רמב"ם על כתובות ט

<< · רמב"ם · על כתובות · ט · >>

כתובות פרק ט

• ראו גם: נוסח המשנה כתובות ט רמבם

משנה א

זאת הכתיבה מועלת לה כשכתב לה ועודה ארוסה, על העיקר אשר אצלנו נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה, או אם קנו מידו אפילו לאחר הנשואין.

ופירי פירות - הוא שתמכור האשה הפירות אשר נסתלק מהם הבעל וילקח בדמיהן קרקע, הנה בעל יאכל פירות זה הקרקע ואף על פי שאין לו בגוף הקרקע כלום, שהוא לא סילק נפשו אלא מן הפירות הראשונים בלבד, כי מה שאמר אין לי בנכסיך ובפירותיהן, אבל פירי פירות אוכל לפי דעת רבי יהודה, עד שיכתוב ובפירי פירותיהן עד לעולם.

ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שהתנה על מה שכתוב בתורה, הוא טעם שאינו אמיתי לפי שהעיקר אצלנו ירושת הבעל דרבנן אבל עשו חיזוק לה כשל תורה.

ולכך הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במה שאמר יירשנה מצד הטעם שזכרנו.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ב

כושל - נקרא בעל חוב, ונקרא בזה השם לפי שאינו גובה את חובו מן המטלטלין, לפי שאלו הדינים ניבנים על זה העיקר והוא שהמטלטלין לא משתעבדי לבעל חוב.

וזה הדין אין אנו דנין אותו היום, אבל דנין שהמטלטלין משתעבדי לבעל חוב, ואין ליורש ירושה עד שיגבו החובות. והכתובה חוב מן החובות.

ואם הניח קרקע, כל מי שקדם חובו יגבה חובו ראשון ראשון, והמותר יגבה הבא אחריו. ואם זמן החובות כולם בזמן אחד ואין הממון מספיק לכל החובות, יקח כל אחד ואחד כפי חלקו, ועוד יתבאר כיצד יחלוקו בפרק של אחר זה (הלכה ג).

ואם הניח מטלטלין, אין הפרש בין בחוב המוקדם ובין המאוחר אלא כל הקודם בהן זכה, ואין מוציאין מרשות מי שזכה במטלטלין. ואם לא קדם אחד מהן יחלקו המטלטלין, כפי מה שיתבאר בפרק שלאחר זה (הלכה ד):

משנה ג

( ראו משנה ב )

משנה ד

חנונית - שיניחנה בחנותו כדי שתקנה ותמכור לו.

ואפוטרופא - ממונה ללמד למשא ומתן, ולהתעסק בממונו.

וכמו כן אם הניח ממונו או סחורתו בידה ישביענה כל זמן שירצה שבועת התורה בטענת שמא, ויגלגל עליה פלכה ועיסתה, רוצה לומר שהיא לא עשתה לו אונאה בפלכה ועיסתה.

ואין נשבעת לכתחילה על פלכה ועיסתה, לפי שאין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ה

זה כולו מבואר ואמת.

והעיקר מה שזכרתי לך כל תנאי שבממון קיים.

ובאים ברשות - הם הלקוחות או מקבלי המתנה:

משנה ו

זה מבואר כשנתעסקה בממון אחר מיתת בעלה, הנה היורשים משביעין אותה שבועה על כל מה שהתעסקה בו אחר שנקבר בעלה, ואין משביעין אותה במה שהתעסקה בין מיתה לקבורה, לפי שאילו היינו משביעין אותה שבועה על כך לא תתעסק בקבורתו אלא בעדים שיעידו במה שהיא מכרה, ואם מכרה בשוויו אם לא, כדי שלא יחייבוה שבועה וישהה המת מלהקבר ויש בזה ניוול. הלא ידעת כי מן העיקרים הידועים לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנין בלא אכרזתא, לפי שהם עניינים נחפזים אינם סובלים המתנה ועיכוב:

משנה ז

נפרעת שלא בפניו - כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה, הרי היא נשבעת שבועת התורה ותפרע מנכסיו.

אבל אם הלך בעלה ולא גרשה לא תפרע מן הכתובה, לפי שהעיקר אצלנו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אבל יש לה מזונות בלבד כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא (הלכה א).

וכמו כן בעל חוב נפרע שלא בפני בעל חובו בשבועה, ויתקיימו בדבר קיומים הרבה, ואם אפשר לשלוח לו ולהודיעו מוטב, וישתדלו להודיעו בכל השתדלות שאפשר.

ולא נצטרך לבאר לך שזאת השבועה שבועת התורה, לפי שזה העיקר יהיה אצלך שכל שבועה שנזכר במשנה הנה היא שבועת התורה, או דרבנן כעין דאורייתא בנקיטת חפץ, כמו שנבאר במסכת שבועות (פרק ו הלכה א), והיא שאנו קורין אותה שבועה בתורה.

ורבי שמעון חולק על ההלכה השלישית (משנה ד אצלנו) מזה הפרק שחולקין בה תנא קמא ורבי אליעזר, ואמר רבי שמעון שהאשה לא תשבע כלל, ואף על פי שעשאה אפוטרופא אינו משביעה אלא אם כן תובעת כתובתה.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ח

( ראו משנה ז )

משנה ט

אמרו גובה כתובתה - במקום שנוהגין שלא יכתבו שטר כתובה, אלא מעידין עליו על זה וסומכין על תנאי בית דין, וזה מותר. אבל במקום שנהגו לכתוב שטר כתובה, על כל פנים יש לה להוציא שטר כתובה עם הגט ואז תגבה כתובתה.

ושובר - הוא שמשמעותו שזה החוב כבר פרעו או נתנו לו.

וכבר בארנו הפרוזבול ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית (הלכה ג ד ה ו). ומבואר הוא שזה החוב כבר עבר עליו שמיטה. ומה שחייב שיהיה נאמן בעל חוב כשהוא אומר אבד פרוזבולי, כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתירא ואכל איסורא, וחל עליו איסור מטעם השמיטה. והבעל כמו כן מיגו דיכיל למימר לא גרשתיה נאמן לומר אבד שוברי, אבל ישבע שבועת היסת שפרעה.

ודע שזה שאמרנו שהאשה גובה שלא בגט עיקר כתובה בלבד, אבל תוספת עד שתביא עדי גירושין ואז תגבה התוספת, בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה.

ומה שאמרנו במה שקדם כשהוציאה גט במקום שאין כותבין כתובה גובה כתובתה, אמנם זה עיקר כתובה בלבד, אבל התוספת אינו נגבה בלא כתובה או עדים יעידו עליה.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה ח [נוסח הרמבם]

כתובתה קיימת - רוצה לומר עיקר כתובה מנה ומאתים, אבל תוספת אינו חייב אלא אם כן העידו עליו בזה אחר שנעשה גדול, ועל זה ראוי להעיד עליו:

משנה כתובות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב