רמב"ם על מנחות יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על מנחות · יג

ראו גם נוסח המשנה מנחות יג רמבם

מנחות פרק יג[עריכה]

משנה א[עריכה]

הרי זה על כל החלוקים, אף על פי שהוא מבואר מחמת עניין השלישי, והוא שאם יביא ששים, לפי שהוא גדול שבמנחות יחיד בכלי אחד, כמו שנתבאר בפרק שלפני זה.

ועניין מיוחדת - שאינה סמוכה לדבר אחר, רק קרא אותו הכתוב "מנחה" שם מנחה שם מוחלט, אבל זולתה מן המנחות סמוכה, מנחת מרחשת, מנחה על המחבת, מאפה תנור.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב[עריכה]

חמשתן - חמשת מינין, והן מנחת הסולת והמחבת והמרחשת ומאפה תנור, והן שני מינין חלות ורקיקין.

ומה שאמר מאחד ועד ששים - הוא שיביא עשרון בכלי אחד, ושני עשרונות בכלי אחר, וכן על הסדר מוסיף אחד, עד שיביא ששים מנחה בששים כלים, בכלי הראשון עשרון ובאחרון ששים, לפיכך יהיה מניין כל העשרונות אלף ושמונה מאות ושלושים עשרון.

ואין הלכה כרבי:

משנה ג[עריכה]

אמר רחמנא "אדם כי יקריב מכם קרבן"(ויקרא א, ב), ואמר עזרא "ולקרבן העצים"(נחמיה י, לה), קרא אותו קרבן, על כן אם יחייב עצמו בעצים למזבח נתחייב בהן כשאר הקרבנות. ואין פחות משני גזירין מפני שאי אפשר כל יום [פחות] משני גזירין להוסיפן על המזבח. ואי אפשר שיהא פחות מזה, שנאמר "וערכו עצים על האש"(ויקרא א, ז), ומיעוט רבים בלשונינו שנים:

משנה ד[עריכה]

זה לבדק הבית על מנת שיאמר לשון מטבע. אבל אם לא זכר מטבע, יכולין אנו לומר אפשר שבחתיכה של זהב או של כסף נתחייב:

משנה ה[עריכה]

כבר ידעת שהפחות שיש בנסכים הוא נסכי כבש שהוא שלושה לוגין, והפחות שבמנחה עשרון והוא צריך לוג שמן כמו שבארנו פעמים.

ורבי נוטה אל הפחות שיהיה מן השמן במנחת נסכים, והן שלושה לוגין שבוללין בהן עשרון לכבש.

ויום מרובה - הוא יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת. וכשתחשוב הנסכים שחייבין לאותן הקרבנות שמקריבין ביום ההוא תמצא שנים עשר הין פחות שליש הין, והן מאה וארבעים לוג, וכשיעור הזה מקריבין מן היין, וכמוהו גם כן יהיה השמן שבוללין בו ששים ואחד עשרון שמקריבין ביום הזה, כמו שנתבאר בפרק שלפני זה.

ואין הלכה כרבי:

משנה ו[עריכה]

במקומו של תנא קמא לא היו קורין שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה, ופחות שתהא כבש. ובמקומו של רבי אלעזר בן עזריה קורין שם עולה מוחלט ואפילו לעולת העוף, ועל כן אמר תור או בן יונה. ושם עולה נופל על כבש ועל עזים.

וזה שאמרו שאם יולד ספק יביאו מזה המין הגדול והקטן שבו, אין זה אלא דעת רבי שאומר שהמתנדב קטן והביא גדול לא יצא, ועל כן צריך אל קטן וגדול. אבל חכמים אומרים שהוא מביא הגדול מאותו המין אם נולד הספק.

והלכה כחכמים.

ואין אנו צריכין לשנות לך שעולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים מאיזה מין שתהא, לפי שכבר שזכרנו לך בזה:

משנה ז[עריכה]

זה לפי שהשלמים נקרבים מן הזכרים והנקבות, והוא גם כן דעת רבי.

אבל דעת חכמים שאם אמר מן הבהמה ואיני יודע מה שפירשתי, מקריב פר ואיל ופרה ורחל שעיר ושעירה.

והלכה כחכמים:

משנה ח[עריכה]

אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות.

וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי:

משנה ט[עריכה]

רבי חולק על כל העניינים שאמרנו בהלכה הזאת, לפי שדעתו שהנדר מקריבין אותו עצמו, ואם נסתאב יביא בדמיו כמוהו.

ואין הלכה כרבי:

משנה י[עריכה]

שמעון הצדיק עליו השלום שממנו קבלנו הכל כמו שבארנו בתחילת הספר הזה, כשחננו ה' אורך ימים והשקט, הניח שני בנים שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול. אבל חוניו היה יודע יותר בענייני העבודה, וצווה עליו השלום למנות חוניו הקטן כהן גדול תחתיו. ופשט חוניו בגדי המעלה הזאת והלבישם לשמעי אחיו, ומינהו כהן גדול תחת אביו.

ואחר כך נתחרט על מה שעשה, וחשב בלבו להרוג שמעי אחיו כדי שיחזור אל המעלה, לפי שאי אפשר לו לחזור כמו שידעת מיסודי תורתנו, שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו, שמעלין בקדש ולא מורידין, ולא יהיה כהן גדול אלא אחד בכל העולם.

לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה. הלביש אותו בגד שאין הכהנים רגילים ללבוש, וחגר אותו המיין שאינו מן המלאכה הידועה, וגם כן היתה צורת הבגד והמיין מאותן שלובשות הנשים באותו זמן, והגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד לא שיגיע בשום עבודה מן העבודות, מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים כמו שהודעתיך.

אחר כך הניח אותו, וירד מאיתו אל הכהנים שבמקדש ואמר, אחי זה יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה וזה הבגד שעליו הוא בגדה והמיין שלה, מפני שנשבע לה שיום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה ויקרב בהן למזבח כדי שתכיר גודל אהבתו אותה, והנה קיים לה מה שיעדה. קפצו המון הכהנים להורגו מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש, שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו. הפציר בהן שימתינו לו עד שידבר, ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו. והוא הגיד להן איך בא עליו אחיו בתחבולותיו.

וחקרו העניין תכלית החקירה ונתאמת שהוא נקי, ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול, והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה. ויבקשו ההמון להרגו, ונמלט אל בית המלך, ולא יכול להצילו מכל העם שהיו מבקשים אותו כל ישראל. ויצא בורח מירושלים אל אלכסנדריא של מצרים, ובנה בית באלכסנדריא בצורת בית המקדש, ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך. וכן אמרו, בית חוניו לאו בית עבודה זרה הוא, אלא שעבר על מה שנאמר "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה"(דברים יב, יג).

ונאספו עליו כת שקורין אותן "קבטצר" עם כל הנלווים אליהם, וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו. וגדל עניינו ביניהן ומינוהו כהן וכיבדו אותו הבית, והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלימד אותן. ונתקיים דבר השם על ידי ישעיה "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים"(ישעיה יט, יט) וגו', ועמד הבית ההוא מאתים שנה.

והכל מודים שכל הקרבנות שקריבין בבית הזה והדומה לו אינו קרבן, ובעלי חיים ששוחטים שם כאילו חונקים או נוחרים. וזה שאמרו יצא, לפי שהוא כמו שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא, ואף על גב שהרג אותה ולא הקריבה.

ורבי שמעון אומר, אינו עולה ואין שם קדושה חלה עליה בשום פנים הואיל והתנה על בית חוניו, ומותר למכור אותה לאכלה.

וכבר בארנו בנזירות מעניין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו. ומה שאמר גם כן יצא, לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר על מנת אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן, לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו והרי הוא כמו שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע, ולפיכך חייב בנזירות.

ורבי שמעון אומר, אין זה נזיר ומותר לשתות יין וכל מה שאסור לנזיר.

ואין הלכה כרבי שמעון בשני העניינים:

משנה יא[עריכה]

אמרו גם כן, "זאת התורה לעולה ולמנחה"(ויקרא ז, לז) וגו', כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת. ואמרו, תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן, ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם:


סליק פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ממסכת מנחות

משנה מנחות, פרק י"ג:
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב