לדלג לתוכן

רש"י מנוקד על המקרא/ספר שופטים/ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(ב) בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם – שֵׁם עִיר, עַל שֵׁם שֶׁהָיְתָה חֲזָקָה וְשׁוֹלֶטֶת.

(ג) לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה – דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (צו ב): בְּגִדּוּפִין; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם (מלאכי ג, יג).

(ד) אֵשֶׁת לַפִּידוֹת – שֶׁהָיְתָה עוֹשָׂה פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ.

(ה) תַּחַת תֹּמֶר – תְּמָרִים הָיוּ לָהּ בִּירִיחוֹ.
בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם – לְפִי תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל יוֹנָתָן יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁאֵין מִקְרָא זֶה כְּמַשְׁמָעוֹ, וְאֵין אֵלּוּ סִימָנֵי מְקוֹם יְשִׁיבָתָהּ; אֶלָּא לָמַדְנוּ שֶׁאִשָּׁה עֲשִׁירָה הָיְתָה, וּמִן הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ הָיְתָה פַּרְנָסָתָהּ. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּעִירָהּ, עֲטָרוֹת שְׁמָהּ.
תַּחַת תֹּמֶר – תְּמָרִים הָיוּ לָהּ בִּירִיחוֹ, וּכְרָמִים בָּרָמָה, וְזֵיתִים בְּבִקְעַת בֵּית אֵל, שֶׁהוּא מְקוֹם שָׁמֵן. 'וְעָפָר חִוָּר' בְּהַר אֶפְרַיִם, ׳בְּטוּר מַלְכָּא׳ (ת"י) [=ועפר לבן בהר המלך] – אוֹמֵר אֲנִי שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתָהּ לְיוֹצְרֵי חֶרֶשׂ. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין: ׳עָפָר חִוָּר׳, שְׂדֵה זֶרַע, כְּמוֹ: 'שְׂדֵה הַלָּבָן' (שביעית פ"ב מ"א).

(ו) הֲלֹא צִוָּה – בְּיַד מֹשֶׁה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם (דברים כ, יז). כָּךְ שְׁנוּיָה בִּמְכִילְתָא (לפנינו ליתא).

(י) וַיַּעַל בְּרַגְלָיו – עִמּוֹ.

(יא) אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים – "מֵישַׁר אַגְנַיָּא" (ת"י), מְקוֹם מֵישַׁר שֶׁל בְּצָעִים, מריש״ק [maresc = בִיצה, מקווה מים רדודים] בְּלַעַז, וְהוּא 'אַגְנַיָּא'. 'גֵּבִים', כְּמִין גּוּמּוֹת שֶׁהַמַּיִם נִקְבָּצִים שָׁם, ׳אַגְנֵי דְּאַרְעָא מִקְּרוּן׳ (קידושין ס"א ע"א).

(יג) מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן – הִזְעִיקָם שֶׁיֵּלְכוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן, מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב שָׁם.

(יח) בַּשְּׂמִיכָה – תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: "בְּגוֹנְכָא", וּפֵרֵשׁ רַב הַאי (שבת נ"א ע"א): 'גּוֹנְכָא' – גְּלוּפְקְרִין, קו"ט [cot = שמלה[1]] בְּלַעַז.

(יט) נֹאד הֶחָלָב – שֶׁהֶחָלָב מַכְבִּיד אֶת הַגּוּף לִהְיוֹת נִרְדָּם.

(כ) עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל – זָרְזִי עַצְמֵךְ כְּזָכָר. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: עֲמֹד, כְּמוֹ 'לַעֲמֹד'.

(כא) יְתַד הָאֹהֶל – ̃קיביל״א [chevile = יתד] בְּלַעַז, שֶׁתּוֹקְעִין בָּאָרֶץ עִם שִׁפּוּלֵי הָאֹהֶל לְפָשְׁטוֹ.
הַמַּקֶּבֶת – "אַרְזַפְתָּא" (ת"י), מרטי״ל [martel = פטיש] בְּלַעַז.
בַּלָּאט – "בְּרָז" (ת"י) [=בסוד], חֶרֶשׁ.
וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ – "וּנְעָצַת בְּאַרְעָא" (ת"י) [=ונעצה בארץ].

(כב) בְּרַקָּתוֹ – "בְּצִידְעֵיהּ" (ת"י), אי"ן ל״א טינפל״א [en la temple = בצדע[2]] בְּלַעַז, וּתְחָבָהּ בְּרַקָּתוֹ וּבָאָרֶץ.


הערות

[עריכה]
  1. ^ ר' אוצר הלעזים מס' 189.
  2. ^ בכתבי־יד קוראים רק טינפל"א. בדפוסים יש ניל"ה טימפי"ה (nela tempia), שהוא גרסה איטלקית. אולם, נראה לי שרש"י היה חייב לתרגם את מילת־החיבור, כדי להסביר את הביטוי המקוצר "והיתד ברקתו". כי, לולא כן, למה לא נתן את הלעז בפסוק הקודם ("ותתקע את היתד ברקתו")?