שו"ת הרא"ש/כלל פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל פז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל פז[עריכה]

סימן א[עריכה]

שאלה ראובן שמתה אשתו והניחה לו בת קטנה ונתפשר ראובן עם שמעון חמיו שיטול שמעון כל הממון שהגיע לאותה הבת מירושת אמה על מנת ששמעון יפרנס הבת במאכל ובמשתה וכסות וישיאה לפי כבודה אם יכולה הבת לבטל הפשרה לכשתגדיל ולתבוע את שלה ועוד התנו שאם תמות הבת קודם שתגיע לינשא שיזכה שמעון זקנה בכל ירושתה שירשה מאמה ולא יהא לראובן אבי הבת לתבוע ממנו כלום וכדי ליפות כחם נתחייב להם ראובן אבי הבת בקנין שלם מעכשיו כל מה שיוציא או הבא מחמתו משמעון הנזכר מהממון שתעזוב בתו בשעת פטירתה קודם נישואיה וסלק ראובן מכל זכות שהיה לו בממון מצד בתו.

תשובה יראה לי שהפשרה שעשה ראובן עם חמיו בשביל בתו קיימת היא כאלו עשאוהו בית דין דכמו שיש כח ביד בית דין לעשות דבר שהוא תקנת היתומים למכור וליתן את שלהם לצורך תקנתם כך יהא כח ביד האב כדתנן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אלמא שיש לו כח למנות אפוטרופוס כמו שיש כח לבית דין למנות אפוטרופוס ובית דין נמי אמרינן רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים נמצא כל שכן האב עצמו דעדיף מבית דין ולא מבעיא אב אלא אפילו יתומים שסמכו אצל בעל הבית יש לאותו בעל הבית כל דין אפוטרופוס שמינוהו בית דין או אבי יתומים שהרי תורם פירותיהם ולא אמרינן דמאכיל טבלים וכן אם מכר לצורך היתומים מכרו קיים כדאמרינן בפרק הנזקין (נ"ב) הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא דהות להו תורתא שקלה זבינתה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו ליה מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומים שסמכו אצל הבית תנן כל שכן האב שבניו סמוכים אצלו וכרוכין אחריו שכל מה שעושה לתקנתם הוא עושה וקיים ובפרק החובל (פ"ז) נמי תניא החובל לבנו קטן יעשה לו סגולה ומפרש התם מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי ומדקתני יעשה ולא יעשו דהוה משמע בית דין אלמא שאין בית דין נזקקין לקטן שיש לו אב אלא כל מה שיעשה האב בנכסי בניו הוא עשוי ואין בית דין מדקדקין אחריו אף על פי שהאב חייב ליתן הממון לבנו הילכך הפשרה שעשה ראובן עם חמיו לתקנת בתו שנתן לה ממונה על מנת שיפרנסנה ושישאנה קיימת היא כאלו עשאוהו בית דין ואין לה לא שבועה ולא דבר אחר ומה שסלק עצמו מירושתה זהו דבר שלא בא לעולם כגון מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום אבל החיוב שכתב על עצמו אם יוציא מהם הוא שריר וקיים כתנאי ממון הנעשה ע"פ תקנת חכמים בלאו הכי אין לבת כלום שהרי נתן כל ממונה לחמיו ולא נשאר לבת אפילו פרוטה להוריש הנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.


סימן ב[עריכה]

שאלה שמעון ולוי נתחייבו ממון ליתומים קטנים וכתבו להם ליתומים שטר עליהם והכתב בשם היתומים ושיגבו אותו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר והלך ראובן ומסר השטר ליד יהודה והלך יהודה ומשכן הלווין ונתרעמו הלווין ואמרו שהמסירה שמסר ראובן ליהודה לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים.

תשובה יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של יתומים לגבות הממון הכתוב בשטר ולכתוב שובר עליו הרי הוא כאלו כתוב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופוס שלהם ובידו לגבות הממון ולעשות כל מה שהוא טוב ליתומים ומאחר שראה שהיה טוב למסור השטר ליהודה מפני שאפשר שהיו הלווין תקיפים ממנו או מפני צד אחר שלא היה רוצה למשכנם מסירתו מסירה כי האפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו בטובת בעליו כאלו היה שלו ועוד שהרי כתוב בשטר שכל מי שיוציא שטר זה בין יהודי בין גוי שיגבה זה הממון הרי שעבדו הלווין שיגבה המוציא השטר עליהם אפילו בלא הרשאה ומסירה דאלו בהרשאה ומסירה מה הוצרך ממילא היה הדין כך אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ג[עריכה]

שאלה עוד ילמדני יתומים שהיה להם שטר על ראובן וכתוב השטר בשם שמעון לחיזוק ומפורש בו שהמעות מיתמי פלוני שחלק להם אביהם אם שמעון יכול להיות דיין בשטר זה לכופו לפרוע אעפ"י שנכתב על שמו הרי מפורש בו שהם של יתומים ובעל העיטור הביא תשובה דאפוטרופוס מעיד אמנם ראובן מת ובצוואתו צוה לפרוע כל חובותיו והשאר חלק לאלמנותו ובתו קטנה ולא הזכיר בפירוש [שטר זה ולא] שום שטר ולא נטלה האשה קנין בשטר זה והורני אם יגבה בשטר זה ואם יהיה כחייב מודה הואיל ולא פירש שטר זה והורני מה אעשה לצאת ידי חובי כי אני הוא שמעון והיתומים בני ר' שלמה רומי והפריש מעות לילדיו הקטנים והלוום במשכונה על ידי שובר כמו שנהגו וכתבו השטר בשמי ומת הלוה והשטר בידי ובודאי לי שלא נפרע הקרן ולא השכירות והורני לצאת ידי חובת שניהם ונראה לאלמנה פשוט לפרוע אלא שאומר ימכרו הבתים.

תשובה גם התוספות הסכימו דאפוטרופוס מעיד ומילתא דפשיטא היא כשאין מקבל פרס שאין נוגע בדבר ואם לא נטלה האשה קנין בשטר אז גובה כתובתה ולפי מנהג הארץ הזאת האשה נוטלת חצי הנכסים ופורעין החוב מהחצי האחר שהוא חלק היתומים ואחר שפשוט לאלמנה לפרוע טוב הוא הנחלה לפרוע שלא למכור בלא שומא והכרזה וגם רגילין עכשיו לכתוב בכל השטרות למכור מנכסיו בלא שומא והכרזה הורני אם יכול לעשות דשמא גם כי רגילין לכתוב לשופרא דשטרא לא נהגו לעשות כן מידי דהוה אמה שרגילין לכתוב שכל מוציא השטר שיגבה בו ואעפ"כ רגילין להצריך הרשאה.


סימן ד[עריכה]

שאלה אשה שמת בעלה והיו עליה חובות לגוים ובאו לגבותם מקרקעותיו והלכה האלמנה ופרעה אותן מהנכסים כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו ועתה תובעת לאפטרופוס של היתומים שכיון שאין לה לפרוע חובות בעלה שיתן לה מחלק היתומים כדי חצי ממה שפרעה בחובותיו ואומרת שעשתה על פי אחד מזקני העיר ויש לה מזה עדים וקיום והאפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום שאין שום אדם אמר לה לפרוע החובות הדין עם מי.

תשובה אם הדבר ידוע בעדים שהיו לגוים שטרות של בעלה או שחכר חכירות ורצו למכור קרקעותיו יפה עשתה האלמנה שפרעה החובות כדי שלא יזלזלו הגוים במכירת הקרקעות דכל היכא שיש הפסד נזקקין לירד לנכסיהם ולסלק ההפסד מעליהם כדאמרינן בערכין (כ"ב) אמר ר' יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני ואעפ"י שלא עשתה על פי בית דין מכל מקום כיון שהיתומים היו סמוכין אצלה הויא כאלו נתמנית אפוטרופוס על היתומים ויש לה כח לעשות תועלת היתומים בלא בית דין כדאמרינן בפרק הנזקין (נ"ב) הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא והויא להו תורתא שקלה וזבינתה אתו קרובים לגבי דרב נחמן אמרו ליה מאי עבידתא אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן ואם כן בדין היא תובעת שיתנו לה מחלק היתומים בחצי הממון שפרעה חובות אביהם כיון שאין לה לפרוע שום דבר מן החובות שהיה חייב בעלה אם התקנה היא כך בארץ הזאת שהיתומים יפרעו מחלקם כל חובות אביהם אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ה[עריכה]

ועוד ילמדנו רבינו בענין שטרי חובות שכתוב בהן נאמנות שנהגו לכתוב בעת פריעת החוב מקצת החוב ביני שיטי נפרע משטר זה בדרך הלואה כך וכך וכונתם שלא יראה כפוגם שטרו ועתה שבא שטר אחד של יורש וכתוב בו ביני שיטי נפרע משטר זה כך וכך סתם ולא זכירת הלואה כנהוג וטען הלוה שנפגם השטר ובטלה הנאמנות במה שלא זכר בפרעון שהיה בדרך הלואה וכיון שכן בטלה כח השטר לפי שהפוגם שטרו אין לו לפרוע אלא בשבועה והמלוה כבר נפטר ואין אדם מוריש שבועה לבניו ויורשי המלוה אומרים שאין חשש מדרך הפגימה שכיון שנהגו ביני שיטי נפרע משטר זה כך וכך אין בעולם לפני הוראת ביטול נאמנות גדול מזה ומה לי לזכור הלואה או לאו שנהגו ואני מצפה להכרעת מורינו שיחיה.

תשובה שטר חוב שיש בו נאמנות אף אם נפרע מקצתו ונפגם מפני זה לא הפסיד הנאמנות שלו והא דתנן הפוגם את שטרו לא יפרע אלא בשבועה היינו שטר שאין בו נאמנות אבל שטר שיש בו נאמנות אין פגימתו מבטלת הנאמנות ומה שנהגו לכתוב ביני שיטי לשון הלואה [וכוונו שלא יהא כפוגם שטרו] לא היו צריכין אלא לרוחא דמילתא עושין כן ועוד אני אומר דאפילו בשטר שאין בו נאמנות אם הפרעון כתוב ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו דדוקא כשפוגם את שטרו בעל פה ואין הפרעון כתוב בשטר הוא נקרא פוגם את שטרו כדתנן בכתובות פרק הכותב (פ"ז) הפוגמת את כתובתה כיצד היתה כתובתה אלף ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה והיינו פרעון בעל פה דהורע כח בעל השטר דאמרינן כמו שהאמינו ופרע לו מקצת בעל פה והניח השטר אצלו ולא זכר לכתוב הפרעון ביני שיטי גם אפשר שפרע לו הכל לכך הטילו חכמים שבועה על המלוה אבל אם נכתב הפרעון בשטר ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כי אינו תובע אלא מנה שכתוב בשטר וכי היכי שהלוה כתב פרעונו בשטר אנן סהדי אם פרע לו יותר היה כותבו בשטר וראיה מהא דאמרינן בפרק הכותב (שם פ"ז) איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו מי אמרינן אי איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה או דילמא איתרמויי איתרמי ליה ועד כאן לא מיבעיא ליה אלא פוגמת בעדים דאמרינן בפרעון הראשון נזדמנו לו עדים ובפרעון שני לא מצא עדים ופרע בלא עדים אבל לכתוב ביני שיטי זהו בידו לעשות ואף אם אין הלוה והמלוה יודעים לכתוב בקל ימצאו מי שיכתוב הפרעון ביני שיטי ולא שייך הכא למימר איתרמויי אתרמי הילכך דבר פשוט הוא דאמרינן אי איתא דפרעיה ביני שיטי הוה כתיב ליה הילכך לא מיקרי פוגם שטרו.


סימן ו[עריכה]

יקבל החכם את תשובתו על אודות ראובן שמת והניח בן קטן ומינה את שמעון אפוטרופוס על הנכסים שהניח לבנו לימים מת שמעון האפטרופוס והניח נכסי הקטן ביד בנו והיה משתדל בנכסים לצורך הקטן מוציא דיורין ומכניס דיורין כמו שעשה אביו והשכיר אחד מבתי הקטן ללוי ודר בו השוכר זמן מרובה עד שהגדיל הקטן לבן סמוך לעשרים ושם לוי חטה באוצר העשוי לכך ומחמת שעמד שם החטה ימים רבים נתקלקל כתלי העליה וכראות השכנים קלקול כתלי העליה נתיראו ואמרו לו לסלק משם החטה כי היא מכבדת על הכותלים ויפלו ויזיקו להם ולא שמע אליהם עד אשר נפלו כתלי העליה ונפלו עליות אחרות שהיו סמוכות על אותה עליה והפילו כותלים אחרים של השכנים ועתה הבן היורש שואל ההיזק שעשה לו לוי בביתו בפשיעתו שהכביד בחטתו על כותלים רעועים אחר שהתרו בו לסלק חטתו וגם השכנים תובעים את ההיזק שעשה להם לוי בביתם בפשיעתו והשיב לוי השוכר שלא פשע כי שכר הבית ונתן חטתו באוצר הנעשה לאצור בו חטין ותמיד היו רגילין לאצור שם חטה יותר מה שנתן הוא עתה וטען היורש שירד לדור בו שלא ברשות ושכירות האפטרופוס כמאן דליתיה כיון שלא מינוהו בית דין דאין לאפוטרופוס כח למנות אפוטרופוס אחר במקומו ועוד אפילו אם אפטרופוס עצמו השכירו לכך פשעת שלא סלקת החטה כשהתרו בך השכנים.

נראה דיורד ברשות היה כיון ששכר מבן האפטרופוס דנהי דלא מנוהו בית דין מכל מקום כיון שנשתדל בנכסי היורש ימים רבים עד שהיה קרוב לבן עשרים לא גרע מיתומים שסמכו אצל בעל הבית שיש לו כל דין אפוטרופוס לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם אבל ודאי אם היה ניכר וידוע קלקול הכותלים והתרו בו השכנים לסלק החטה ולא סלקה פושע הוא כההיא דתנן בפ' הבית והעליה (קי"ז) הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם [נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור מלשלם] לאחר זמן חייב לשלם וכן בנדון זה כיון שהתרו בו ולא שאל זמן לפנות החטה ונפלו הכותלים פושע הוא וחייב לשלם כל ההיזק שעשה לבעל הבית ולשכנים דהוו גירי דיליה שהכביד משאו על כותלים רעועים שלא היו יכולין לסבלן והפילן ודמי להא דתנן בפרק לא יחפור (כ) לא יעמיד אדם תנור בתוך שלו אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעליה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ואם הזיק משלם מה שהזיק אלמא אף על גב דהרחיק כשיעור שהזקיקוהו חכמים להרחיק אפילו הכי חייב לשלם כל מה שהזיק כל שכן בנדון זה שהתרו בו לסלק משאו כדי שלא יזיק להם ולא סלקו שורו הוא ולא טפח באפיה וחייב לשלם כל מה שהזיק ולא דמי כותל ואילן לדבר זה שנתנו התוספות דין בור אף למה שהזיקו דרך נפילתם משום דהתם אי אפשר לדמותו לסכינו משאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן דהתם תחלת עשייתם ע"י כח אחר אבל כותל ואילן מחמת ריעותן נפלו אחר שהתרו בו הילכך מדמה להו לבור אבל האי ממוניה הוא ודמי לדליל דאית ליה בעלים ולא [אצנעיה ונקשר] ברגלי תרנגול והזיק דבעל דליל משלם כולי נזקא כדאיתא בפ' כיצד הרגל (י"ט).