שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן צז

מאלקי מעונים יוסף כח ורב אונים ויברך ברכת השנים דשנים ורעננים להרב המופלג אב בחכמה ורך בשנים כמה' אהרן סודיץ נ"י:

יקרת מכתבו הנועם הגיעני ובדיק לן במילי מעליא ולפי מסת הפנאי הי' ראוי לדחות תשובתו יום או יומים אך לאהבתי אותו לא יכולתי להשיב בביאה ריקנית לפני מעלתו ע"כ אשיב בקיצור ויהי מה:

מה שהוקשה לפר"מ על דברת הר"ן שלהי נדרים באומרת טמאה אני לך האיך מותרת בתרומה הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא ותי' עקרוה רבנן לקידושי' והוקשה למעלתו א"כ ה"ל פנוי' גמורה א"כ גם אחר מיתתו של בעל לא תיאסר בתרומה ואמאי אסורה אח"כ. כבר הלכו בזה נמושית והנה הר"ן דחה סברא זו דתינח באומרת לכשר נבעלתי אבל אם אומרת לנתין וממזר ה"ל לחוש לה דשויתי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ע"ש והנה דברי הר"ן צריכי' ביאור באומרת נמי לכשר נבעלתי מי ניחא דע"כ לא פליגי ר"ג ור' יהושע דלר"ג מהמנת לומר לכשר נבעלתי אלא היכי דאיכא חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה כמבואר בסוגי' דראוה מדברת ספ"ק דכתוב' וזה שייך בפנוי' שזינתה אבל הכא באשת איש קיימי' דכ"ע פסולי' אצלה ולא שייך למימר שבדקה וזינתה עם הכשר דמה לי כשר או פסול הא אשת איש היא וכיון שזינתה זינתה וא"כ גם ר"ג מודה דלא מפיה אנו חיין ואיך כ' הר"ן באומרת לכשר נבעלתי אתי' לי' שפיר:

וליישב זאת צריכי' לומר הא כל זמן שהיא תחת זה הבעל אינה נאמנת כלל שנבעלה שאנו אומרים שקורי משקרת ונתנה עיני' באחר ורק הואיל והיא תחוש לעצמה שעשתה עצמה חתיכא דאיסורא ולזה אפקעוה רבנן לקידושי' ומעתה תו לא תיקשי שמא נבעלת לפסול לנתין וממזר הלא לא אמרה אלא לכשר נבעלתי ולא אסרה עצמה ביותר ממה שנאסרת ע"י בעילת כשר' ולאיסור זה מועיל עקירת הקידושין ומשו"ה מותרת לבעלה ולתרומה וא"ש:

וא"כ תינח כל זמן שהיא תחת זה הבעל שאין אנו מאמינים לדברי' כלל משום גזירה שמא נתנה עיניה באחר אך אחר מיתת בעלה אנו חוזרי' לחוש לדברי' הראשונים שנבעלה וכיון דליכא חזקה בודקת ומזנה לא מפיה אנו חיין וחוששי' לבעילת פסולי' אפי' איכא רוב כשרים כמבואר ואסורה לתרומה לכהן ומיושב ק' מעלתו:

ואשר הוקשה לו במס' שבת קמ"ה ע"ב דעד מפי עד מהימן בעדות אשה משום תקנת עיגונא עקרוה רבנן לקידושי' מיני' והוקשה למעלתו א"כ איך אמרי' ביבמות פ"ט ע"ב דהולד מהראשון אינו ממזר מן התורה ואסור בממזרת ואמאי הא עקרוה לקידושי' מני' והוי פנוי' גמורה וכ' מעלתו שדוחק לומר דרש"י לא כ"כ אלא בעד מפי עד אבל ע"א ממש הוה משום דייקא ומינסבא או מילתא דעבידא לאגלוי' זה נ"ל דוחק מטעם שכ' במכתבו:

הנה ק' גדולה ועצומה היא וכבר עמד עלי' הגאון בעל פנים מאירות חלק א' סי' פ"ט וכ' שאין לומר דע"כ לא הקילו חכמים ועקרו לקידושי' אלא משום חזקה דייקא ומינסבא והשתא דאתי הבעל הרי קמן דלא דייקא שפיר ולא עקרו לקידושי' בכי האי גוני ומשו"ה הולד מהשני ממזר דאורי' ומהראשון ממזר דרבנן דז"א דא"כ תפשוט מהכא דטעמא משום דייקא ומינסבא ובש"ס לא אפשטא בעיי' אי טעמא משום דייקא או משום מילתא דעבידא לאגלוי אלו דברי הגאון ז"ל:

ואומר אני אם אין תי' לקושי' זו אלא כמ"ש הגאון הנ"ל א"כ משום הא לא אתי' דהא אי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלוי' לא משקרי נמי נימא כנ"ל דע"כ לא הקילו ועקרו לקידושי' אלא היכי דלא מצינו שהי' משקר אבל כיון שבא הבעל הרי קמן שהי' משקר במילתא דעבידא לאגלוי לא עקרוהו קידושי' מיני' אך כל זה דוחק ושנוי' דחיקא לא משנינא:

והנלע"ד דבעי הש"ס התם בשבת אי עד מפי עד כשר לעדות בכור להעיד שהכהן לא הטיל בו המום ור' אמי ס"ל מדתני רב מנשי' לא הותר עמפ"ע אלא לעדות אשה בלבד משמע ולא לעדות בכור והש"ס דחי דהכי קאמר לא הותר אלא לעדות שאשה כשרה וה"ה לעדות בכור שהרי אשה כשרה לה והי' קשה לרש"י למ"ד דלעדות בכור לא הוכשר עד מפי עד אעפ"י דקיל טובא שהרי אשה כשירה לו מ"מ עדות גרועה דעד מפי עד לא התירו משום דגריעא טובא א"כ מהיכי תיתי להקל בהיתר אשת איש טפי ממה דמקילינן באיסורא דרבנן בעלמא אע"ג דמשום עיגונא הקילו מסתיין להקל באיסור ערוה החמורה שיהי' כמו איסור דרבנן הקל אבל להקל עוד יותר מזה הוא דבר תימה וע"כ פירש"י די"ל אדרבא היתר אשה קיל טפי דכיון דקידש אדעתא דרבנן ועקרוהו לקידושי' מיני' וליכא אפי' איסורא דרבנן זה נ"ל בכוונת רש"י ז"ל וא"כ י"ל ע"כ לא כ' רש"י כן אלא להך מ"ד אבל למאי דמסקינן דלכל עדות שהאשה כשרה לה גם עמפ"ע כשר והכי קיי"ל א"כ תו לא נאמר דעקרוהו רבנן לקידושי' מיני' אלא הקילו בעיגונא כמו בעדות דרבנן והש"ס דיבמות פ"ט אזלא להלכתא ומשו"ה מחלק דבנה מהראשון רק ממזר דרבנן ובנה מהשני ממזר דאוריתא:

ולרווחא דמילתא נאמר נמי דגם להך ס"ד דמחלק בין עדות אשה לעדות בכור דעקרוה רבנן לקידושי' לא עקרוהו אלא היכי דהות דייקא כדינא אבל עכשו שבא הבעל ולא דייקא שפיר לא עקרוהו ולא הוה ממזר מן הראשון וכמ"ש פנים מאירות ואי תיקשי א"כ תפשוט מהכא דטעמא משום דייקא ולא משום מילתא דעבידא לאגלוי' אה"נ להך מ"ד דלא התירו עד מפי עד אלא בעדות אשה ולא בעדות בכור ולדידי' עקרוה לקידושי' אתאינן להנ"ל ונפשוט האיבעי' אך אנן ק"ל כמ"ד דעמפ"ע מהימן נמי בעדות בכור ולא אתאינן לעקרת קידושין ולא נפשט איבעי' ומכ"ש לפמ"ש לעיל דבלא"ה ליכא למיפשט מהכא דגם לטעמא דמילתא דעבידא לאגלוי' איכא למימר אי בא הבעל ונמצא שהעד הי' משקר במה דעבידא לאגלוי לא עקרו רבנן לקידושי':

ולתוספת ביאור יש להסביר הדבר עוד ולומר דודאי לא ראו רבנן להקל בערוה החמורה שהרי החמירו ולא אזלי בתר רובא במשאל"ס וכמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ואע"ג דאמרי' בבכורת מ"ה ע"ב לחלק בין תחלת עדות דהחמירו בי' טפי ובין סוף עדות שהקילו לסמוך אפי' מפי עבד ושפחה מ"מ היא גופי' טעמא בעי' והנ"ל בהקדים דכל דיני עדות המה מגזירת הכתוב שאפי' ברור לנו הדבר שהוא אמת נכון הדבר מ"מ אין לקיים הדבר אלא בשני עדים כשרים ומפיהם ולא מפי אחר ואפי' מרע"ה שאינו משקר לא נקיים עדותו ביחיד ואפי' משה ואהרן שהעידו שניהם מפי יהושע וכלב לא נאמין ואפי' יש לנו כמה הוכחות לזה שאמת הדבר וכדאמרי' פ"ב דכתוב' נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא אע"ג דהדבר אמיתי מ"מ אין לקיים שום דבר בלתי ב' עדים ופליגי רמב"ם וסמ"ג לרמב"ם אזהרה לב"ד שלא יקיימו דבר עפ"י ע"א ולסמ"ג אזהרה לעד שלא יעיד יחידי משום לה"ר כההיא דטובי' חטא ובמעיין חכמה השיג על רמב"ם אי ס"ד אזהרה לב"ד שלא לקיים דברי ע"א א"כ איך חששו לקידושי' ע"א מדרבנן ע"ש מ"מ בהא סלקינן דאפי' אי קמי שמיא גליא שהדבר אמת מ"מ לא נקיים הדבר עפ"י ע"א:

והשתא נאמר בודאי בערוה החמורה לא הקילו כלל אפי' משום תקנת עגונות אדרבא החמירו הרבה אך אחר שנתברר לנו שמת הבעל בלי ספק אי משום דייקא ומינסבא או משום מילתא דעבידא לאיגלוי' וליכא תו משום חומרת ערוה שהרי ברור לנו שמת הבעל וליכא הכא אלא משום לאו דלא יקום ע"א באיש או מפיו ולא מפי אחר או אנשים למעוטי נשים וכי האי גוני ואיסור זה אינינו חמור כל כך בזה הקילו משום עגונה והיינו החלוק שבין סוף עדות לתחלת עדות דבמס' בכורות הנ"ל וה"נ י"ל למ"ד עקרוהו רבנן לקידושין לא עקרוה אלא היכי דלא בא הבעל וליכא אלא משום עדות עד מפי עד אבל היכי דהבעל חי ואיכא ערוה חמורה לא הקילו רבנן ולא עקרוהו לקידושי' כלל:

ואשר שאל באשה עוברת על דת דקיי"ל מותר לקיימה ויעוי' בב"ש סי' קט"ו סקי"ט ונסתפק מעלתו במשמשתו נדה איך יקיימנה הא נעשית חשוד על הדבר ואבדה נאמנתה דבר גדול דבר וצ"ע לכאורה ואולי משו"ה דקדק בירושלמי ובפוסקים אמר פלוני חכם טיהר לי הכתם ולא אמר פלוני חכם טיהר לי דם ראייתה משום דא"כ בלא עוברת על דת נמי א"א לקיימה מטעם הנ"ל אך כיון דלא אשתכחא שקרנית אלא בכתם ה"ל חשוד לדבר קל כתם דרבנן לא נחשדה על דבר חמור דם ראי' דבכרת ומותר לקיימה ולא אבדה נאמנתה מה תאמר ניחש שמא תמצא כתם ותעלים הדבר לא חשו חכמים לדבר דאתתא בחזקת טהרה עומדת ואפי' לתי' השני שבש"ס דמיירי דהוחזקה נדה בשכנותי' נמי י"ל שלא נחשדה אלא על הכתם דבמציאת כתם נמי לובשת בגדי נדה:

ולדינא נ"ל בנעשית חשוד עפ"י שני עדים ששמשתו נדה דאורייתא דאבדה נאמנות שלה בלי ספק מ"מ מותר לקיימה באופן זה דכל זמן שהיא בחזקת טהרה לא נחוש לה כלל ולא הוצרך קרא וספרה לה שתהי' נאמנת לעצמה אלא בשהגיע עת וסתה וראתה ואז הוחזקה בטומאה אי לאו קרא הא' דלא מהימנת אבל בין וסת לוסת ליכא למיחש למידי ואמנם מימים שרגילה לראות בהן אסורה לבעלה עד שתפסוק בטהרה ע"י נשים בקיאות ותראה גם בדיקה א' משאר הימים נקיים דבעי' ספורים לפנינו יום א' לכל הפחות ושוב פסק חזקת ראי' שלה ואח"כ תטבול לפנינו וכה תנהוג לעולם ולהך שיטה שכ' רמב"ן ריש גטין דלא האמינה תורה לאשה אלא מטעם מתוך שנאמנת לעצמה מהימנת נמי לבעלה וא"כ הכא צריך שיעמוד הבעל בעצמו על הבדיקה שהיא אינה נאמנת על עצמה והאחרות לא שייך בהו מתוך ע"כ יעמוד הבעל בעצמו על הבדיקה כן נ"ל נכון לדינא בלי עיון בספר והנלע"ד כתבתי ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ג' י"ב אלול תקע"ג לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ: