שאר ישראל
הנצי"ב מוולאזי'ן
ע"ד השנאה אשר עוררו שונאי בני־שם (אנטישמים) על אחב"י בארצות שונות. — השקפה מוסרית על פי דעת מורינו ומאורינו הנביאים הקדושים, ואנשי הרוח הקדמונים ז"ל באגדות ובמדרשים.
נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֨ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְיָ׃ (איכה ג מ) וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹֽא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְיָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּֽאֱמֶֽת׃ (ישעיהו י כ)
שאול ישאלו רבים וכן שלמים על אודות אותה השנאה התמידית, אשר בלב האנטיסימיטים (שונאי בני שם) על ישראל, וכל אחד יעמול וילאה למצוא פתרון נכון להשאלה הכבדה הזאת, זה בכה וזה בכה, כל אחד לפי דעתו והשקפתו על היהדות ודרכי בני ישראל בנוגע למצב העמים אשר בקרבם ישכנו - וכן התמו ! ואנחנו לדגל תורתנו הטהורה ואמונתנו הנאמנה, אמרנו גם כן לדבר בעז"ה בענין זה, ונאמר: כי עיקר הענין, שנאת האנטיסימיטים לעם ישראל, ידוע הוא לכל איש מישראל ושגור הוא בפיו מהגדת ליל שמורים שאנו אומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' צא ולמד מה בקש לבן וכו'". והנה הלמוד מלבן הראנו לדעת סבת השנאה בשנים : קנאת העושר וחשד גנבה ועול, בלול עם שנאת האמונה ועבודת אל עליון יתברך, כאשר יבואר. והנה לפי הנראה משטחית הספור שהיה בין יעקב ולבן, לא נזכר ענין אמונה כלל, ורק קנאת העושר וחשד גנבה ועול, רק המה הניעוהו לרדוף אחריו, והנה כי כן לא היה לב לבן רע אלא ליעקב בלבד, בגלל מעשיו הלא־ טובים נגדו כפי מחשבתו ולא בשביל שהוא עובד את ה', ואם כן לא היה שייך לשון : בקש לבן לעקור את הכל, דמשמע שבקש לעקור גם את עבודת ה', שהיא היהדות, והרי הוא לא רצה אלא להרוג את יעקב בלבד ולא שאר אחי יעקב, היינו עובדי ה' כמוהו, שהיו עמו ? אלא דרבותינו ז"ל הבינו, שלבן רצה לעקור את האמונה ועבודת ה', שלא תהא היהדות בעולם. [באמרנו היהדות, כפי מצבה בעת ההיא, הנה זאת היא כונתנו, אל אותן המדות המשובחות והדעת הטהורה והנשגבה, דעת אל אחד בארץ שנצטיינו בהן בני ישראל מימי אבינו הראשון אברהם עד היום הזה, ואשר הן הנה עצמיות העם הזה, חזוקו וקיומו לעד ולנצח נצחים], ולמדו זאת מדכתיב: ארמי אבד אבי וירד מצרימה וגו', ושטח לשון המקרא משמע דבשביל שהיה ארמי אבד אבי מפני זה ירד מצרימה, והלא אנו יודעים שאין ענין ארמי נוגע לירידת מצרים כלל ? אלא מקרא זה מתפרש היטב ע"פ דאיתא במס' פסחים ר"פ האשה : "ראויין היו ישראל להיות גולין לארם וכשראה הקב"ה אכזריות של ארם עמד והגלן לבבל", פירוש מדאנו רואים שהיו מלחמות ישראל תמיד עם ארם, וא"כ מצד הסברא היה ראוי להיות גמר הגלות גם כן בארם, אבל בשביל שראה הקב"ה שאם היו ישראל כבושין בארץ ארם לא היה נשאר ח"ו שארית לישראל מפני אכזריותם, מה עשה, עמד והגלם לבבל, ושמה, יחד עם הכנעת לבבם הערל נמלא גם כן דבר ה' ביד משה עבדו : "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם", היא ברית היהדות. והדבר הזה אירע ליעקב אבינו גם כן, אחרי אשר נגזר עליו להיות גר בארץ נכריה, והיה ראוי אמנם שישאר בארם, אבל ארמי אבד אבי, היינו שרצונו היה לעקור את היהדות, מלבד קנאתו בעשרו של יעקב, ואם היה נשאר אתם", היא ברית היהדות. והדבר הזה אירע ליעקב אבינו גם כן, אחרי אשר נגזר עליו להיות גר בארץ נכריה, והיה ראוי אמנם שישאר בארם, אבל ארמי אבד אבי, היינו שרצונו היה לעקור את היהדות, מלבד קנאתו בעשרו של יעקב, ואם היה נשאר יעקב ובניו בארם לא היו יכולין לשמור שם את דת היהדות, ובעל כרחם ונגד רצונם היו נכללין לאט לאט בארמים, והיתה היהדות נאבדת לגמרי, על כן וירד מצרימה, ויהי שם לגוי גדול, וכמאמרם ז"ל "שהיו בני ישראל מצויינים שם", נדגלים במדותיהם הישרות ובדעותיהם הטהורות, מהעם אשר ישב בקרבו ; והיא שעמדה להיהדות לעמוד על כן ובסיס נאמן, והתקוה הנעימה השתולה על מעין לא אכזב הבטחת ה' לאברהם -, עלתה כפרחת ! ועל פי דברינו אלה מדויק ג"כ הלשון : ארמי אבד, לשון הוה, (וכבר ידוע דגם הקל בפעל זה יבא לפעמים - יוצא, כמו : ותאבדו דרך (תהלים ב', לד"ק), דמשמעו שרצונו היה להאביד ולעקור מעט מעט (כאשר בכלל יורה כל בינוני על פעולה נמשכת בענינה). שלא ישאר זכרון אבינו יעקב, הלא היא אמונתו הטהורה והנאמנה ! ואל תקשה על פרשה זו גופא היאך כתוב : ארמי אבד אבי שהוא היהדות, והלא בספור יעקב עם לבן לא נזכר מאומה שלבן היה בלבו איזה טינא על אמונת יעקב ? אבל בדיוק לשון לבן שאמר ליעקב: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם" וגו', למדנו מה שהיה בלבבו, שהרי אמר בלשון רבים, ולמי בקש אפוא לעשות רע, והלא הבנות בנותיו והבנים בניו ולא היה לו לאמר אלא : לעשות עמך רע ואלהי אביך ? אלא הכוונה של עמכם היא, כל האנשים אחי יעקב שכבר למדם יעקב תורת היהדות, ואשר על זה אמר יעקב: "שים כה נגד אחי", ועליהם אמר לבן שבקש לעשות אתם רע, להרוג את כלם, אם כי לא עשו לו מאומה, אך הוא בחפצו לשפוך את חמתו על היהדות לא מצא לו דרך אחרת כי אם לעקור את הכל ; כי אמנם, לאיש עובד גלולים המלא מרמה ותוך כלבן הארמי, היה הנקל לו למצוא בהיהדות כל אלה המחשבות הלא טהורות אשר חשב על אדות אבינו יעקב : יעקב גנב את אלהיו, ולמה ? והלא יודע היה לבן שהוא לא יקחנו למען עבוד אותו ? אלא שהיה את לבבו לאמר : שיעקב גנבו למטרה אחרת כדי להבזות את אלהיו, שהוא עון פלילי, ומי אשם בזה אם לא היהדות ! חשדו שגנב מביתו, אם שראה וידע שיעקב הוא צדיק ואל עולם אוהבו, אלא בשביל שהוא יהודי – אמר לבן בלבו - מותר לגנוב ממי שאינו יהודי, ובכל אלה יד היהדות באמצע ! ואחר כך כאשר ראה לבן וַיִּוְכַח שלא גנב ממנו מאומה ובחנם חשדו, נתן עיניו בצאנו ובכל אשר לו לאמר : "הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא", אע"ג שראה לא אחת כי רק בעמלו ובחריצותו ובעזר ה' אלהיו עשה יעקב חיל, ולא עוד אלא שאף הוא, לבן, נתברך בגללו, כמו שאמר בעצמו ליעקב : "נחשתי ויברכני ה' בגללך", עם כל זאת מצא לו לבן תואנה לאמר : כי כל הרכוש אשר רכש לו יעקב בגבולו ובארצו, שלו הוא, יען עשה עשר במרמה לפי דעתו - ולא במשפט ! ובכל אלה רק כח היהדות יפעל את פעולתו, להערים על מי שאינו יהודי ! ועל כן היתה עברתו שמורה להיהדות, ובחפצו לעקור אותה לבלתי השאיר לה שרש, אמר בלבו לאבד גם את כל ההולכים לדגלה, לולא בא אלהים אליו בחלום הלילה ויאמר לו : "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע" ! ואלה הדברים הנאמרים למעלה נזכרים ונעשים בארצות מאפליה בכל דור ודור !
אמנם הלמוד הזה ששונאי ישראל רוצים לכלותנו, איננו מוסב על שעת חרבן בית המקדש, שהרי לא נצרכנו על אותו הדור ללמוד מלבן, וגם זה הלמוד שבכוונתם לעקור את היהדות, גם כן איננו על הדור ההוא שהרי לא רצה נבוכדנצר והרומיים לעקור את היהדות, ועיקר שנאתם ומלחמתם את ישראל היה כמו שנלחמו עם שארי מלכיות ורצו לכבשן. אלא עיקר הלמוד הוא על שעה שישראל בגולה, כמו יעקב שהיה בארם, והיה מקום לחשוב בשעה שרואים אנחנו באיזה דור שישיבתנו בשלוה בקרב העמים, שבאמת אוהבים אותנו ורוצים שנשב בקרבם לאכול ולשבוע מטוב ארצם, והנה כי כן אין אנחנו צריכים עוד ח"ו - להשגחת ה' עלינו, כמו שהיה נדרש בעת שהיינו יושבים על אדמתנו בארצנו, והיו עינינו תלויות אל הקב"ה שיתן גשם מורה ומלקוש בעתו, ועל זה היה עסק עבודת הקרבנות תמיד וראית פנים בעזרה בשלש רגלים, ראית פני האדון ה', היינו שהקב"ה הוא האדון של ארץ הקודש ביחוד ועיניו בה מראשית השנה עד אחרית השנה; מה שאין כן כשאנו יושבים בקרב העמים ופרנסת ארצם בא להם ה' בהליכת הטבע, ואנחנו בקרבם כִּנְוֵת בית נחלק טוב הארץ אתם ושוב אין לנו לשאת עין להשגחת חלילה - על כן למען הפר מחשבת פגול זאת, בא הלמוד מלבן, להראותנו, כי לא כן הוא הדבר באמת, אלא בכל דור ודור עומדים שונאי ישראל הכן לכלותנו ולבער את היהדות מביניהם, אלא שהקב"ה מצילנו מידם כרחמיו וכרב חסדיו ; ואם כי ודאי אין כל דור שוה בשנאה וברצון לכלותנו, וכמו כן אין ההצלה שוה בכל דור, אבל בכל זאת, זאת יש לנו לדעת כי אותה האהבה שאוהבים אותנו, ולו גם תמשך ימים ושנים, עם כל זאת לא תוכל אהבה כזאת להיות תמידית, ובכל דור ודור, גם בשנות נראה בטובה, והשנאה כבושה היא מלהשמע, בכל זאת חבושה היא בטמון, ונכונה היא לצאת תמיד אל הפועל כגעת בה יד ההשגחה ברצותה לשחרנו מוסר, ורק אל ה' נשא עינינו, רק אז לא יאונה אלינו כל רע, והוא ישמר צאתנו ובואנו לטוב לנו, כמו שהשגיח על יעקב בשעה שרצה לבן לעקרו.
ואחר שכן הוא אין לנו לחקור אחרי הסבות והתואנות שמוצאים לכלותנו, אחרי שהיא שנאת עולם בתמידות כאמור למעלה, אלא שלא בכל דור השנאה יוצאת לאור, ואם כן רואים אנחנו עין בעין שהכל הוא ע"פ השגחת ה' עלינו, ורק אנחנו על פי מעשינו לפני ה' המסבבים שיהיה לבם עלינו לטובה או להפך חס וחלילה ; מעתה כמו שבדור החרבן שידוע שנבוכדנצר והרומים בקשו לכבוש את הארץ והאומה, כאשר עשו לשאר הממלכות, והוא אמנם במנהג המלכיות לעשות כן, ומכל מקום פירש במקרא פרשת נצבים : על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ; וכן פירשו חכמינו זכרונם לברכה (יומא פ"א ט' ב') חרבן בית המקדש הראשון על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, חרבן בית שני על שנאת חנם, ולא תלוי במנהג המלכות המושלת בכיפה, אלא הוא משום כי לנו לא היה מגיע כל זה על פי הטבע, וכמו שהיה בימי סנחריב, אם לא שהיתה זאת בהשגחה פרטית - כך אנחנו בהיותנו בגולה ושונאינו רודפים אותנו באיזה דור, אין אין לנו לחקור הטעם והסבה שהגיע לזה מצדם, ומדוע יחרה ככה אף הרודפים בנו, אחרי כי כבר אמרנו כי השנאה הזאת היא טבעית ותמידית, אלא יש לנו להתבונן על זה מצדנו, על מה הגענו אנחנו לכך בהשגחת ה', שלא תהיה גם עתה השנאה מכוסה במשאון כמו בשארי דורות או בשארי מקומות בדור הזה גם כן, ועל מה ההשגחה מקפדת ביותר לעורר על ידו שנאת שונאינו עלינו באיזה ארצות.
וכאשר נוסיף להתבונן במאמר שבהגדה שהביאנו, נלמוד גם זה יפה, שהרי אחרי שאנו אומרים המקרא: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אומרים אנחנו : והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו', ולפי הפירוש הידוע דכוונת "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" מוסבה אל סוף המאמר : "שהקב"ה מצילנו מידם", קשה טובא שהרי ההבטחה לא היתה אלא על גלות מצרים, כמו סוף ההבטחה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ! ובאמת ההבטחה לדורות לא היתה בברית בין הבתרים, אלא בברית הכרותה עם משה בחורב, ובשירת האזינו, ולא ממקרא זה ? אלא הפירוש הנכון של והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' קאי על שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, ועל זה הביא ראיה מלבן, ודבר ה' לאברהם אבינו כי גר יהיה זרעך, דמשמעו, לבד שהיתה נבואה שעתיד הדבר להיות כן, עוד נכללה בזה אזהרה לדורות שיהיה זרעך גר בין העמים ולא ירצה להתערב ולהשתוות עמם בהליכת החיים, ומש"ה כתיב ביעקב אבינו, "ויגר שם" והדרש שלא ירד להשתקע, כמו שאמר: "לגור בארץ באנו", וע"כ אין הכוונה שחשב יעקב לצאת משם ברצונו, בכלות הרעב, שהרי הקב"ה אמר לו : ואנכי אעלך גם עלה אלא הפירוש באשר שמצד פרעה ומצד המדינה היה אפשר ליעקב להיות כאזרח הארץ, אבל יעקב אמר כי הוא אינו רוצה בזה, אלא רצונו הוא להיות גר, מאשר כי כן הזהיר הקב"ה את אברהם אבינו במאמרו: כי גר יהיה זרעך, בדד ומובדל מהם. – וזהו דבר ה' ליעקב : "ויוסף ישית ידו על עיניך", שעיקר ביאור הכתוב הזה, הוא משום שעין יעקב, היינו תשוקתו והשקפתו היתה שישבו בניו בקרב העמים בדד, כדכתיב וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב, היינו תשוקת יעקב היתה שבניו יהיו מובדלים, ומפני זה היה ירא לרדת מצרימה יותר מאשר ירא לשבת ולהשאר בכנען, דשם היה מקום מוכשר לתורה ועבודת ה' המבדלת בין ישראל לעמים, מה שאין כן במצרים, ולזה הבטיחו הקב"ה אשר יוסף ישית ידו, זו כחו, על עיניך, היינו שישתדל להוציא את חפצו אל הפעל, ולכן עשה בזה שהוציא כל מצרים מגושן להושיב את ישראל שמה ולא הניח יוסף כל זמן שהיה חי שיבא מי מישראל לשבת חוץ לגושן, למען יוכלו להיות מובדלים מהמצרים בכל הליכות חייהם, ואשר על כן היו יושבים בשלוה ולא נתעורר שום שנאה במצרים על ישראל, כל זמן שהיו במצב ההתבודדות, אבל משמת יוסף וכל אחיו ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וכתיב ותמלא הארץ אותם, ואם נפרש הארץ גושן, היה ראוי לכתוב ותמלא הארץ מהם, שהרי רק ישראל ישבו שמה (ובתרגום אונקלוס מנהון), אבל מדכתיב אותם, על כרחך הפירוש כל ארץ מצרים נתמלא אותם, כי נתפזרו בכל הארץ הזאת ויתערבו בגוים ויחלו גם ללמוד ממעשיהם ולהשתדל להשתוות להם; וכמבואר ברבה (שמות פ"א) כיון שמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים מה עשה הקב"ה ! הפך לבם לשנא עמו. הרי מבואר דמיתת יוסף גרמה שפסקו מלמול, והדבר פלא ! במאי גרם יוסף בחייו שישמרו בני ישראל את המצוה הזאת ואיך גרמה מיתתו ההפך, אף שכל אחיו היו עוד בחיים ? אלא הענין כך, דכל זמן שהיה יוסף חי לא הניח לאיש מישראל לדור חוץ לגושן, ובזה היו מובדלים ממצרים, ולא עלה על דעתם להשתוות למצרים, אבל כשמת יוסף והורשו לדור בכל מקום, ומרצונם לא בקשו לשמור דבר ה' לאברהם : כי גר יהיה זרעך, מש"ה הוסיפו לבקש גם השתוות במנהגי החיים, עד שבעטו בדבר ה' ופסקו מלמול, ומיד הפך הקב"ה לב מצרים לשנוא עמו ולכלותנו, וכן היה גם אח"כ, וכמבואר בסנהדרין (ק"ד) "איכה ישבה בדד, אמר רבה א״ר יוחנן, אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב עכשיו יהיה בדד מושבם", פירוש רצון ב"ה היה שיהיו ישראל בדד, ובדלים מעצמם ומרצונם מאוה"ע, ואז ישכנו לבטח, עכשיו שהם לא עשו כן מרצונם יהיה בדד מושבם בעל כרחם , ידחקו אותם להתישב במושב בדד. והכי אי' בפסחים דף קי"ב בזר עמים קרבות יחפצו, מי גרם לישראל שיתפזרו בין אוה"ע, קריבות שהיו רוצים בהם, פי' משו"ה אינם מניחים לישראל לשכון ולשבת הרבה בקרבם, ומוכרחים ישראל להפרד ולהתפזר הלאה ממקום מולדתם בגולה ובלעם אמר בשעה שרוח הקדש דבר בו "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב",פירוש שישראל משונה הוא מכל העמים, דכל עם הגולה ממקומו לאומה אחרת, אין לפניו כי אם להבדל ממנהגו, ולעזוב את אמונתו ולהשתוות אל דרכי העם אשר בא בקרבו, אבל ישראל הוא להיפך, בשעה שהוא לבדד ושומר משמרת דתו, ואינו רוצה להשתוות לבעלי הארץ, מהלך בגדולות, אזי ישכון במנוחה ואין איש רודף אותו, אבל ובגויים, בשעה שמתחקה על הליכות חייהם ולהתערב עמהם, אז בשעה שעוזב משמרת הדת, ומתנהג בפאר וגאון, לא יתחשב, איננו נחשב כלל בעיניהם כאחד האדם, ומהפכים את הטוב שבישראל למדה רעה. כמו שאמר פרעה פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו וגו'. להיפך ממה שהיה באמת שלא שנאו למצרים כלל . וכתיב וירעו אותנו, ולא כתיב וירעו לנו, אלא משמעו שחשבו אותנו לרעים וכפויי טובה. וכביאורנו בשיר השירים ה' מקרא ז', נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, כל מדות טובות שבנו, שהמה כרדידים תכשיטים לישראל, נשאו מעלי, ועיין שם עוד :
ומה שהקפידה ההשגחה העליונה על זה הפרט יותר משארי עונות המצויים בישראל, הוא דבר שהדעת נותנת, מאשר שההשגחה העליונה מקפדת על שנוי תכלית הבריאה והצורה שנברא בה, יותר מעל כל דבר הנעשה נגד הרצון אם רק אינו משנה הצורה, וכמו שאנו רואים קודם שנתנה התורה, שלא בא המבול וכליון העולם על ע"ז וג"ע, אלא על החמס כמבואר ברבה (פרשת נח) "החמס קם למטה רשע, מי עורר הדין הקשה הזה ? החמס". והטעם הוא משום שהשחית בזה הישוב, שזה הוא תכלית הבריאה, וגם השחית צורת המין האנושי הנברא להיות מדיני ולא כחיות טורפות אשר הגדול טורף את הקטן, ובשביל זה הפרט נתעורר ונמתח דינם גם על כל מעשה רשע עד שכָּלוּ מן העולם. וכן דור הפלגה בשביל שבקשו עצה לבלתי לפוץ על פני כל הארץ, והדבר הזה הוא נגד תכלית הבריאה, שנוצרה להיות ארץ נושבת כדכתיב, לא לתהו בראה לשבת יצרה, ובפירוש אמר ה' לנח ובניו אחר המבול "שרצו בארץ ורבו בה", ואותו הדור בקש עצות איך להשבית זאת התכלית, ועוד עשו להם דברים אחדים ביניהם לשנות צורת האדם, שיהא כל אחד מתהלך בעולמו לפי דעתו, וברוך הוא חכם הרזים שברא את אישי בני האדם נפרדים בדעותיהם ! והמה דור הפלגה עשו ביניהם דברים אחדים בדעה אחת, והקימו משמר על זה בבנין המגדל וראשו בשמים, למען יוכלו להשגיח מרחוק על איזה שירצה לצאת מקרבם לבטל אותם הדברים האחדים. וכאשר שנו תכלית הבריאה והצורה האנושית באה ההשגחה ותבלבל את מחשבתם. וכן בסדום וחברותיה נגעה בהן יד ההשגחה ומדת הדין הקשה בגלל שבטלו ישוב העולם, שיהא האדם מתהלך ממקום למקום, וגם שינו צורת האדם להיות איש אח לרעהו כמו שבארנו בס' בראשית בראש בריאת האחים קין והבל, הנה כתוב שמה : "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", ולמאי כתיב את אחיו ? אלא ללמדנו שזה היה אחד מפרטי תכלית יצירת האדם שתהא האחוה שוררת בין אִישֶׁיהָ, וקין התנהג אמנם כן בתחלה, ומתבואת עבודת השדה היה מספיק לפרנס גם את הבל אחיו שלא ידע מאומה בעבודה זאת, והאחוה היתה הצורה הראשונה להמין האנושי, אשר על ידה נבדל מכל החיה ומכל הבהמה אשר לא ידעו אחוה ; ואנשי סדום השחיתו את הצורה הזאת, שהיא עצמיות האדם, על כן נתעורר דינם לאבדם. – כל זה היה דבר ההשגחה העליונה על בני נח שנתחייבו גם המה לשמור תורת וצורת האדם . וכך הוא עם ישראל, שמאז במתן תורה נעשו לה' לעם, לשמור משמרת תורתו ואף גם זאת נתן להם הכח והחיוב להיות מתקנים ומשלימים בני אדם להכיר את אחדות ה', ולהעמידם על דרך ארץ והליכות עולם, וכמו שאמר ישעיה הנביא מ"ב: "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים", פי' ואצרך היא צורה בפני עצמה, צורת היהדות, [וכתיב הצ' בדגש, לכלול בזה משמעות נצירה, שאע"פ שיש להם צורה בפני עצמם המה נשמרים, [ככתוב] וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם ויכבדום. אבל אי אפשר לפרש עיקר המזמור מלשון נצירה, דא"כ הלא אומות העולם מנוצרים ושלוים יותר מישראל. הן אמת דישראל נצרכים לשמירה יותר מאוה"ע מכ"מ אין בזה שבח להקב"ה שהוא מוסר אותם לכל גוי וגם נוצרם, ואין זה אלא כמו ששובר רגל האדם ומרפא אותה. אלא העיקר הפי' כמש"כ]. וגם ואתנך לברית עם, היינו לתקן עולם במלכות שדי ואמונת ה'. וכל אמונת איש בשם אלהיו נקרא ברית, שכורתים ברית את אלהיהם לעבדם והוא ישגיח עליהם, לפי דעתם אשר חלק ה' אותם להשגיח עליהם; ואנחנו עם ה' כרתנו ברית בהר סיני לעבוד את ה' סבת כל הסבות לבדו והוא ית' ישגיח עלינו, ובזה נתן כח לישראל לתקן גם ברית כל עם שיכירו גם המה את ה' ולהיות לאור גוים בהליכות עולם ודרך ארץ ובמקום אחד (מ"ט) אמר הנביא: "ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות". כי כמה ארצות היו שוממות מן הישוב, או שהיה שם ישיבה שפלה, וע"י שבאו ונתפזרו ישראל לשם, קמה הארץ להיות ישוב חשוב. אבל בכל זאת החובה עליהם, על ישראל, לשמור אותה הצורה המיוחדת להם לבדם. וכמו שנשתרש שרש האומה הישראלית, הוא אברהם אבינו, שמתחלה הבדילו הקב"ה מארצו וממולדתו ומבית אביו, ונעשה כמו בריאה אחרת, עד שמצא הכתוב לכנות את פעולתו בנוגע לבני חברתו וההולכים עמו, בזה הלשון : "ואת הנפש אשר עשו בחרן", וידוע מה שאמרו חז"ל בסנהדרין (צ"ט) שהיה מלמדם תורה וגייר אותם, והיו בזה לנפש אחרת, והיא צורתם, ואח"כ נצטוה אברהם אבינו "להיות לאב המון גוים", פירוש ללמד לכל המון גוים לדעת את ה', ולא כמו שנהג אברהם עד העת שבא אותו המאמר שהיה מגייר רק איזה אנשים. ואם כי מראש ומקדם לא היה הרצון האלהי אלא להציב גבולות עמים למספר בני ישראל, ולא שיהיו כל בני אדם בכלל ישראל, בכל זאת היה הרצון גם כן שיהיו כל העמים יודעים את ה' ועובדים אותו והאלילים כליל יחלוף ; והחל הקב"ה לצוות את אברהם אבינו בזה הדבר להיות לאב המון גוים אפילו לא יתגיירו, וגם החל אברהם להקים מצוה זו ויצא מחברון לבאר שבע, שהיה מקום מרובה באוכלסין ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כמבואר בספר בראשית (כ"א ל"ג), היינו שפרסם אלהותו אפילו לעוברי ארח, אף שלא נסה אברהם אבינו לגיירם ממש, מ"מ הבינם לדעת ולהכיר את מי שאמר והיה העולם. והנה מיד באותו המאמר שצוה הקב"ה לאברהם אבינו להיות לאב המון גוים, צוהו ג"כ על מצות מילה להבדילו משאר בני נח, שלא יאמר אחרי שהוא מצווה להתערב עמהם וללמדם אמונת ה', יהיה שוה עמהם ג"כ בדרכי החיים ובהליכות העולם, מש"ה נצטוה להיות רשום בגופו באות ברית מילה, והרושם הגופני הזה המבדיל בינו וביניהם בבשר הנה יראה פעלו גם על רוחו להיות גבוה ונשא מרוח אוה"ע, ולהיבדל באמונתו ותורתו הבדלה ממש ועולמית, וגם "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", דפירושו שאסור למשוך את הערלה, אלא שתהא נכרת הברית לעולם, ותהא בזה משומרת צורתו המיוחדת לו. ועוד הבטיחו הקב"ה באותו - מאמר : "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" וגו', ולא הוצרך הקב"ה להבטיח את אברהם נחלת ארץ ישראל אחרי שכבר הבטיחו בברית בין הבתרים ? אלא כן הוא שעור הכתובים : מתחלה כאשר אמר ה' בברית הזאת שהוא להיות לאב המון גוים, אינו באברהם לבדו אלא גם לזרעו אחריו, ואחרי שכן הוא, הייתי יכול לאמר, דלהגיע למטרה זאת יהיו דרושים להיות נודדים בכל העולם ומפוזרים ומפורדים בין העמים עד עולם, והנה כי כן שוב אין להם תעודת הישוב כלל, מש"ה הבטיחו הקב"ה דאחר כל זאת ישובו לארץ כנען. כל זה היה דבר הקב"ה עם אברהם אבינו שורש קדושת האומה הישראלית. וככה בשעה שהחל להוציא זה השורש לגדולו על הארץ, היינו בצאת ישראל ממצרים, ואז החלו להגיע אל תכליתם, כדכתיב בס' שמות (י"ב) "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל על צבאותם" ומשמעו על תכליתם, כמו "הלא צבא לאנוש עלי ארץ", דבשעה שהיו כבושים במצרים היו כמו בשעה שהשורש טמון בארץ, ולא נודע ממנו שום תכלית ואין עליו צורה מיוחדת נכרת, כך היה שורש אברהם יצחק ויעקב כבוש בלי צורה המיוחדת והנכרת לישראל, ובשעה שיצאו ממצרים החלו להגיע לזה, והתנהג עמהם הקב"ה כמו עם אברהם השורש הקדוש, היינו מתחלה עשה להם צורה מיוחדת במתן תורה, ואח"כ אילו לא היה עון מרגלים והיו נכנסים לארץ ישראל בדרך נס נגלה, כמש"כ בראש ספר דברים א' מקרא ז', "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', כמש"כ בהע"ד בשם הספרי, והיו איזה שנים בזו האופן בארץ ישראל, היה נתפרסם שם ה' בכל העולם, כמו שבמשך קטן ביציאת מצרים נתפרסם להרבה אומות סביב, וכמו שבימי דוד ושלמה הכירו הרבה מהעמים את ה'; אבל מחמת קלקול המרגלים נגזר על ישראל להשיג את זאת התכלית ע"י פזור וגלות כדכתיב בתהלים (ק"ה) "וישא ידו להם וגו' ולזרותם בארצות", וכך אמר יחזקאל הנביא (כ' כ"ג) "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות", והקב"ה הודיע גזרה זו למשה רבינו במה שאמר "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ", כמו שנתבאר שם בהע"ד, דמשמעו שעל פי סבה זאת שיהיו נכנסים לארץ בהליכות הטבעי מכל מקום חי אני שמכל מקום יהיה אופן אשר יתמלא כבוד ה' את כל הארץ, והיינו הפיזור הרב והעצום, ומשה הודיע זה לישראל אך ברמז במה שאמר: "וידעתם את תנואתי"; אולם בערבות מואב הודיע להם משה רבינו את הגלות באר היטב כדי שיקבלו עליהם דרך למוד התורה שבכתב ושבעל פה, אשר אך הוא משמרת ישראל בעמים ומשמרת היהדות בישראל בשעה שמפוזרים המה בארצות, כאשר יבואר עוד לפנינו ועל זה בא עיקר ספר דברים והתוכחה הרבה והזכרת מעשה מרגלים באורך, הכל למען ידעו על מה המה מוכרחים לקבל עליהם את עמל למוד התורה, שהוא שנון של תורה, ולבסוף בא זה בברית ערבות מואב, ובהר גרזים ובהר עיבל, ונצטוו להקים האבנים ולכתוב באר היטב, היינו בשבעים לשון, כדי שידעו ישראל שניתן להיות לאב המון גוים היינו לברית עם, והוקמו האבנים האלה דוקא בהר עיבל במקום שאמרו התוכחה, ונתבשרו על הפיזור הרב כדכתיב "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ" וגו', ומזה ידעו ישראל שיגיעו לזה התכלית על ידי הפיזור הרב והעצום. והנה באותו המעמד שנתודעו מזה, בא הברית של שמירת למוד התורה שבכתב ושבע"פ, כדכתיב "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", ופירוש בירושלמי סוטה פ"ז, שהוא מי שיש בידו להחזיק תורה ולא החזיק ; והיינו משום שבשעת הפיזור אין לנו דבר שיהא מבדיל ומשמר צורת ישראל בעמים כי אם החזקת למוד התורה. אחר שזה הוא צורת ישראל, שיהיה בדד בגוים ומובדל מהם, על כן בשעה שמבקש לפרוץ הבדד ולהתחקות אל פעולתם ולבסוף להסר צורת היהדות, מה הקב"ה עושה באותה שעה להעמידו על תכלית צורתו, הנה מעורר הוא שנאה מן העמים בפועל, ומרחיקים אותם בעסקיהם ובמושבם עד שבעל כרחם ניכר צורת ישראל, ודבר ה' יקום לעולם.
עוד זאת טבע הענין נותן, שבהשחית ישראל את צורתו היא היהדות, נעשה שפל ונבזה בעיני העמים; כי זה כלל בטבע, דכל בעל צורה גבוהה, כשנשחתה צורתו זאת, אזי נעשה פחות הרבה יותר גם מאשר איננו בעל צורה גבוהה כמותו, כמו: בדומם צומח חי מדבר, שהצומח בשעה שפסק כח הצמיחה הרי זה נובל וגרוע מדומם; וכן החי אחר שמת ופסקה חיותו הרי זה מבאיש וגרוע הרבה יותר מהצומח הנובל ; האדם כשמאבד דעתו הרי הוא גרוע מחיה ובהמה, וכן אדם המזיק גרוע מכל חיה רעה, כמש"כ בהע"ד (בראשית ו' מקרא ה'). והכי נמי ישראל כשמאבד צורתו היא היהדות כשהיא גבוהה נעשה גרוע מכל אדם חי, והרי הוא דומה אז כקוף בפני אדם, וחושבים אותו לבריה שאין עליה הצורה האנושית כלל. ודבר זה מרומז במקרא (שם ו' כ"א): "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול", והיחס אומר דרשוני ופרשוני, מה נצרך הכתוב ליחס את שם שהוא אחי יפת הגדול, ובמה נקרא יפת אחיו הגדול עד ששם מתיחס אחריו שהוא אחיו, אלא בא המקרא ללמדנו דשם באמת היה גדול במעלת צורתו מיפת, ומש"ה ביחס בניו שהיתה להם אותה הצורה הנשאה, היינו בני עבר, ביחס זה היה גדול הרבה מיפת, וע"ז כתיב אבי כל בני עבר, היינו שהיו אנשי מעלה, גבוהים מבני יפת, ועל אלה האחרונים נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", דמשמעו שבני יפת יהיו בעלי שכל וירגישו בחכמת בני שם, באהלי תורתו, שהיא אלהית ואין לה קץ ותכלית כמו לחכמת ודעת אנושית, ומש"ה יבאו גם המה לשכון באהלי שם ללמוד מהם דעות ישרות ומדות טובות, אבל כל זה רק ביחס בניו של שם שזכו למעלת בני עבר, משא"כ שארי בניו שלא הגיעו למעלת בני עבר המה פחותים בצורתם מבני יפת הגדול בצורתם האנושית, וביחס בניו אלה נקרא אחי יפת הגדול. ומש"ה אנו מתבזים במה שקוראים אותנו בני שם, שגרוע הוא מבני יפת הגדול, אבל כשאנו נקראים בני ישראל או זרע אברהם, אזי אנו במעלה גבוה מבני יפת.
ואחרי שכן הוא, שבאבדן הצורה הישראלית תאבד גם כן הצורה האנושית בעיני העמים, על כן לא יפלא אפוא בעינינו אם שפלים ונבזים אנחנו בעיניהם כאילו העברנו מעלינו הצורה האנושית כלה. והושע הנביא (ח' ח') אמר "נבלע ישראל עתה היה בגוים ככלי אין חפץ בו", פירוש כאשר נבלעה היהדות, ונשארה בסתר לבבם בלבד, ובגלוי יבושו בצור מחצבתם, עתה שהגיעו למדרגה כזאת, היו בגויים בבזיון ככלי אין חפץ בו, שאינו עומד אלא להיות נשבר ח"ו.
כל זה למדנו ממאמר ההגדה שבא בליל שמורים בחדש האביב, שבו משתרשת אמונת עם ישראל וצורתו בעת ספור יציאת מצרים כראוי, והרי זה החדש כמו חדש האביב שמסוגל הוא להשריש בארץ כל זרע וכל נטע, ואין צורך להרבה פעולות כמו שהיה דרוש בירח אחר, כך מי שמשקיע דעתו בספור יציאת מצרים הרבה ובמקראות שמדברים בענין זה יפה יפה, עומד להשריש אמונה טהורה בלבו ולהכיר צורתו, על מה נוצר עם ישראל ותכליתו; ומשום הכי בא במאמר הגדה זו להודיענו וללמדנו בינה, שדבר ה' לאברהם "כי גר יהיה זרעך" היינו שנהיה מובדלים בשמירת דתנו, בהליכות החיים מתושבי הארץ, היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, משום שאין אנו נזהרים בדבר ה' אלה; ולא תאמר בשעה שאתה רואה שלא הגיעה עוד השנאה לצאת אל הפועל, שבאמת אין עוד פחד לנגד עינינו שמא בהמשך הימים יתהפך המצב חלילה – על זה אמר "צא ולמד מה בקש לבן הארמי", שבכל משך היות יעקב בחברתו נראה כאוהב וריע, ואף כי גם אב היה לבני יעקב בכל זאת בקש לעקור את היהדות כמו שהוכחנו למעלה. מזה יש ללמוד שכל אוה"ע שאנו בקרבם שונאים את שם היהדות, אלא שאין להם תואנה להוציא השנאה אל הפועל עד שתבא ההשגחה העליונה לענוש את ישראל, וממציאה להם אז תואנה, ומבקשים לעקור את הכל ; ובא יעקב אבינו ואירע לו מעשה לבן להיות לאות לבניו. וכבר ביארנו במק"א דאברהם אבינו היה נגד ישראל במדבר נודד, ומי שנגע בו נענש קשה כמו ישראל במדבר, ויצחק היה נגד ישראל בארץ ישראל, ומשום הכי לא הורשה לצאת מארץ ישראל כמו דכתיב בישראל וישבתם לבטח בארצכם, וכמש"כ בהע"ד שם, שכך היה רצון ה' שלא יצאו מן הארץ, ויעקב היה נגד ישראל בגולה, כמו שביארנו בס' בראשית כ"ח י"ט בהר"ד, ושם ל' מקרא מ' ול"א, ומ"ז מקרא כ"ח בהר"ד, משום הכי אירע לו ביחוד מעשה לבן ועלילותיו.
והנה הכתוב המשיל את ישראל ואוה"ע ביחוסם זה לזה כטבע האש והמים. שכן אוה"ע נמשלו בכתוב למים, כדבר הנביא ישעיה (י"ז י"ב) "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון", וכתיב (שה"ש ח' ז') "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", וישראל נמשל לאש במקרא, (עובדיה א' י"ח) "והיה בית יעקב אש", והכי איתא בב"ר (פ' וישלח) שיעקב אמר למלאך "אנא כולא אש". - והנה משונה היא האש מהמים בצורתה בתכונתה פנימה ובפעולתה על אחרים; בצורתה שהאש היא דבר מאיר והמים אין להם אורה כל עיקר רק חשך ובפעולתה על אחרים, שהאש מחממת את הדבר הקרוב אליה, והמים מקררים, ולא עוד אלא שהאש זו כחה הנתן לה לשנות גם את המים לטובה, לחממם ולהגיעם לתכלית מה, שתהא רוח הישוב נוחה מהם באכילה ובשתיה מכל דבר אשר בשל יבושל במים, וכל זה ע"י ניצוץ אחד של אש הבא ומתרחב ע"י עצים הרבה ומתקן את המים הרבים תקון יפה; והנה כי כן היה ראוי אמנם כי האש והמים יהיו תמיד אוהבים זה את זה, וביחוד אלה האחרונים את הראשונה, אחרי שזאת הראשונה מטיבה הרבה להמים ע"פ החק הנתן לה להגיעם אל זאת התכלית, ובכל זאת רואים אנחנו שהשנאה ביניהם עזה מאד, ושטף מים מכבים אש הרבה ברעש ובמהומה עד שתאבד צורת האש בגלוי – ורק פה ושם בעצים ובאבנים עוד ישאר כח החום לעשות פעולתו שהיתה לו בתחלה לחמם כל דבר הקרוב אליה – אבל כל זה אינו אלא בשעה שהאש פוגעת בגוף המים, אז המים שוטפים ומאבדים את צורת האש וישחיתוה כ"כ עד שנעשה גרועה מן המים ע"י העשן המחנק והמעור את העינים, וכל אדם לא יקרב בעת ההיא אליה ויתרחק ממנה הלאה הלאה, מה שאין כן כשיש דבר המפסיק ביניהם, כי אין אז שנאה ואין תחרות בין האש והמים, ואדרבה המים מבעבעים מרתיחת האש ומתפעלים יפה יפה ואין פרץ ואין יוצאת, כך הטביע הקב"ה טבע האוה"ע וישראל כשהם ביחד זה עם זה. כי ישראל בטבע, אור השכל וחריצות בכל דבר תורה ודת, וגם בפעולה באמונה באלהי עולם, והעמים הקדמונים היו עובדי אלילים, וגם הליכות ישראל הן בכשרון המדות ובחכמה מה עוד ישאר כח החום לעשות פעולתו שהיתה לו בתחלה לחמם כל דבר הקרוב אליה – אבל כל זה אינו אלא בשעה שהאש פוגעת בגוף המים, אז המים שוטפים ומאבדים את צורת האש וישחיתוה כ"כ עד שנעשה גרועה מן המים ע"י העשן המחנק והמעור את העינים, וכל אדם לא יקרב בעת ההיא אליה ויתרחק ממנה הלאה הלאה, מה שאין כן כשיש דבר המפסיק ביניהם, כי אין אז שנאה ואין תחרות בין האש והמים, ואדרבה המים מבעבעים מרתיחת האש ומתפעלים יפה יפה ואין פרץ ואין יוצאת, כך הטביע הקב"ה טבע האוה"ע וישראל כשהם ביחד זה עם זה. כי ישראל בטבע, אור השכל וחריצות בכל דבר תורה ודת, וגם בפעולה באמונה באלהי עולם, והעמים הקדמונים היו עובדי אלילים, וגם הליכות ישראל הן בכשרון המדות ובחכמה מה שלא היה בהעמים הפראים מלפנים, ונתן לו הכח להכשיר אותם ולהגיעם לתכלית הבריאה שלהם, היינו להכיר כבוד ה' ומוראו כמש"כ למעלה, ולהטיב דעתם במדות ובישוב העולם, וכח איש אחד מישראל יפה להרחיב דעותיו לפני תלמידים וחברים רבים, והמה יפוצו וילמדו תועי רוח בינה. ומצד הסברא היו ראוים להיות אוהבים זה לזה, אחר שעם ישראל מטיב ומכשיר את אוה"ע, ובאמת יש כהיום רבים מגדולי האומות בארצות איירופא שמכירים את האמת ואוהבים אותם, ומקוים אנחנו שירבו כמוהם כהנה וכהנה, ועליהם כתוב בשיר המקודש שיאמרו שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, וכמבואר בפי' מטיב שיר בשם אגרת תימן להרמב"ם ז"ל. אבל עד עתה הטביע הקדוש ברוך הוא שהמה מקנאים בלבם זה את זה כמו אש ומים, ושטף הקנאה מאבד ומשחית הרבה מישראל ברעש ובמהומה, כמו בארצות מאראקא ורומעניע, ובימי הבינים היו יוצאים מן הדת רבבות אלפי ישראל ולא נשאר שריד מהם בגלוי, כי אם בכח צפון היו הרבה אנוסים שהיה בכחם להרחיב לעת מצוא זו כחם לאלהי ישראל, אבל כל זה הגיע בשביל שפגעו זה בזה ממש שישראל לא חשו כל כך להיות בדלים מהם ע"י התורה והמצות, אז באו המים ושטפום ונעשו גרועים ופחותים בעיניהם, אחרי שלא נשאר להם שום אמונה אלהית, וכל אחד מהעמים המאמין באלהות בורח מישראל הבלתי מאמין, והוא האפל בדעותיו.
והמשורר הקדוש אמר בשם כנסת ישראל לבנות ירושלים (שכני ארץ ישראל), "אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". וביאורו אל תראוני בבזיון (כפירש"י סוטה ל"ה א'), וכמו שרואה אדם בחברו דבר מגונה בשאט בנפש, שאני שחרחרת, שאתם רואים אותי בצרות ובדלות יותר מכל אומה ולשון ותבינו מזה שהינו אומה שפלה וגרועה במדות מכל העמים. - לא כן הדבר אלא שתי סבות לזה: א) ששזפתני השמש, הטבע נמשל לשמש, כמאמר החכם בקהלת (א' ג'), "מה יתרון לאדם וגו' שיעמול תחת השמש", היינו תחת הטבע, והוא משום שהקב"ה נתן ממשלת הטבע להמאור הגדול הזה ביותר מהממשלה של הירח בלילה, ומש"ה מכונה השמש, מלכת השמים, ומלכי מזרח ומערב בימים הקדמונים היו משתחוים לשמש, אבל ישראל המה למעלה מן הטבע והליכת עולמם עומדת על השגחת ה' שתלויה בתורה ועבודה וגמילות חסדים, משום הכי כשישראל רודפים אחר הליכות הטבע ומן השגחת ה' יסור לבם, אינם מצליחים, והרי זה כעומד נגד אור השמש, שמי שאור פניו אינו מזהיר כל כך אין השמש מזיקו; מה שאין כן מי שאור פניו צח השמש שורפו ומשזפו, ואין זה מפני עכירת פניו, אלא להיפך שהוא מפני צחות אור פניו. כך מה שישראל נענשים באהבתם להטבע שהיא ממשלת השמש, אינו מפני גריעותם ח"ו אלא מפני שאור נפשם זך ובהיר יותר מנפש שארי בני אדם, ומוכנים המה שיהיה שמשם ומגנם אך ה' אלהים בהשגחתו העומדת על שלשה דברים, תורה עבודה וגמילות חסדים, אבל באשר שבטבע האדם להיות נמשך לעמוד תחת הטבע ביותר, על כן הטבע בוער בם עד להשחית, נמצא שזה הקלקול בא להם רק מחמת גובה צורתם לא מפני שהמה שפלים מכל העמים. - ב) בני אמי וגו', הנה האב דרכו ללמד את בניו תורה ומוסר, והאם דרכה להשגיח על בניה בדרך ארץ ומנהגים טובים, וכדכתיב, "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך", (משלי א׳ ח׳) שהמה מנהגים טובים, כדאיתא בחולין (צ"ג.), והמדריכים את הדור לתורה ומוסר מכונים בשם בני אבי, והמדריכים אותו לדרך ארץ מכונים בשם בני אמי, [ואין משמעות בני אמי הבנים של אמי, אלא כמו משמעות בני הנביאים, שאין הפירוש הבנים שהולידו הנביאים, אלא בנים שמתנהגים כנביאים, וכך הוא פירוש "ולבני הפילגשים אשר לאברהם" (בראשית כ"ה ו'), הבנים המרוחקים מאביהם כבני הפילגשים, וכמש"כ בביאורי העמ"ד, וכך היא משמעות בני אמי הבנים שיש להם טבע האם לראות בטוב בניה בהליכות העולם ובדרך ארץ], המה נחרו בי, נתחזקו ונתקצפו נגד דעות גדולי ישראל המדריכים אותם לתורה ולתעודה, ובני אמי לא שמעו להם והתחרו להגיע לדעתם, המה שמוני נוטרה את הכרמים, להתערב עמהם לשמור את כרמיהם, היינו מחינתם והנהגתם; אמנם זה לבדו אין רע ח"ו אבל כרמי שלי לא נטרתי, היינו על ידי זה לא שמרתי כרם היהדות שהוא כרמי.
ואמר המשורר בכפל לשון הכנוי, כרמי שלי, ללמדנו כי אין הכוונה במשל כרמי על מדינת ארץ ישראל, אלא שלי, הדבר המיוחד אך לי, והיא עצמותי; כי בזה משונה עם ישראל מכל העמים, דכל עם קיומו תלוי בארצו ולא בדתו ואמונתו, ואם יהיה מפוזר בגולה יחלש כח קיומו, מה שאין כן עם ישראל, אע"פ שמפוזרים הם בארצות, אם משמרים תורתם וכח יהדותם אזי אינם אובדים כח קיומם, והיינו דבר הנביא מלאכי (ג'), "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות", פירוש אתם בעצמכם תוכלו להיות ארץ חפץ גם בעת אשר אין לאל ידיכם להניע לידי ישיבת ארץ ישראל, והכי פירשו חז"ל במדרש קהלת עה"פ "והארץ לעולם עומדת" (קהלת א' ד'), אלו ישראל שנקראו ארץ שנאמר ואשרו אתכם כל הגוים וגו', וזהו כרמי שלי, עצמותי עצמות היהדות לא נטרתי. וכל אלה גרמו לי בני אמי שנתחזקו בדעותיהם נגד בני אבי, וכמאמר המקונן ירמיה (איכה ה' ג') "יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות", פירוש יתומים היינו הנדרשים להדרכה, ואין אב המדריך, אמותינו – המטיבות ומדריכות לעניני עוה"ז, הנה כאלמנות שאינן שואלות דעת בעליהן מה הטוב והישר לבניהן, כל זה גרם לי השחרחורת, באשר אבדתי כח יהדותי, ונהפכתי לבוז בעיני העמים. ושני טעמים הללו המבוארים ברוח הקדש הוא לפי שנוי הזמנים, היינו בשעה שישבו בני ישראל בארצם הקדושה, אז לא היה הטעם השני, כי לא אבדו מעולם צורת היהדות ומנהגם, ונענשו משום הטעם הראשון, שעבדו למלכת השמים, השמש, ונגררו אחר אהבת הטבע בלי בקשת השגחת ה' לטובה התלויה בתורה ובעבודה כאמור ; ובזמן שישראל בגולה ומפוזרים בקרב העמים הגיע הטעם השני בני אמי נחרו בי וגו' כאשר אנו רואים בעוונותינו הרבים גם בדור שאנו חיים.
עוד יש לדעת שאף על גב שנתבאר על פי מקראות ודרשות חז"ל טעם התגלות שנאת שונאי ישראל לישראל, בכל זאת לא יקשה עלינו אם אנו רואים באיזה דור או באיזה מקום שהגיעו ישראל לידי זה הקלקול ומכל מקום לא בא עליהם זה העונש, כי על כיוצא בזה כתיב בפרשת נצבים בתת המקרא טעם גלוי לחרבן הארץ שישכילו ויבינו שהוא משום שהפרו ברית שכרתו עם ה' ועבדו עבודה זרה, ואח"כ מסיים הפרשה, "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת", ובארנו בהעמק דבר, הנסתרות לה' אלהינו, לא בסיבת עבודה זרה לבד בא כל זה, שהרי אנו רואים שבימי אחאב ומנשה שעבדו ע"ז יותר מבימי הושע בן אלה וצדקיהו ומכל מקום לא הגיע להם אז העונש, אלא יש בזה עוד סתרי כוונות הנוגעים לתכלית המכוון ממנו יתברך שמו, וכמו שאין אתנו יודע על מה באו בריאת שמים וארץ בזה השעור המצומצם ובזמן המצומצם, כן הוא דבר הפזור של ישראל, ענשם ושארי פליאות, והכל לתכלית מלוי כבודו יתברך כמו שכתוב, אע"ג שאין אנו מבינים איך נדרש להיות בזה הזמן ובזה האופן דוקא; והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת, עוד באר הכתוב שאף שאותן הנסתרות אשר לה' הנה אין לנו לדעתן, כי לא דרכינו דרכיו, בכל זאת אין לנו להתיאש מכל החקירות ולחשוב כי אחר שיש דברים נסתרים ממנו שוב אין מעשה וחשבון חלילה, אלא לנו ולבנינו לעשות ולתקן מעוות הענינים מה שיש בהם טעם להבאת העונש, ועוד לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי אע"פ שעיקר חרבן בית המקדש היה על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,מכל מקום חרבן הארץ אשר גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא היה כי אם מחמת בטול תורה, כדאיתא בנדרים פ"א "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר בלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה", ופירשו חז"ל שלא ברכו בתורה תחלה, וזהו חסרון עסק התורה ודקדוק דבריה, והיינו משמעות לעשות את כל דברי התורה הזאת, שהוא תקון הדברים ולעמוד על תוכנם בדיוק. - כל זה פירשה תורה בעונש חרבן בית ראשון, וכזה אנו אומרים בטעם שנאת אומות העולם לעם ישראל, שאע"ג שעיקרו הוא משום שישראל אינם רוצים לשבת בדד ולהיות כגרים אלא מתחרים להשתוות להם בכל האפשר, מכ"מ יש עוד נסתרות לה' אלהינו, מדוע לא בא אותו עונש באותה מדינה שבה גם כן המה ע"ז האופן, ועוד שאלות כאלה, והוא אמנם מהנסתרות לה', והנגלות לנו ולבנינו לעשות, היינו שלא נחשוב, כי אין עוד תקוה ועצה לשבת בשלוה, אלא לנו ולבנינו לעשות לתקן המעוות וישוב וירחמנו לתתנו לחן ולחסד בעיני העמים, ועוד, לעשות את כל דברי התורה הזאת, שמצורף לזה העון של השתוות ישראל לאוה"ע יש עון בטול תורה שמתעורר עון בטול תורה להביא ח"ו גזרות ורעות, וכמו שאמר דניאל (ח') בחזיונו על זמן הגלות, "וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה", ופירשו חז"ל בפתיחתא רבתי דאיכה, "שמואל תני לה בשם ר"ש בר אמי, אימתי המלכות גוזרת גזירה וגזירתם מצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ, הה"ד וצבא תנתן על התמיד בפשע, אין צבא אלא מלכיות שנא' יפקד ה' על צבא המרום במרום וגו' (ישעי' כ"ד), התמיד אלו ישראל דכתיב והגית בו יומם ולילה, בפשע בפשעה של תורה, כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ המלכות היא גוזרת ומצלחת שנא' ותשלך אמת ארצה גו' (דניאל ח'), ואין אמת אלא תורה שנא' אמת קנה ואל תמכור (משלי כ"ג), השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות, הה"ד ועשתה והצליחה". ענין המדרש במשמעות המקרא שנבא דניאל הוא, כי בפשעה של תורה, היינו אפילו בעוד שלא השליכו את האמת ארצה, שבאופן כזה הלא נקרא מזיק בידים, אלא אף בפשעה לחוד שלא נשמרה כראוי, גם אז נתן צבא על ישראל והמלכות גוזרת גזירה, רק שעדיין אין הגזירה הזאת מצלחת כל כך בהשגחת ה', עד שמגיע הדבר למדריגת ותשלך אמת ארצה, שאין שם על לב אודותה, שיהיו לומדי תורה בישראל, והוא בבחינת השלכת תורה לארץ, ואז אותן הגזירות היוצאות עושות ומצליחות. – וגם הושע המוכיח הראשון לישראל אמר (ט') "אל חכך שופר כנשר על בית ה' יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו, לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל, זנח ישראל טוב אויב ירדפו", ופירשו בירושלמי רה"ש פרק ב', זנח ישראל טוב אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. והנה פירשו חז"ל כאן אין טוב אלא תורה, כי הוא מקביל אל ראשית דברי הנביא, ועל תורתי פשעו, ומזה נלמד ענין הפרשה שאמר הקב"ה להושע (ח' א') אל חכך שופר כנשר על בית ה', כמו הנשר מביט למרחוק מאד, כך תראה ותוכיח לדורות המאוחרים הרבה, יען עברו בריתי, היינו ברית של ערבות מואב להקים את דבר ה', שהוא להחזיק תורה כאמור למעלה בשם ירושלמי סוטה פ"ז, דאפילו למד ולימד ושמר ועשה והיה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור, וכן להפך ברוך אשר יקים את דברי התורה אפילו לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היה בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך, על זה הוכיח הנביא : יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו שלא החזיקו תורה, לי יזעקו, בשעת שמתפללים ברבים על צרותיהם, אלהי ידענוך ישראל, הלא עם ישראל המה ידעו אותך באהבה ובדעת ואמרו ידענוך ולא ידעוך ישראל, היינו כדי לכלול את כל הצועקים, שכלנו ידענוך אלא שעיקר בעל דעת המה ישראל הגדולים - וא"כ למה השיגם כל אלה והלא צורת ישראל לא נשתנה ח"ו, ואדרבה המה מבדילים עצמם בכל תקופה, על זה השיב הנביא, זנח ישראל טוב, היינו שלא החזיקו תורה, אויב ירדפו ולא יועיל זכות אהבת ה' ודעת. והוסיף הנביא לאמר, הם המליכו ולא ממנו וגו' עד מקרא נבלע ישראל וגו', מדבר בעון בטול תורה, שהיה בזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם מה שגרם להם אותו עון בהיותם בארץ ישראל ואין המקום לבאר בזה - עד שמגיע לדור שישראל בגלות, ואמר, "נבלע ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו, כי המה עלו אשור פרא בודד לו אפרים התנו אהבים, גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים". והביאור נבלע ישראל, נתפזרו בקרב העמים, עתה בשעה שפשעו בתורה היו בגוים ככלי אין חפץ בו, לא כמו שאם היו לומדים תורה היה חוט של חסד משוך עליהם, וגם העמים כבדום והוקירום, משא"כ עתה כשאינם בני תורה היו ככלי אין חפץ בו; ואמר הנביא לשון ככלי ולא אמר כדבר אין חפץ בו, דמשמע דבר שאין לקוות ממנו לעשות איזה חפץ, אלא ככלי דייקא, פירוש גם המה יודעים ומבינים שישראל המה כלי מוכשר להגביה על פי שכלם וחריצותם את קרן המקום אשר המה יושבים שמה מעלה מעלה, אבל אין חפץ בו, אין להם חפץ להשתמש בהם מרוב בוז וקנאה ושנאה שבלבם עליהם. ומפרש הנביא, כי המה שאינם בני תורה, עלו אשור פרא בודד לו, כי בשעה שישבו בארץ ישראל אע"ג שגם המה לא עסקו בתורה, מ"מ ידוע היה להם חוקי התורה משנים שעברו, וגם נשארו עוד הרבה לומדים מדור העבר, ונמשכו גם המה במעשיהם אחר לומדי התורה ולא נהגו כפראים, אבל אחר שעלו אשור, היינו הלכו בגולה - ואמר אשור, כי כל מדינה מצלחת מכונה בשם אשור כמבואר בס' עזרא ו' כ"ב "והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית ה'" והיינו מלכי פרס, וקראם בשם אשור – וכאן נמי הפירוש עלו אשור היינו לגלות, פרא בודד לו, פירוש לא נשאר להם אשר יעשו על פי התורה, אלא הנהגה פראית לבד נשאר להם, ומפרש באיזה דבר יהיו כפראים, אפרים התנו אהבים, מתנים איך לאהוב את הקב"ה ולדעת אותו לא ע"פ חוקי התורה הקבועים לו אלא ע"פ דעת עצמם כפרא הזה אשר לא ישמע לקול מצוה כי אם ילך חפשי בדרכי לבו ללכת דרכים עקלקלות – להכיר באיזה אופן לעורר אהבה ודביקות ; כי ע"פ התורה אין אהבה ודביקות רק על ידי למוד התורה, וכדאיתא בספרי פ' עקב ואהבת את ה' אלהיך וגו' והיו הדברים האלה וגו', מה ענין זה לזה, אלא היאך אתה אוהב להקב"ה – והיו הדברים האלה וגו' ומתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, אבל אפרים התנו אהבים על דעת עצמם, על כן פרא בודד לו. ואמר עוד גם כי יתנו בגוים, רצונו לומר, אל יחשוב ישראל ובלבבו אל יאמר, הן לא למדתי תורה בהיותי בארצי, ושוב אין לי כל תקנה, כי ע"כ אמר הנביא, דברים כאלה לא יעלה על לבבך, גם כי יתנו בגוים, ופירשו חז"ל בב"ב (ח') אמר עולא מקרא זה בלשון ארמי נאמר, כי יתנו, היינו אי תנו כולהו, עתה אקבצם, פירוש אפילו לפני עת הגאולה, [וטעם שאמר הנביא זה המקרא בלשון ארמי, ולא אמר בלשון הקדש, כי ישננו בגוים מלשון המקרא ושננתם, מבואר בהע"ד ס' ויקרא כ"ו מקרא מ"ו], ויחלו מעט נכלל בזה שתי הוראות: א) מלשון התחלה; ב) מלשון חלוף, כמו לא יחל דברו, פירוש אם יתחילו מעט ללמוד יחלו מעט ממשא וגו', כלומר יופרו אותן הגזירות של מלך ושרים.
היוצא מזה דרדיפת האויב הוא בא על עון אשר זנח ישראל את למוד התורה, והדבר הזה מרומז ג"כ בתורה הקדושה דכתיב, (שמות י"ז ח') ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, והאי ברפידים הלא מיותר הוא, שהרי כבר כתיב באותה פרשה ויחנו ברפידים אלא בא לדרשה, במכילתא, אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל את ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה כו'. הרי אע"ג דמפורש בפרשה החטא של ישראל שאמרו, היש ה' בקרבנו אם אין, היינו חסרון אמונה שהקב"ה משגיח עליהם, והכי הוא ברבה ס"פ תצא דעמלק בא בשביל עון משקלות שלא היו צודקות כמבואר בסמיכות אצל לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה וגו' זכור את אשר עשה לך עמלק, היינו חסרון אמונה בפרנסה, דמזה בא האדם לעשות מדה ומשקל שאינו צדק, והיינו הדברים היש ה' בקרבנו אם אין, ומכל מקום רמז המקרא דלא היה בא עמלק על עון של מעוט אמונה בלבד אם לא שרפו ידיהם מן התורה וכך הוא בכל דור ודור אע"פ שעיקר החטא המביא לידי רדיפת ישראל משונאיהם הוא ההשתוות לאוה"ע ושנוי צורת ישראל, מכ"מ אם לא היתה הפשיעה בתורה מגיעה עד להשליך אותה ארצה כאמור, לא היה בא לידי רדיפות כאלה והיה העונש יותר קל ובאופן אחר, אבל עון בטול תורה רק הוא גורם מצוי הדין, ורק הוא הוא הרוח באופני שנאת אוה"ע נגדנו לבזותנו ולהדריכנו מנוחה כהיום הזה. ופי' ויבא עמלק שהוא ג"כ מיותר, וראוי היה לכתוב וילחם עמלק עם ישראל ברפידים, אלא משמעות ויבא כל' המקרא במשלי (י"א ב') בא זדון ויבא קלון, והיינו גם עוד טרם נלחם הביא דברי בוז ומהתלות על ישראל. וכך הוא בכל דור ודור, מתלוצצים על יהודים והיהדות, וכל זה בא על עון רפיון מדברי תורה. וכתיב בפ' תצא אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ופי' אשר קרך, הקר אותך מאש היהדות והתורה, ויזנב בך עם המורדים והפושעים שבך אשר מצא בעת היותו אצל ישראל, זנב כל הנחשלים אחריך הולכי בדרך תמים בלי חקירה, תכו לרגלי היהדות, ועתה בעזר פושעי ישראל היסב לזנב את הנחשלים הללו, וכפרו גם המה ביהדות ובתורה. ואתה עיף ויגע, פי' המה נעשו עייפים מעול המצוות. וכ"ז נעשה בסיבת עמלק, אשר כוחו הולך בכל דור ודור, עד אשר ימחה שמו ולא יהיו מחטיאי ישראל עוד.
והמשורר הקדוש הביא שיר של משה רבינו שראה ברוח הקדש עוני ישראל בימי הגלות ואמר, "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", ותניא בספרי פ' פינחס, דבשעה שאמר משה יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו' והשיבו הקב"ה שני דברים, קח לך את יהושע וגו', צו את בני ישראל לאמר את קרבני לחמי וגו', באותו שעה התפלל משה, הגידה לי שאהבה נפשי וגו'. וענין תפלות הללו הוא דבשעה שהיו ישראל במדבר ומשה רבינו נוהג כצאן עמו היו ישראל מתנהגים בהשגחה נפלאה בין בפרנסה ובין בהגנה מכל דבר רע, הכל בזכות התורה לבדה שהיו לומדים תורה הרבה, וכדאיתא במכילתא כ"פ, לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולא רק הגנה מכל רע ומכל אויב היתה בזכות התורה, אלא אפילו פרנסה שעיקרה בא בזכות עבודה כראיתא מס' כתובות (דף י') מזבח מזיח מזין, ובמדבר לא היתה עבודה, דקרבנות צבור לא הקריבו במדבר אחר מעשה מרגלים, וכדאיתא בחגיגה ו', ממה דכתיב בס' עמוס, הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, ורק בזכות משה ירד המן כדאיתא בתענית פ"א [ד"ט], ובשעה שאמר הקב"ה למשה הגיע שעתך למות התפלל על שני דברים. א) על איש מלחמה לכבוש את הארץ. ב) ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, היינו שלא תחסר פרנסתם, והשיבו הקב"ה על הראשון, קח לך את יהושע וגו', ועל השני שהוא פרנסה, צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי וגו', והוא זכות קרבנות צבור, באותו שעה הוסיף משה רבינו לראות מרחוק זמן הגלות ועמד ובקש מהקב"ה שנפשו של משה דבק בו לאהבה, איכה תרעה היינו פרנסה, איכה תרביץ במנוחה את שה פזורה (ישראל) בין הזאבים, בצהרים היינו בזמן הגלות שהטבע מתגבר אז כמו עת הצהרים שהשמש מתגבר בה לשים משטרה בטבע למלאות רצון בוראה, מש"ה בשעה שהשגחת ה' על ישראל נסתרת מהם, היא דומה לצהרים שהשמש עומדת שם בראש כל אדם ומלהטתו, וידוע שהטבע מלהטת את ישראל ומשזפתם, כמש"כ למעלה אות ז', ואין קיומם אלא בהשגחת ה'. ואחר שבגלות לא תהיה להם עבודה, אם כן איכה תרעה, ובגלות הוא גם כן אין למוד התורה בשופי כ"כ, אם כן איכה תרביץ בצהרים, והתגעגע עוד, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך, פירוש עוטיה הוא מלשון ויעט אל השלל, דמשמעו להוט ונרדף אחר זה, כך אמר משה אם לא יהיה לפנינו איזה זכות פרטי שתהא מיוחדת להשגחת ה' על עמו, בע"כ נהיה מוכרחים לרדוף אחרי אהבת אוה"ע ולהתערב עמהם ולבקש קרבתם, ומשה ידע שאין זה רצון ה', והנה א"כ עלינו לדעת באיזה זכות תבוא השגחת ה' עלינו, גם לדעות בפרנסה, גם לנוח בשלום בקרב אוה"ע ולהסתר מלהט השמש שהוא הטבע. על זה השיב איכה נרביץ בצהרים, להסתר מלהט השמש, הלא עלינו לדעת באיזה זכות תבוא השגחת ה' עלינו, גם לרעות בפרנסה, גם לנוח בשלום בארצות על זה השיב הקב"ה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרועים, וכבר פי ברבה משמעות היפה בנשים, שהוא משה רבינו, משום דכל נביא המבקש תמיד צרכי ישראל נמשל לאשה המבקשת תמיד צרכי בני בעלה ממנו, ומשה רבינו המובחר שבנביאים נמשל לאשה יפה בנשים, ואמר לו הקב"ה, אם לא תדעי לך באיזה זכות יתפרנסו ישראל, [ויש להמתיק יותר משמעות לשון זה, אם לא תדעי לך, דכבר הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בשעה שאמר לו, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, דמשמעו דזרעו יעשו איזה פעולה שבה ועל ידה יירשוה, על זה שאל במה אדע כי אירשנה, ונתבאר במקומו, ששאל באיזה זכות פרטי שהיא סגולת א"י לפרנסה תהיה ג"כ סגולת זרעי שעל ידה זרעי שעל ידה יירשנה, למען תחול על זה לשון ירושה, כמו הבן יורש את אביו, כך יהיו זרעי יותר מסוגלים להארץ המסוגלת ע"י איזה פעולה שהוא ביחוד להם, ובשביל זה אמר ה' לאברהם אבינו, לרשתה, שתהיה אתה עושה פעולות הירושה, וע"ז שאל אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה, איזה פעולה אעשה לזה. והשיב לו הקב"ה, קחה לי עגלה משלשת וגו', והיינו עסק הקרבנות השייך אך לישראל ובארץ ישראל, ואף לא לישראל בחו"ל, (ובהע"ד נתבאר יותר). וזהו שאמר הקב"ה למשה אם לא תדעי לך שלא יהיה לך ידיעה זו של קרבנות) צאי לך בעקבי הצאן, רבזמן שבית המקדש היה קיים ועסק הפרנסה היה ע"י עבודת הקרבנות, וא"כ היו אז בראש מורידי ההשפעה הכהנים מקריבי הקרבנות, וכל ישראל היו עסוקים בעבודת האדמה, אבל תלמידי חכמים שבדור לא עסקו כלל בפרנסה והיו נגררים אחרי הכהנים והעם, ונמשלים כמו שהולכים המה בעקב, אבל משחרב בית המקדש והיה עיקר הורדת ההשפעה ע"י עבודת התפלה, המכונה בשם חיי שעה, כדאיתא במס' שבת י"ב, והתפלה המתקבלת יותר היא כשבאה מתלמידי חכמים יגיעי התורה, כמו שאמר המקונן באיכה, "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני אדני, שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות", ואמרו חז"ל במס' תמיד, כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו שנ' קומי רוני בלילה וגו' שילמוד בלילה ולראש אשמורות, היינו רנה של תורה נמשך מסוף הלילה לראש אשמורות, כדי שיהא נמשך באהבה ודביקות בשעה שעומד בתחלת היום לתפלה, ובזה שפכי כמים לבך וגו'. ובראש מס' חגינה אמרו כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. פירוש באיזה דבר יהיה החוט של חסד משוך עליו ביום בזה שתהא תפלתו לאל חי מסוגלת ומקובלת. ועוד אמרו שילהי מנחות, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, אר"י אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הקב"ה כאלו עסוקים בעבודה, פירוש א"כ המה יהיו ג"כ מברכים את ה' בתפלה ; נמצא שתלמידי חכמים שבשעה שבית המקדש היה קיים היו דומים לעקבי הצאן - כי הלכו בעקבות הכהנים והעם - אבל בזמן הגלות צאי לך בעקביהם, בעקבי התלמידי חכמים והמה ילכו בראש. ואת היא תשובת ה' על השאלה הראשונה, איכה תרעה, והשיב עוד על השאלה השניה, איכה תרביץ - ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, לא כמו שהיה במדבר שהיתה ההנהנה על ישראל בזכות התורה לחוד בלי צדוף מדת החסד, אבל עתה בזמן הגלות חובה ומוכרח לצרף מדת החסר לזכות התורה, היינו להחזיק את התלמידים הנמשלים לגדיים, על משכנות הרועים, ובאלה הזכיות תלמוד תורה וחסד, נוכל לעמוד ולחיות חיי מנוחה ושקט.
ובשעת החורבן בא ירמיה הנביא בשם ה' להרחיב לב ישראל הנשבר שיחזיקו במדה זו של החזקת התורה, אמר (ל"א), "כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלך להרגיעו ישראל, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל וגו'. והנה בפתיחתא רבתי דאיכה איתא על הפ' מרחוק ברחו, אין מרחוק אלא תורה שנאמר מרחוק ה' נראה לי. מבואר דחז"ל הבינו פשט המקרא על למוד התורה, והכי נראה דעת תלמוד דידן ברכות י"ב, שמביא הגמ' ראיה דראוי לברך ברכות ק"ש שהוא ברכת התורה אהבת עולם מהא דכתיב "ואהבת עולם אהבתיך". הרי פשוט דמיירי האי קרא בעסק תורה. מכל זה נתבונן על פירוש המקרא מצא חן במדבר, שאין הפירוש שגולי נבוכדנצר היו במדבר ושם מצאו חן, שהרי נ"נ לא הגלם למדבר אלא לבבל, אלא הפירוש דשרידי חרב נ"נ היו לבבם נשבר ומשומם במה ימצאו חן בעיני ה' להשגיח עליהם בגולה, הא עבודה של ביהמ"ק איננה עוד, ותורה ג"כ אי אפשר להרביץ כ"כ בגולה כמו שהיה במדבר, וא"כ הלא המה יהיו כשה אובד ונדח ואין מקבץ ומשגיח ח"ו; ע"ז בא הנביא ואמר בשם ה': מצא חן במדבר, אותו החן שהיה במדבר, שהוא למוד התורה כמש"כ למעלה, אותו החן מצא עם שרידי חרב. ואמר הנביא עוד שנצטוה, הלך להרגיעו ישראל, שילך להרגיע את לב ישראל בזה. או הפירוש שהוא צווי לישראל, היינו ראשי עם ה' וגדוליהם שילכו להרגיע לכל שרידי חרב, ויהיה שעור הכתוב כן, עם שרידי חרב, הלך להרגיעו ישראל. וע"ז אמר הנביא עוד, מרחוק ה' נראה לי, זה החן גדול מהחן שהיה בארץ ישראל ע"י עבודת הקרבנות, שהרי הקרבנות אי אפשר אלא בסמוך למקום מלכותו ית' שהוא בהר הבית משא"כ תורה אפילו מרחוק ה' נראה לי, ועוד ואהבת עולם אהבתיך, החן של עבודת הקרבנות אינו אלא בשעה שבית המקדש קיים, משא"כ אחר החורבן אפילו היה המזבח בשלימות וקדושה ראשונה במקומה עומדת, מ"מ כתיב בתוכחה "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", וא"כ אי אפשר להקריב עוד, מה שאין כן החן שע"י למוד התורה הוא אהבת עולם בלי הפסק. וסיים הנביא על כן משכתיך חסד, באשר ידעתי כי בגולה אי אפשר לעסוק בתורה כמו במדבר באוכלי מן, ולא יהיו כ"כ לומדי תורה שיהיו כדאי להעלות חן על ידם על כל בני הגולה, על כן משכתיך חסד של החזקת תורה, דהמחזיק ידי לומדי תורה הרי הוא בחביבות כמו הלומד עצמו, וכדאיתא בפסחים (נ"ג ב') "א"ר יוחנן המטיל מלאי לכים של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף", ומשמעות מטיל מלאי אינו פרנסת התלמיד חכם עצמו, דאם כן הכי מיבעי ליה לאמר, המפרנס את הת"ח, אלא מלאי היינו סחורה שיהא מפרנס את ביתו, וכן פירש"י למען יחזיק הוא בתורת ה', בזה הוא זוכה לישיבה של מעלה.
ובמדרש רבה (ויקרא פכ"ה) איתא : אמר הקב"ה למשה אמור לישראל בני עסקו בתורה ואי אתם מתיראים משום שונא, אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה לא היתה תקומה ח"ו, אלא למחזיקים בה, אילו נאמר ארור האיש אשר לא ילמד לא היתה תקומה ח"ו, אלא אשר לא יקים וכו', אמר רבי אחא בשם ר' תנחום בר חייא למד אדם ולימד ושמר ועשה והיה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים וגו', ר' ירמיה אמר בשם ר' חייא לא למד אדם ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים ולא היתה סיפק בידו להחזיק והחזיק ה"ז בכלל ברוך". פירוש אע"ג שאין בידו סיפוק להחזיק מכ"מ אם מוסר נפשו ע"ז להחזיק תורה הקב"ה מסייעו ע"ז, ואז שחו גבעות עולם לפניו ומוצא דרך להחזיק תורה. ואמרו עוד שם רב הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בני תורה בגן עדן, ואית ליה ג' קריין, חדא כי בצל החכמה בצל הכסף, ב' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, והדין עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר; הנה אמר הכתוב עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר, למדנו דשני אופנים הם המספיקים לעמלי תורה, אחד מכונה בשם מחזיקים בה, ואחד בשם תומכיה. ויש להבין לשון מחזיקים בה, הלא מחזיקים אותה מיבעי, וכלשון הכתוב אשר לא יקים את דברי התורה וגו', אלא יש מחזיק עמלי תורה ומבין שהוא טפל לו, וכמה הוא גדול העמל בתורה ממנו עד שהוא מחזיק את ידו בו, והמה נקראים מחזיקים עצמם בה, ולהם היא עץ חיים, כמו שהיו לומדים בעצמם ומרבה תורה מרבה חיים, וכדאיתא במדרש שם שמעון אחי עזריה אומר, והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון נקרא ההלכה על שמו ; אבל מי שמחזיק ידי לומדי תורה והמה דומים בעיניו כאנשים נופלים והוא תומכם, אינו באותה המעלה אשר לראשונים, אבל בכל זאת גם המה מאושרים המה, וכדאיתא בב"ב (ע"ה א'.) "עתיד הקב"ה לעשות ז' חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה. מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו, עשן בחופה למה, אמר ר' חנינא שכל מי שעיניו צרות בתלמיד חכם בעולם הזה מתמלאות עיניו עשן בעוה"ב". ועל כרחך אין הפירוש עיניו צרות שאינו מספיק לת"ח, דאם כן אינו בחופה של תלמיד חכם כלל, אלא מיירי שהוא מחזיק תלמיד חכם וגם המה יהיו בחופות של ת"ח כמש"כ למעלה, ורק זאת אם יהיו עיניו צרות בזה שהוא מפזר את כספו על אנשים בטלים מדרך ארץ, על כן יהיו עיניו מתמלאות עשן בשעה שיהיה יושב בחופה. והיינו דכתיב ותומכיה מאושר, לא יהיה להם עץ חיים באמת שיהיו יושבים בישיבה של מעלה, אלא מאושר הוא כפי הרואים חופתו, ויבינו כי החזיק תורה בחייו, אבל הוא עצמו לא יהנה מחופתו. יתמלאו עשן. וזהו כמו שהיה אופן החזקתו, שהיה מאושר בקרב עמו, אבל הוא בלבו לא התענג על זה, ועיניו היו צרות בזה
וכמו שאמרו המשורר הקדוש וירמיה הנביא, כך ראה במראה הנבואה זכריה הנביא האחרון דכתיב "וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה, ואען ואמר אל המלאך הדבר בי מה אלה אדני וגו'. ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה" וגו'. והפסיק באמצע הדברים בין הנביא ובין המלאך בדבר ה', ידי זרובבל יסדו הבית הזה וגו', ואח"כ חזר הנביא ושאל "ואומר אליו מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה. ואען שנית מה שתי שבלי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב. ויאמר אלי לאמר הלא ידעת מה אלה ואמר לא אדני. ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ". והנה המשל והנמשל נפלאים מאד. והענין כן הוא, דמנורה מרומז על חכמת התורה, וכדאיתא בבא בתרא (כ"ה) הרוצה שיחכים ידרים וכו' וסמניך מנורה בדרום, והרחבנו בזה הענין בהע"ד ר"פ תצוה ובפ' אמור ובכ"מ, דבא כח המנורה להועיל לפלפולה של תורה, וע"ז באו שבעה נרות להאיר אל עבר פניה, משום דשבע חכמות מאירות על כח המרומז והצפון בתורה, " והנביא ראה מנורה בבית שני, וביאר לו המלאך שיהיה הר הגדול שהוא מלך יון לפני זרובבל למישור דלא כבשו את מלכות יון אלא בזכות התורה ופלפולה שהחלו להרבות בבית שני ומשמעות זרובבל היינו כח התורה שנזרע בבבל על ידי עזרא וסיעתו, ואח"כ שתלו עץ חיים זה בארץ ישראל - על זה אמר, והוציא את האבן הראשה, דכמו שיש הרבה מיני כלי זיין והראש והמובחר שבהם הוא החרב, כך יש הרבה זכיות שגורמות להצליח את ישראל, כמו שאמרו על דורו של אחאב שהצליחו משום שלא היה בהם דילטורין, ואמרו (ברכות ז' ב') הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו, ועוד יש הרבה הראשה, דכמו שיש הרבה מיני כלי זיין והראש והמובחר שבהם הוא החרב, כך יש הרבה זכיות שגורמות להצליח את ישראל, כמו שאמרו על דורו של אחאב שהצליחו משום שלא היה בהם דילטורין, ואמרו (ברכות ז' ב') הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו, ועוד יש הרבה אבל כלי זיין המובחר המיוחד לישראל הוא עסק התורה שנמשל לחרב כדכתיב (תהלים מ"ה ד') חגור חרבך על ירך, ואמרו בפ' במה אשה דפשטא דקרא בדברי תורה כתיב, והטעם על זה ביארנו יפה בס"ד בהרחב דבר סוף פ' בא. ואמר תשואות קול שאונה והמונה חן חן לה, נושאת חן למטה ולמעלה, כדאיתא ריש חגיגה, כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום כו', לא כחרב הגשמי אשר פעולתו נעשה בקול שאון, היינו קול ענות גבורה וקול ענות חלושה, אבל קול ענות של תורה שהוא חרבם של ישראל, הוא בלי קול של מנצח ומנוצח, אלא ממילא ישראל עושה חיל על פי החן המשוך עליהם. ואחר שדבר על גוף המנורה שראה שהוא להראות לו מה יהיה בזמן בית שני נגד הר הגדול מלך יון, בא אליו דבר ה' על דבר בנין הבית שנעשה אחר כן במשך בית שני שנתגדל בימי הורדוס כידוע, והיינו בזכות התורה ולומדיה שנתרבו אז בימי חכמי המשנה, על זה אמר ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה וידעת כי ה' צבאות שלחני אליכם. ואחר כך חוזר הנביא זכריה ושואל את המלאך על שני הזיתים העומדים על ימין המנורה ועל שמאלה, ושאל עוד מה שתי שבלי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב, והשיב המלאך הלא ידעת מה המה אלה; ובאמת הבין בדרך כלל כי תומכי תורה המה שראה - שיהיו אחר החרבן, ובין בימין המנורה היינו ללומדי תורה לשמה, ובין על שמאלה - לומדים שלא לשמה, מכל מקום תומכיהם המה יעשו למישור את ההר הגדול, שהוא גלות האחרון שהתחיל אז להתנוצץ, אלא שנתקשה לו מה שתי שבלי הזיתים וגו'. והשיב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, והביאור, כהונה ומלכות בית דוד כידוע במדרשים והובא בפירש"י, אמנם מה" שייכים לכאן למשל המנורה, אבל הענין הוא כן, דכהנים וזרע מלכות בית דוד, המה החזיקו תורה בכל דור, והמה מריקים מעליהם הזהב, והיינו שושילתא דרבן גמליאל אשר החזיקו תורה בכל כח ועוז. ולא עוד, דזכות תורה וחסד מעבירין את רוע הגזרה, אלא אפילו בשעה שהגזרה משמים בתקפה ומדת הדין שולט בעוה"ר, מ"מ מי שזוכה לתורה וגמילות חסדים היא מגינה עליו על פי רוב, ומקרא מלא הוא בסוף התוכחה בס' דברים, כתיב "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון ", ולפי פשוטו של מקרא אינו מובן מהו ושמרתם דברי הברית הזאת של התוכחה, אלא כדאיתא בספרי זוטא והובא בילקוט, אמר להם משה מבקשים אתם לעמוד בעולם עסקו בתורה שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ואחר כך אתם נצבים; ולזה כוונו חז"ל בסנהדרין צ"ט, ר' אלעזר אומר כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו עשה לדברי תורה שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, רבא אמר כאילו עשה לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם. ויש להבין עומק הדרש על זה המקרא ביחוד, והלא כמה קראי כתיב הכי, בפ' קדושים ושמרתם את כל חקותי ואת משפטי ועשיתם אותם, ובפ' אמור ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, אלא שחז"ל השכילו שזה המקרא אין לפרשו כמו בכל מקום דכתיב מצוה לעשות דברי תורה, דמשמעו להעמיד הפרשה על מתכונתה ולפרשה בכל דקדוקיה, אבל כאן אי אפשר לפרש הכי, דמה זה שייך לדברי הברית, שהיא פרשת ברכות וקללות, אלא הכוונה ושמרתם עיקר הברית הזאת שבאה מחדש על קיום תלמוד תורה בישראל, כדכתיב ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואינו בא בזה המקרא לאזהרה, שהרי כבר כתיב לפני ברכות וקללות אזהרה זו, אלא להגיד לישראל עצה טובה, אשר בבוא שואה של התוכחה, והיה אם אך תשובו להקים דברי תורה היינו להחזיקה שיהא אחרים לומדים אותה, אז תשכילו את כל אשר תעשון, שזכות תלמוד תורה, תורה דרכה דרך חיים ועצה טובה להשכיל בעת רעה ותהי משגב לעתות בצרה, ומזה הגיעו לפרש ועשיתם אותם, שאין הפירוש כמו בכל מקום שהמחדש דברי תורה הרי זה עושה אותה ממש ונקראת על שמו כדאיתא במס' ע"ז (י"ט) על המקרא "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", היינו מה שיחדש בעיון הוא נקרא תורתו. וזה הוא דכתיב בכמה מקראות, ועשיתם אותם; אבל בזה המקרא אין כוונתו על זה האופן להעמיק עצמו בדברי תורה, אלא במחזיק תורה ומקיימה על ידי אחרים, שזהו הברית אשר יקים את דברי התורה לחזקה ולסעדה, ואם כן פירוש ועשיתם אותם, כאילו עשיתם בעצמכם וקימתם את דברי התורה בזה שהשתדלתם לתמוך ידי אחרים שלא תשכח התורה מפיהם בעומק התלאות והצרות. ורבא מפרש כאילו עשיתם את האנשים, דבזה שיעסקו בתורה ינצלו ממאורעות רעות המצירות ומציקות בבוא כל דברי הקללה הכתובה בספר התורה.
וכמו שאנו רואים בגלות בבל שנצולו שלשת אלפים החרש והמסגר כלם עושי מלחמה, ופירשו בספרי פ' האזינו, עושי מלחמתה של תורה, וגם בימי צדקיהו סוף החרבן, איתא בשמות רבה פכ"ד הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, בדורו של ירמיהו הכתוב מדבר, עם נבל שעשו נבלות כד"א נתנו את נבלת עבדיך וגו' למה שלא היו חכמים שנאמר עם נבל ולא חכם, הרי דחכמים נשתיירו. ולא שנבוכדנצר היה אוהב חכמי ישראל, אלא שכ"כ היה עז כח התורה עד שהגינה על אחד בעיר ושנים במשפחה ונקלטו כולם בירושלים ומשם הלכו בגולה ולא נהרגו, וכך היה בחרבן בית שני שנצולו חכמי ישראל תחת יד רבן יוחנן בן זכאי, וכל זה ראה יחזקאל הנביא (כ"א) "חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבוח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה, או נשיש שבט בני מואסת כל עץ". והוא מאמר נפלא, ובסוף הענין מוסיף "כי בוחן ומה אם שבט מואסת לא יהיה", וגם בזה נעלמה הכוונה. אבל מראש יש לדעת דהכנוי בני מתפרש כמה פעמים בתנ"ך על תלמידי חכמים, כמו שכתבתי בהרחב דבר בפרשת ויגש בפסוק והקול נשמע וגו', ואמר הנביא דחרב נבוכדנצר באה לשתי תכליות. א) כמשמעו, לטבוח טבח. ב) כדי לשוש ולשמח בזה נפש ישראל שישכילו מזה כמה גדול כח התורה, שהרי כל היער נשחת בחרב נבוכדנצר, ושבט בני היינו התלמידי חכמים - מואסת כל עץ, היינו היא חשובה כל כך עד שכל עץ נמאס מפניה; והנמשל הוא, שכל כך נראה אז מעלת תלמידי חכמים שהוא בבחינת בני עד שכל אדם פשוט היה נבזה ונמאס נגדם, והוסיף לאמר כי בחן, גודל וחוזק החרב נראה ונבחן כמה הוא משחית את ערי ישראל גם עד לא נכבשה ירושלים בעת שאמר יחזקאל נבואה זו, ומה גם אם שבט מואסת לא יהיה, פירוש העיר שלא היו בה תלמידי חכמים הרי לא נשתייר מאותה העיר שריד ופליט. ובזה יש לנו אמנם לשוש, כי יותר שהיה גדול כח חרב של נבוכדנצר, • היה גדול כח התורה להשאיר את התלמידי חכמים לפליטה גדולה, ומשום זה כתיב כמה פעמים משמרתי, כמו וישמור משמרתי, ושמרתם את משמרתי, ועוד הרבה בתנ"ך ; ופירש"י על וישמור משמרתי שהוא שבותין אינו משמעות המקרא, כדאיתא ביבמות פ' שני לענין שניות לעריות. אלא עיקר הפירוש הוא, שהוא משמרת ישראל בעמים, וכדתניא באבות דר"נ רפ"כ, הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי חרב כו', ועוד נקראת היא משמרת שהיא משמרת כח היהדות בישראל, ובכל התאוה תאוה להתחקות על מעשי זולתם, מכל מקום התלמידי חכמים אינם יכולים להתדמות בשום אופן, וצורתם העצמית, מדותיהם הטהורות ודעתם הנשגבה אשר הן הנה רוח החיה באופני הליכות חייהם, הנה תשמרנה על היהדות לבלתי תעשה מדחה; והתשוקה הנמהרה מקלי הדעת להשתוות לגוי אחר ולהתערב עמהם חדלת אונים היא לפעל מאומה על רוחם הכביר ותעלה בתוהו ותאבד.
והמשורר הקדוש בתהלים (ח') העלה למעלה את הדבר הנפלא הזה, שיהא כח למוד התורה קיומה והחזקתה פועל ישועות הרבה בקרב ישראל, עד ששם דבריו בפי מלאכי מעלה ויאמר בשמם, "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". הפירוש שמלאכי מעלה יתפלאו על כבוד שמו ית' המלא כל הארץ ע"י ישראל, עד שיש גם להם לבקש שהלואי יתן הוד כזה גם על השמים, וביאר המשורר את אותן הפלאות וההתפעלות הנראות בזה ואמר, מפי עוללים ויונקים יסדת עז וגו'; והביאור עוללים כאן אינו כמו עוללים שאלו לחם, דא"כ היה ראוי להקדים יונקים ואח"כ עוללים, אלא פירוש עוללים, המה העוברים שבמעי אמם, כמו באיוב (ה') עוללים לא ראו אור, והוא משל על שני אופני עמלי תורה כאשר יבואר.
והנה אמרו במכילתא פ' בשלח: "לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, שניה להן אוכלי תרומה". והטעם בזה שעמל תורה בעומק העיון אי אפשר אלא בדעתא צלותא מפשטת מכל טרדת פרנסה, והדבר הזה נמצא ביותר באוכלי מן שהיו בטוחים במזונותיהם ולא נצטרכו לשום אדם אפילו לאיזה טובת הנאה ; שניה להן אוכלי תרומה, שהיו גם המה בטוחים בבעליהם שיתנו לכהנים, יותר מן הלוים במעשרות, משום שהבעלים היו יראים אפילו להשהות אצלם התרומה שלא יהא מי מאנשי ביתם נכשל בה ומחייבתו מיתה ביד"ש; אבל עדיין היתה טובת הנאה לבעלים לתת לאיזה כהן שירצה, מש"ה לא היתה דעת הכהן שפוי ומיושבת כ"כ כמו באוכלי מן, ומכ"מ גם להם נתן עוז העיון ועמל התורה, דטובת הנאה של בעלים הוא דבר מצער, ומסתמא יתנו התרומה למי שעמל בתורה, למען יחזקו בדברי תורה; ולזה המשילם בעוללים ויונקים, דהעולל שבמעי אמו אינו צריך לבקש פרנסתו, כי פרנסתו מצויה והשפעת מזונותיו תבא לו מאמו בכל עת, כאלה אוכלי המן אשר מצאו את מזונותיהם מוכנים בכל יום בבקר בבקר, והיונק גם הוא פרנסתו בטוחה דיותר משהבן רוצה לינק האם רוצה להניק, אבל מכ"מ לפעמים יצטרך היונק לבכות ולהזכיר לאמו שתיניקהו.
וככה יש בכל דור שני אופני עמלי תורה; יש אשר האב ישתדל ללמד את בנו תורה וכל מחסוריו עליו בשמחה, והמה נמשלו לאוכלי מן. ויש נזונים בנדבת אחרים הרוצים לזכות גם הם בתלמוד תורה, ונמשלו לאוכלי תרומה. ואמר המשורר כי הקב"ה ייסד עז התורה ע"י שני אופני עמלי תורה אלו, למען צורריך, שהם צוררי ישראל, להשבית אויב ומתנקם. והנה צוררים הם בפועל, ואויב הוא במחשבה ובדיבור, ומש"ה תרגם אונקלוס כ"פ על אויב בעלי דבבא, היינו מצער בדברים, ומתנקם, ולא אמר ונוקם, כי באמת אויבי ישראל המצערים בדברים, אשר המה סובלים מישראל, ונקימה המה מבקשים לעשות בהם אינה אלא עלילות שוא ומדוחים, באשר המה בעצמם יודעים היטב שרק שקר המה ידברו, ועושים עצמם כמתנקמים. ועל כל אלה יסד הקב"ה עז התורה ומלחמתה בעיון ובעמל, כדי שבזכות זה נהיה נצולים מצוררים ואויבים ומתנקמים ואין לך כבוד והאדרת שם ה' בארץ כמו מזה אשר ע"י הגיון התורה והעמל בה בזה האופן נצולים אנחנו מכל אדם רע, ואין בדעת אנושי להבין את זאת רק כבוד ה' השוכן בישראל והנה כבר ביארנו שאנו למדים דבר היותנו בגולה, ממה שאירע ליעקב אבינו עם לבן, באשר יעקב אבינו היה אות וסימן לבניו בימי הגלות, כמש"כ סוף אות ה', על כן אירע לו עם לבן השנאה והעלילות שיהיו לבניו בימי פזוריהם בגולה. וכן מה שאירע ליעקב עם אחיו מבואר בב"ר שהיה סימן לבניו בגולה, וע"כ פירשו בפע"ו אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות. ואיתא עוד בפע"ח רב הוי סליק למלכותא היי מסתכל בהדא פרשתא וכו'. על כן סיבב בעל הסבות ית' שמו בשעה שעלה ממצרים, היינו שהעלוהו לקבורה בארץ ישראל, שיהיה בכבוד נעלה מאד גם מצד המלוכה שהיה שם בגולה גם משארי מלכיות, כמבואר בב"ר פ"ק עה"פ ויבאו עד גרן האטד; וכ"ז הוא לאות וסימן לבניו, כי כך יהיה בעת קץ הגאולה ב"ב, בצאתנו לארץ ישראל, יהיה בכבוד נעלה מאד, גם מן העמים שאנו בגולה בקרבם, גם משארי העמים. וכמו שבארנו בהעמק דבר ס"פ האזינו עה"פ כי אשא אל שמים ידי ולהלן, שיצאו ישראל בכבוד ובחשיבות. ועל כל זה בא האות והסימן העלאת יעקב אבינו לארץ ישראל. והיינו שחז"ל במס' תענית ד"ה יעקב אבינו לא מת, פירוש ידע והרגיש בכבוד שנעשה לו. ועשה הקב"ה כן ליעקב אבינו כדי שיהיה לאות ולסימן לבניו בעת קץ הימין במהרה בימינו. אמן.