רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/על ענינינו הפוליטיים (נאום במסיבת עתונאים בירושלים, אלול תרצ"א)

מאחורינו שנים של אכזבות קשות והתקופות בלי פוסקות. המכות שבחוץ הכניסו מרירות וניגודי דעות גם בשורותינו בפנים. על העולם רובץ משבר כלכלי שלא ידעו דוגמתו זה הרבה שנים ושאין לנבא עוד את קצו. מפעל ההתיישבות שלנו, לרבות גם פעולת הבסוס החיונית, הוא משותק כמעט במשך שנים. העליה מונה למאות, בעוד שהציוניות צריכה לאלפים ולרבבות. היחסים בין תנועתנו וממשלת המנדט, בין הישוב העברי והאדמיניסטרציה הא"יית, יש בהם עדיין מן המתיחות האיומה של השנים האחרונות. גם מבחינת היחסים שבין היהודים והערבים – האוירה מלאה עדיין חומר מפוצץ, אשר על יד בלתי אחראית ומופקרת תוכל להציתו. נוסף על כל אלה חל ברגע זה חוף משמרות בהנהגה המדינית של התנועה: האיש אשר במשך שלש עשרה השנים האחרונות החזיק בידו את ההגה הפוליטי של התנועה ופלס דרך למדיניות יהודית בתוך עולם נבוך ומלא איבה – אינו נמנה, הפעם הראשונה לאחר הצהרת בלפור, בין חברי ההנהלה.

בשעה זו עמדה בפרץ הנהלה החדשה המאחדת בקרבה את כל הכוחות המחייבים חיוב גמור את ההסתדרות הציונית, האחת והמאוחדת. נדמה לי כי לא אגזים אם אומר – ומן היושר שגם כל התנועה תזכור את העובדה הזאת – כי מימי המלחמה ומתן המנדט עוד לא נבחרה הנהלה אשר קבלה את מעמסת האחריות בתנאים כה קשים ומסוכנים. יותר מכל הנהלה אחרת היא זקוקה איפוא לעזרה, לעירות, לדיסציפלינה ולפעילות מצד התנועה כולה.

בתוך הנהלה זו נבחרתי אני לעבוד את עבודת הקשור בין הסוכנות וממשלת הארץ, בין הסוכנות והישוב היהודי, בין הסוכנות והעם הערבי היושב בארץ. למלאות את מקומו של הקול' קיש אשר שירת את תנועתנו בתפקיד זה במשך תשע שנים. הקפיצה ממפקד אנגלי, אשר רק במשך זמן עבודתו גילה ופתח את ציונותו, ועד לאיש הבא ממחנה הפועלים בא"י – היא קפיצה גדולה. איני מתפלא על כך שקפיצה זו גרמה לזעזועים קלים, וברצוני לומר גם על זה מלים אחדות בגלוי. בקרב העמים האירופיים, שגם שם ישנו קשר אמיץ ובלתי אמצעי בין אינטרסים כלכליים וסוציאליים וההנהלה הפוליטית, התרגלו כבר מזמן לכך שב"כ תנועת הפועלים, ב"כ ההמון העבוד, יעמדו על משמר עניני האומה כלפי חוץ. בישוב העברי בארץ, אשר בתוך תוכו וביעודו הוא כוח תרבותי ופרוגרסיבי, ישנם עדיין חוגים שקשה להם להתרגל למחשבה הזאת. איני רוצה לריב עמהם, אני רוצה להרגיעם. אמת הדבר שזו הפעם הראשונה הוטל על בא-כוחם של הפועלים בהנהלה לנהל את הענינים הפוליטיים, אולם מדי קבלו את התפקיד הזה הוא יודע – וכל צבור העובדים יודע – כי נשלח לשליחות לאומית ולא לשליחות מפלגתית ולהגנת האינטרסים של המפלגה. אין שבועת אמונים רשמית בהסתדרות הציונית, כנהוג אצל מדינות העולם, אולם הכרתי היא כי נשבעתי שבועת אמונים לתנועה כולה על כל זרמיה ומפלגותיה – לשמור על הענינים החיוניים של הציוניות ומפעלה בארץ. ספרדים, תימנים כאשכנזים, בעלי התעשיה ובעלי המלאכה כפועלים – כולם צריכים ויכולים להיות בטוחים, כי אנסה לשמור על הענינים האלה לפי צו ההכשרה והמצפון בלבד, ולא לפי הוראות של איזה גוף מחוץ להנהלה הנבחרת. אם יש חוגים בישוב – ולו גם מוגבלים – אשר בתפיסתם הפרובינציאלית וצרות עינם המעמדית הגיעו לידי כך, שאינם מאמינים באפשרות של מלוי חובה כזה – אני בטוח שאלה בודדים בקרב מחנה הציוניות המאורגנת. ויש לי להוסיף, כי איני רוצה בשום אופן להביא תפיסה זו לידי בטוי רק במחלקה המדינית. אם הנהלת הסוכנות, כפי שהיא הודיעה ברבים, מוכנה לפתוח בפעולה מכוונת להתיישבות המעמד הבינוני, ולמשיכת ההון הפרטי לעבודת הבנין הכלכלית בארץ – הריני רוצה לבוא לעזרת עבודה זו עד כמה שכוחי יגיע. אני וחברי בהנהלה נבחרנו על יסוד תכנית קואליציונית, ואת התכנית הזאת ישמור ב"כ מפלגת הפועלים בכל אופן וינסה להגשימה בנאמנות.

ועכשיו לענינים הפוליטיים העומדים על הפרק בארץ. קודם כל לשאלת הקו היסודי ביחסינו עם האדמיניסטרציה הבריטית:

ידוע לכולכם, כי במשך אחת עשרה שנות פעולתי הצבורית בא"י היתה בשבילי שותפות העבודה בינינו ובין הממשלה הבריטית, יחסי גומלין ואמון הדדי – השאיפה הפוליטית היסודית. שמחתי לשמוע בקונגרס הציוני האחרון מפי נואמי הריביזיוניסטים, כי גם הם רואים ביסוד זה את הקו היחידי לפעולתנו המדינית – אם כי דברי תלמידיהם בא"י אינם מעידים תמיד על תורת מוריהם. לא אמנע אפילו מלומר, שלגבי דידי – הקשר בין א"י והאנגלים באנגליה איננו קשר מיכני, אינו טובע אך ורק בסעיפים המנדט ובתועלת שאפשר להפיק מתוך הסעיפים האלה. יחסים תמידיים אינם תלויים בפרט, ולמותר לאמר, כי מצד שני – יחסים כאלה אין בהם בשום אופן למנוע אותנו מלהגן על זכויותינו ומלתבוע את תביעותינו להגשמת שאיפותינו בארץ. גם ארצות שכל ישובן היה ישוב בריטי בגזעו ובלשונו – ידעו בתולדותיהן תקופות ארוכות של הגנה על זכויותיהן בפני משרד המושבות, תקופות של אי-הבנה, התנכרות ומרירות משני הצדדים – והן לא ויתרו על תביעותיהן ועל הגנת עמדתן. יתר על כן, בכל ארץ ששמה מגיעה השפעת התרבות האנגלית – נטעה זו בלב התושבים את הרצון להגנה על הזכויות, הרצון לעמידה ברשות עצמם ורוח תביעה ללא-חת; אולם כשם שיש לא הטיל ספק בנאמנותן של הארצות האלה, כן ננהל גם אנו בשעת הצורך את מלחמתנו ללא ויתורים על ענינים חיוניים, ללא פחד בפני הכוח החזק מאתנו – אך תמיד ברוח זו של הקשר הפנימי המקשר אותנו עם ממשלת המנדט ובהדגשת שותפות-העבודה ההיסטורית המאחדת אותנו. הזכויות שעליהן אנו מגינים הן זכויות שניתנו לעם העברי, לאחר שהיה זמן רב משולל כל זכויות בתוך משפחת העמים. זכויות אלו אינן רכושו הפרטי של מי שהוא הרשאי לעשות בהן כאדם העושה בתוך שלו; אלה אשר לידם נמסרה הגנתן אינם רשאים לגרוע מהן, לוותר עליהן או לסלפן כרצונם. ואם נעשים נסיונות לגרוע מהן או לעקם אותן – אין לנו דרך אחרת מאשר מלחמת הגנה קשה ללא ליאות. ואולם תקופת מלחמה כזאת היא הכרח מר ולא פרוגרמה, גזרת השעה והגורל ולא שאיפה. וכשאני מביט אחורנית על השנים האחרונות שעמדו במזל של גזירת-גורל זאת, על הבדידות הנוראה שבה נמצאנו, על נקודת הקפאון שאליה הגענו – איני יכול לומר שהיתה לנו דרך אחרת, ואיני אומר, כי המערכה הזאת נגמרה כבר. מגמות פוליטיות ידועות, אשר נתבלטו בפוליטיקה הבריטית בא"י לאחר הפרעות, והפירוש המוזר לעובדות כלכליות אלמנטריות אשר על יסודו רצו לבנות תכנית פועלה העלולה לפגוע בעמודי-התווך של בנין הבית-הלאומי – העליה ורכישת הקרקע – עדיין לא נסתרו כליל. במובן זה גם אגרת מקדונלד אינה אלא בסיס והמשך למלחמתנו המדיינת. אין כל ספק כי גם בסלילת הדרך לתכנית הפיתוח כרוכות סכנות כאלה, ואולי עוד בימים הקרובים נצטרך לחדש את מלחמת הגנתנו. אולם גם אז לא אשכח אף לרגע, כי שאיפתנו הפוליטית היסודית היא לא למלחמה אלא לשותפות פעולה, כי עלינו להתגבר על נקודת הקפאון שאליה הגענו, לצאת מהבדידות שבה אנו נמצאים ולרכוש לנו ידידים בכל מקום, בכל העולם, וגם בין אלה שבידיהם נמצאת הנהלת הארץ. קשה לרכוש ידיד אחד מאשר 500 שונאים. וקשה הדבר ביחוד באוירה זו של חוסר הבנה ואכזבות, של אי-האימון ההדדי שהתחיל נותן את אותותיו ביחסים בין הישוב והאדמיניסטרציה הבריטית. נחוצה עבודה אטית ועקשנית כדי לנטוע מחדש בלב שני הצדדים את האמונה ברצון הטוב של השני. כשם שהקימונו את חרבות המושבות שנחרבו במאורעות אב, כך אנחנו מחויבים עכשיו לבנות את חרבות האימון והאמונה. איך נוכל לדרוש רצון טוב מצד האדמיניסטרציה אם אנחנו לא נרצה להתייחס אליה ברצון טוב? כיצד אנו רוצים להבטיח לנו עזרה ויחס ידידות – אם אנו נמתח בקורת לא רק על פעולותיהם אלא גם על כווננותיהם, אם אנו נפרש פירוש גרוע ביותר את הנימוקים אשר מאחורי פעולותיהם, ולא נרצה להודות בהרבה הישגים חיוביים של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ במשך עשר השנים האחרונות?

עבודה זו, הקשה והאטית, תתנהל בעתיד הקרוב בסימן פעולת הפיתוח החדשה. אם כל תכנית הפיתוח נפגשה על-ידי הישוב והסוכנות מתוך ספקות וחששות רבים – הרי היסוד לכך אל תכנה ובמגמתה של התכנית, אלא בדרכי הגשמתה בתנאים האדמיניסטרטיביים הקיימים בא"י. ברם מבחינת עיקרי התכנית אין ספק, כי הישוב והסוכנות היו מקבלים אותם בברכה, אנו כולנו וכל מפעלנו מעונינים בכל האמצעים המכוונים לאינטנסיפיקציה של המשק החקלאי בא"י. איטנסיפיקציה זו מוכרחה לשחרר עודף של קרקעות אשר יבוא בחשבון לשם התיישבות יהודים. בעל התעשיה וסוחר היהודי מעונינים בפיתוח השוק הפנימי בישוב ההחקלאי הערבי, כדי שכוח הקניה שלו ורמת חייו יבטיחו מחזור גם למשק שלנו. הפועל העברי מעונין שהכפר לא ימצא במצב כזה, שהמון פלחים יציף את שוק העבודה הפרטי והממשלתי וילחץ על שכר העבודה הכללי בארץ. כולנו מעונינים שממשלת הארץ תצא ממסלול הרוטינה ותעבור לשיטת עבודה קונסטרוקטיבית. אולם דוקא מפני כך שזוהי האיניציאטיבה הראשונה של ממשלת א"י בשטח ההתיישבות, לאחר שהממשלה הסתפקה במשך עשר השנים הראשונות במשטר הנהלתי בלבד – עלינו לדאוג לכך, כי האינטרסים של הבית הלאומי יובטחו בגבולות התכנית, ולא רק זה בלבד – אלא שגם לא ייעשו טפל לגבי ענינים אחרים הנעשים כביכול לעיקר.

בינתים הולכת ובולטת במבנה ההנהלה של עבודת הפיתוח נטיה להעמיד את העבודה על מנגנון פקידותי הפועל על דעת עצמו.

הפרק הראשון בפעולותיו של מנהל הפיתוח, כפי שהוגדר בתכנית משרד המושבות, יהיה בירור טענות הערבים אשר יבקשו להוכיח, כי בגלל העברת קרקעותיהם לידי יהודים לא מצאו קרקע אחרת או משלח יד משביע רצון. על סמך זה ידרשו את התיישבותם באמצעי הפיתוח. בירור הטענות האלה מסור, לפי התכנית, לידי עוזר משפטי של מנהל הפיתוח. העוזר המשפטי לא נקבע עדיין ואין אנו יודעים מי יהיה זה. אולם מחובתנו להעמיד את הממשלה על הצורך לנהוג זהירות רבה במנוי האמור. האיש שימונה לתפקיד יועץ משפטי בבירור זה, מוכרח להיות אדם שהישוב היהודי והסוכנות היהודית – וכמובן גם הערבים – יתנו בו את אימונם המלא, בהיותם בטוחים כי אינו נוטה לצד אחד ולא ישא פנים במשפט. כל היודע טיב העדויות מסוג ידוע בארץ הזאת, וביחוד בענינים מסובכים שבדיני קרקעות, יבין כמה חשובה השאלה הזאת בשבילנו. חשיבותה אינה בזה אם יימצאו ברשימה עוד תריסר פלחים. חשיבות השאלה היא אחרת לגמרי. התנועה הציונית טענה בגאון לעיני כל העולם, כי היא לא נישלה אנשים עובדים מבלי דאוג להם. לא רק במידה יחסית – לאמר בהשואה אל תנועות התיישבות אחרות – אלא באופן מוחלט. הבאנו מסמכים המראים מה היה גורלם של האריסים שעבדו את אדמותינו לפנינו. טענותינו אלה כאילו לא נתקבלו. הספר הלבן קרא להם בשם מעליב מאד: "אין בהן כדי הוכחה – אם אינן מכוונות להתעות". הדו"ח של סיר ג'ון הופ סימפסון משחק במספרים. נותן את שליש הישוב הערבי למחוסרי קרקע, ומשאיר ללא תשובה את השאלה: מה אשמתם של היהודים במצב זה, ואם אין בכל ארץ וארץ פועלים חקלאים מחוסרי אדמה. נוצר איפוא רושם ברחבי העולם התרבותי ובחוגי חבר הלאומים, כי היהודים גרמו בכל זאת נזק לחוגים ידועים של חקלאים מתושבי הארץ. הציוניות נלחמת בענן זה לא על רווח כסף או חסכון בהוצאות, אלא על שמה הטוב. אנו יודעים היטב, כי הרושם הזה אינו מבוסס על עובדות, ואנו יודעים כי אם ינהלו את בירור הטענות האלה כסדרו – יצא משפטנו לאור. משום כך אנו רואים את החקירה הזאת לא כדבר טפל, אלא כדבר שענינים חיוניים שלנו תלויים בו.

ועתה הערות אחדות לפעולתנו בשטח היחסים עם העם השכן. הימים הם שוב ימי מתיחות ושמועות, מים בלתי נוחים להודעות פוליטיות. בשעה זו כשתעמולה בלתי אחראית ובלתי מרוסנת הופכת מכונות מחצבה למכונות יריה – יש רבים הנוטים לחשוב, כי אין טעם עכשיו להמשיך את הדרך שלנו לקראת הסכם יהודי-ערבי בא"י. הקו היסודי בשאיפתנו להסכם כזה – אף הו אברור כיום. את בטויו המדויק מצא בתכנית שעל יסודה נבחרה ההנה"צ החדשה בקונגרס הציוני הי"ז, באותו סעיף האומר, שההנהלה תאחז "באמצעים נמרצים בשטח הכלכלי, החברתי והפוליטי – כדי להביא לידי יחסי שלום והתקרבות בין היהודים והערבים בא"י על בסיס העיקרון הקבוע, כי שני העמים לא ישתררו זה על זה – ויהיה כוחו המספרי של כל עם ועם מי שיהיה". סבור אני, אלמלא נכנס הסעיף הזה לתוך התכנית – לא היתה קמה ההנהלה הנוכחית. חשוב הוא ויסודי העיקרון המוגדר בנוסחה הזאת. פירושו הוא שיש ברצוננו, מבלי שים לב לחשבונות של יחסי כוחות ומספרים, כלומר מבלי שהעליה היהודית המתמידה תשמש גורם שיש בו משום איום על מי-שהוא – לעשות את השויון בין שני העמים לאבן פנה במבנה חייה של א"י. רבים אומרים, כי אין תקוה שמנהיגי הערבים יבינו את ערך העיקרון הזה ואת הברכה הרבה הכרוכה בו לעתיד הארץ, וכי רחוק היום שבו ירצו הערבים להסכים לתכנית כזאת. אני מסופק אם היום הזה הוא רחוק כל-כך. מאמין אני, שלא יעבור זמן רב ומנהיגי הערבים, – המשכילים והישוב העומד תחת השפעתם – יצטרכו לעשות את חשבון השנים האחרונות. במשך השנים האלה היו להם, מטעמים שאיני רוצה לפרש אותם, כמה וכמה הצלחות תכסיסיות. ואלם מה סו"ס העלו השנים האלה? מלחמתם לבטול המנדט והצהרת בלפור עלתה בתוהו. יודעים הם שלעם היהודי לא נשאר מקום לויתורים, כי תקותו האחרונה לחיי עם קשורה במפעלו הא"י. במובן הכלכלי התבצר הישוב העברי גם במשך המשבר של השנתיים האחרונות. גם היום הוא משמש בחיים הכלכליים של הארץ גורם שאין להעלים עין ממנו, שבחולשתו כרוך נזק רב לחוגים רחבים מאד של התושבים והלא-יהודים ושפריחתו הכלכלית גורמת להם רווחה. כל אחד בארץ מבין, שהעליה נמשכת – לפרקים בזרם מהיר יותר ולפרקים בטימפו אטי יותר – וכעבור זמן מה, כשיחלוף המשבר הפיננסי מן העולם ותגדל השקעת ההון בארץ, יהיו צעדיה מהירים יותר. ואני בטוח, כי ערבים רבים מאד – אפילו כאלה שמעולם לא העיזו לומר זאת – יודעים, כי את העובדות האלה אין להחזיר אחורנית ואת ההתפתחות הזאת אין לעצור. על כן איני מאמין שרחוק מאד היום שבו יודו הערבים, מתוך חשבון פשוט לגבי עתידם ועתיד הארץ, כי התכנית הפוליטית אשר אנו מציעים להם היא סוף סוף התכנית אשר שני העמים גם יחד צריכים לה – מבחינת הבינה המדינית ותועלת הענינים. ברם הרשאים אנו בינתיים לחכות ולשבת בחיבוק-ידים? בודאי ובודאי לא. החיים אינם עומדים על נקודת קפאון אחת. החיים זורמים כסדרם, וזרם החיים היום-יומיים, הכלכליים והחברתיים, מבליטים מיום ליום יותר ענינים משותפים לשני העמים. להתפתחות זו אנו מחויבים לסייע ככל אשר תשיג ידנו.

רבים חושבים שלא כדאי לדבר על זה, אבל איני תמים דעה עמהם, ואעשה לי את הדבר להרגל לדבר גלויות בשאלות האלה. הגענו לידי כך, שאפילו אלה הפועלים מתוך חיי יום-יום בשותפות כלכלית עם בני העם השני – מפחדים שיאשימו אותם בקנוניה פוליטית ובבגידה לאומית. רק לפני ימים אחדים קראתי את המאמר אשר "אל ג'אמעה" פירסם לרגלי השביתה המשותפת של הנהגים היהודים והערבים. אותו עתון אומר: אם כי הוא מבין שהשתתפות היהודים בפעולה הזאת רק היא תעשה את השביתה כללית ותגרום להצלחתה – בכל זאת יש לפחוד מפני התוצאות הפוליטיות של התאחדות יהודית-ערבית. אפילו אם זו מוגבלת ביחסי גומלין שבין נהגי האבטומובילים משני העמים. וידוע היטב כי הלחץ הזה, ביחד מצד העתונות הערבית, מפחיד רבים מבין הערבים להגיד את אשר בלבם ביחס לשותפות –פעולה כלכלית חברתית או תרבותית – ביניהם ובין היהודים. איני סבור, שמן החכמה הפוליטית הוא להרכין את ראשנו בפני הטירור העתונאי הזה, כשם שלא הייתי מרכין את ראשי אילו בא טירור כזה מצד חלק של העתונות העברית. אל יפחדו המפחדים. כל הנסיונות האלה להטיל אימה – מוכרחים להכשל. הם עומדים בסתירה להתפתחות החיים. זאת היא אמת לא רק לגבי הפועלים משני העמים, ובודאי לא רק לגבי הפועלים העובדים ברכבת ובעבודות הממשלה בכלל; זאת היא אמת לגבי החקלאים, ולא רק בשעת מגפת עכברים או ארבה; זאת היא אמת לגבי בעלי הפרדסים, ולא רק בשעה שמאיים "השירות לבדיקת הפירות" של הממשלה; זאת היא אמת במידה רבה לגבי בעלי מלאכה, ולא רק בשעה שנחוץ להפגין נגד "באטה" ונגד אימפורט של הסחורה הזולה מחו"ל.

התפתחות זו תלך ותתגשם בחיים – אם נרצה בכך או לא נרצה, ואם מי מבין הערבים ירצה בכך או לא ירצה. אני רואה את סימניה יום-יום בשטחים שונים של החיים הא"יים. השאלה היא רק בזה, אם מחייבים התפתחות זו ואם רוצים לתת יד לשותפות ענינים ולשותפות פעולה בכל מקצועות הכלכלה, החברה והתרבות – או לא.

אין צורך להדגיש, שאם אנו רוצים כי תשא פרי כל העבודה הקשה והאטית הזאת – הקמת הריסות האימון בינינו ובין האדמיניסטרציה הבריטית, פירוק הזין הרוחני ביחסים שבינינו ובין שכנינו – הרי אנו זקוקים קודם כל לרצון טוב ולתמיכה מצד הישוב לפעולת ההנהלה הפוליטית של הסוכנות. רוצה הייתי כי שיטת עבודתי – בן הישוב אני ורגיל בחייו ודרכי מחשבתו – תהא כביכול מיוחדת במינה. רוצה הייתי כי דעת הקהל של הישוב, כגורם בפעולה המדינית שלנו, תבוא לידי בטוי בהיר יותר, תשקל יותר במאזני הפעולה המדינית בא"י. אם בעבר לא היה כדבר הזה, אם הרבה מהמחשבות והדעות שבוטאו בישוב לא היה ידועות לממשלה והד העתונות לא הגיע אליה כמעט – הרי אשמה בכך במקצת הממשלה עצמה, זו שבמשך זמן רב לא התענינה בדעת הקהל העברי ולא שמה לב למה שכתוב בעתונות שאינה כתובה ב"לשון הקודש", באנגלית. אולם מצד שני יש לדעתי להודות, כי חלק מהאשמה חל גם על העתונות שלנו. אם דעת הקהל שלנו רוצה לשמש גורם משפיע בחיי המדינה – הרי היא מחוייבת לרכוש לעצמה כבוד ומשקל לא רק בקרב חותמיה, אלא בקרב כל חוגי המדינה. עובדות הנמסרות לקוראים – צריכות להיות בדוקות ובחונות, כותרות אינן מחויבות להיות דקירות מחט. ביקורת צריכה להיות ביקורת מעשים ולא בחינת לבבות. גם נקודת השקפה שונה מנקודת השקפתנו יכולה בנויה על יושר; גם במעשי המתנגד ראויות הפעולות החיוביות להכרה ולהערכה.