחר דלית ליה מגו אינו נאמן ופשטיה דקרא נמי משמע דדבור מ"מ בעינן דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה וכתיב ולא יחל דברו וכו' וכתיב מוצא שפתיך תשמור הילכך הדבר ברור אצלי שהכתיבה אינה כדבור ודברים שבלב אינם דברים. והנראה לע"ד כתבתי: