שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן עז
רב שלומים מגבהי מרומים להרב המופלג כבוד מה' יעקב נ"י רב אב"ד דק"ק ביטש יע"א:
מכתבו הגיעני יום עש"ק סמוך ממש להכנסת כלה בנידון מי שנשא אשה ט' אלול וילדה בת בר"ח אדר שאחריו ואבי הבעל צעק להוציא זונה מתוך ביתו והבן בעל האשה שהי' מוטל על ערס דוי אע"ג שבתחלה שתקו הזוג מ"מ אח"כ השיב ופייס להאב ואמר תניח לה כי צדקה ממני כי בליל שבועות הי' אצלה ובא עלי' אבל מאותו זמן והלאה לא קרבו זא"ז כי הוא הלך אחר י"ט למסעיו לבית אבותיו עד שעת חתונתה ואחר ימי' הלך הבעל לעולמו וחיים לנו ולכל ישראל שביק ולא הניח שום זרע קיימא כ"א זאת הבת שהזוג מודים עלי' שהיא בתו ועתה נפל ספק בינו ובין הלומדים אם היא זקוקה לחליצה או לא אלו דבריו:
הנה מעלתו לא הודיעני שום טעם של שום צד להימין או להשמאיל וכ' שכן עלה במוסכם ביניהם לשאול בלי גילוי טעם ע"כ אומר מי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו הרב"י בש"ע א"ע סי' קנ"ו סעי' ט' דאפי' הוא והיא מודים מ"מ צריכה חליצה וכן הסכימו האחרונים ומיני' לא נזוז זיז כ"ש ואע"ג דסברא זו לקוחה מהרמב"ם דפסק כן וכבר תמהו עליו שהרי הוא בעצמו פסק שמהימן אפי' לענין תרומה ומה שתי' הב"ח לחלק בין איסור דאורייתא לתרומה דרבנן תי' זה יצדק להש"ע אבל לא להרמב"ם כמו שביאר כל זה הרב ב"ש במקומו וביתר ביאור לעיל סי' ד' ס"ק מ'. וראיתי להגאון נב"י מהדורא תנינא שכ' ליישב דהרמב"ם ס"ל דנאמנת על עצמה כגון לענין תרומה ולא על אחרים כגון להנשא בלא חליצה ולע"ד דבר גדול דבר הנב"י אע"ג שלכאורה דבריו תמוהים מתרי טעמי חדא דהא אוכלת בתרומה היא ועבדיה ושפחותי' ובני' ובני בני' עד עולם עם נשיהם ועבדיהם הרי דמהימנת על אחרים ועוד אי ס"ד לחלק בהם א"כ קשה מש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג דפריך מילדה תאכל בתרומה ומאי קושיין מתרומה שאינה נוגע אלא לעצמה לדעת הגאון ז"ל אבל יש לקיים דבריו עפ"י מ"ש תוס' חגיגה י"ד ע"א ד"ה בתולה וכו' וז"ל ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור וכו' נאמנת עכ"ל מבואר מדבריהם היכי שאם משקרת עבדא איסורא נאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים להנשא לכשרים וסברא זו כ' גם רמב"ן ריש חי' גיטין ונדה ורשב"א גיטין וספרה שמתוך שנאמנת האשה על עצמה לענין ספירת נדה נאמנת נמי לבעלה יע"ש. והשתא דברי הרמב"ם נכונים עפ"י דברי הגאון הנ"ל ז"ל דוודאי כשמעידה על עצמה הן לענין תרומה או אפי' לחליצה ולכל מילי מהימנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לכולי עלמא אך בפ"ג מהלכות יבום שם מיירי הרמב"ם להדי' שיש לו בן מפנוי' ועי"ז הבן רוצה לפטור אשתו מהייבום וזאת הפנוי' אינה זקוקה לא לחליצה ואינה אוכלת בתרומה ואינו נוגע לה לשום דבר איסור ואין כאן שום נאמנות הנוגע לעצמה ממילא שאינה נאמנות לאחרים כיון שהיא לא עבדא אסורא בשקרותה. ומה שתמה הרא"ש בתשו' רי"ש כלל פ"ב עוד על הרמב"ם כיון דמשווי לי' ספיקא איך ירד הבן לנחלה הלא ספק ממון הוא ואי משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה הכא לא שייך מגו שהאב גופי' אומר בדדמי וסובר דלא אפקרא נפשה לאחריני קו' זו כבר יישבה הרשב"א בתשו' סי' תר"י דלאו משום מגו מהימנינן לי' אלא דאמירה זו שאומר בני הוא זה הוא גופי' מתנה שנותן לו נכסיו כמו שנותן לבנו (אלא שצ"ע אם איננו שכ"מ במה יקנה באמירה בעלמא). מ"מ פסק הרמב"ם נכון אעפ"י שלא נתכוון הגאון נב"י לזה:
נמצא אי הוה סמכי' אהך שינוי' דידי בנידון דידן שמעידה על עצמה הי' נאמנת להנשא בלא חליצה אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ועוד אפי' יהי' זה כוונת הרמב"ם מ"מ דעת הרב"י בש"ע שאפי' על עצמה לא מהימנת באיסור דאורייתא כדמשמע מלשונו סי' קנ"ו סעיף ט' מי שזינה עם אשה וכו' הרי זה ספק וחולצת וכו' מבואר מלשונו דאהאשה שהתחיל בתחלה עלי' קאי שהיא חולצת ומיירי שנישאי' לו לאחר הזנות כעובדא דילן ואפ"ה מחמיר בדאוריי' וכמ"ש ב"ש דלהש"ע א"ש הך חילוקא בין דאוריי' לדרבנן וא"כ פשיטא דהאי איתתא צריכה חליצה:
ואע"ג דהרמ"א הגיה דאם הי' מיוחדת לו י"א דפוטרת מחליצה ואולי יתחמץ אדם לומר דזו שהיתה משודכת שלו הוי כמיוחדת חס לומר כן דדברים אלו המה מדברי הטור בשם תשו' הרא"ש ריש כלל פ"ב הנ"ל והרא"ש כ' שם אעובדא דמי שהי' לו משרתת בביתו שהי' מיוחדת לו לבעילה ושוב נתעברה והולידה והביא תחלה דברי ר' שמשון ספ"ק דכתובות וז"ל האי דקאמר מיני' רוצה לומר שהי' רגיל אצלה תמיד הלכך שדינן רוב בעילות בתרי' וההיא דפ' אלמנה לכ"ג מיירי שאומר הארוס שלא בא עלי' כ"א פ"א הלכך אמרי' מדאפקרי' נפשה לגבה ארוס אפקרה נפשה נמי לגבי עלמא אלו דברי רבנו שמשון ועל זה כ' הרא"ש הלכך בנדון זה שדינן בתר דידי' כיון שהיתה תדירה בביתו. ושוב אח"כ בסוף התשובה כ' דאפי' להרמב"ם דמחמיר לענין חליצה מ"מ בנדון זה שהי' מיוחדת לו בביתו דבכי האי גוני לא קאמר שתחלוץ כי אף הוא לא כ' אלא זנות באקראי פנוי' דומי' דאשת איש עכ"ל תשו' הרא"ש הרי מבואר דמיוחדת לו היינו שהי' עמו בבית ומופקרת אצלו לבעילה דאמרי' אפי' לו יהי' שאפקרה נפשה גם לגבי אחריני מ"מ רוב בעילות אחר זה וזה לא שייך בנידון שלפנינו לפי הענין השאלה שלא הי' זע"ז כ"א באקראי בעלמא בליל שבועות ושוב נתפרדו זה מזו א"כ פשיטא חיישי' כי היכי דאפקרא נפשה וכו' וצריכה חליצה גם להרמ"א:
הנה מעלתו לא ביאר אי ילדה ביום א' דר"ח או ביום ב' דר"ח והנה אם הלידה ביום ב' דר"ח אדר והנישואי' הי' ביום ט' אלול נמצא למ"ד שיפורא גרים ויולדות לז' יולדות למקוטעי' ועיי' בדברי ב"ש סי' ד' ס"ק י"ט נמצא אי' הי' טוענת שהיא בן ז' ולא אפקרה נפשה כלל להמשודך נפלן ברברבתא דלמ"ד שיפורא גרם מהימנת. ולפ"ז נוכל לומר שתאומן גם עתה דלא אפקרה לאחריני במגו דאי בעי אמרה שהוא בן ז' ואמנם גם זה ליתא דהני מילי היכא דלא אכחשה בעלה אבל הכא דהוא אמר שאפקרה נפשה לגבי' בליל שבועות א"כ אפי' היתה היא מכחשתו מ"מ היא אסורה להנשא לאחר בלא חליצה שאותו האחר צריך לחוש לדברי הבעל המכחישה ועיי' במצא כתוב דמייתי הרב"י בי"ד סי' קנ"ד. ועוד דאפי' לא הי' הבעל מכחישה נהי דאי הי' טוענת כך הי' מהימנת למ"ד שיפורא גרם מ"מ השתא דלא טענה כך ליכא מגו שאינה טוענת ברצון היכי דניכר שיקרא שהבן הוא באיבריו כבן ט' גמורים ורוב נשים לט' יולדת ולכל הפחות למילד לז' מקוטעי' וגם ע"י שיפורא הוא רחוק להאמין בעיני הבריות ע"כ נוח לה יותר לומר שהאמת שנתעברה מהמשודך שלה שאינו נראה מעשה רע כ"כ בעו"ה בדור הפרוץ וכמ"ש גם מעלתו ע"כ איני רואה שום צד לפוטרה בלא חליצה ואסורה לעלמא עד שתחלוץ ואין להאריך יותר ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' כ"ד אדר תקע"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: