רמב"ם על זבחים יב

<< · רמב"ם · על זבחים · יב · >>

• ראו גם נוסח המשנה זבחים יב רמבם

זבחים פרק יב

משנה א

כבר בארנו פעמים רבות, שטבול יום ומחוסר כפורים אינן ראוין לאכול קדשים ולעבוד עבודה לפי שלא נגמרה טהרתן. וכבר בארנו בפרק שני מזו המסכתא ועיקר בידינו "שכל הראוי לאכילה חולק לאכול", והואיל ואלו אינן ראוין עכשיו לאכילה אין נותנין להם חלק שיצניעהו עד לערב ויאכלהו בשעת גמר טהרתן, לפי שהכוונה אינה אלא בשעת הקרבה, שכן נאמר ["לכהן המקריב אותה, לו תהיה"(ויקרא ז, ט)] (במנחה "זאת תורת המנחה" וגו' "והנותרת ממנה יאכלו" וגו').

ונאמר בחטאת "הכהן המחטא אותה יאכלנה"(ויקרא ו, יט), ונאמר בשלמים "לכהן הזורק את דם השלמים, לו יהיה"(ויקרא ז, יד), רוצה לומר בכל זה הראוי לאותו מעשה, ואין הכוונה לומר שלא יאכל אותן אלא המתעסקים בעבודה.

והאונן - כבר נתבארו דיניו בתחילת פרק שני, ואסור לו ליגע בקדש אלא אחר טבילה, על מנת שלא יסיח דעתו רק שישמר עצמו מן הטומאה ויתן מחשבת לבו בעניין הזה, ואם לא עשה כן פוסל את הקדשים.

וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקודש כמו שבארנו בחגיגה.

ומה שאמר כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק - אל תקשה עליך מבעל מום, לפי שבעל מום אין משגיחים בו מכלל זה לפי שנאמר בתורה עליו "לחם אלהיו מקדשי קדשים"(ויקרא כא, כב) וגו', ואמר עוד "כל זכר בבני אהרן"(ויקרא ו, יא) וגו', לרבות בעלי מומים לחלוקה, לפי שהוא קרא כמו שזכרנו, והעיקר בידינו "אין חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים", ואם נטמא [ביניהם] (בין החולין) אין חולק:

משנה ב

דבר תורה "והכהן המקריב את עולת איש"(ויקרא ז, ח) וגו', ואמרו חז"ל "אין הפרש בין האיש והאשה בזה העניין", ומה שאמר "איש" פרט לעולת הקדש, רוצה לומר שאם התפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדש.

ואתה יודע ממה שזכרנו שעולה שנשחטה שלא לשמה כשרה אף על פי שלא עלתה לבעלים משום חובה, הואיל וזכה המזבח בבשרה, וכן הכהנים בעורה.

ומה שאמר עולה שעלתה לאיש - אינו רוצה לומר עלתה משום חובה, אבל רוצה לומר עלתה לגבי המזבח:

משנה ג

מקשה כי הקשה עליו בזה ההיקש שהקיש בקל וחומר, ואמר (רחמנא) "מזבח יוכיח שזכה בבשרה ולא זכה בעורה, אף אתה אל תתמה על קדשי קדשים, שאף על פי שזכו בבשרן לא יזכו בעורן".

השיב על הקושיא הזאת שהמזבח יוכיח, שאין לו עור מכל מקום. נתבארה התשובה הזאת שאינו קרב במזבח עור כל עיקר לא בעולה ולא בזולתו. ואילו היו שום קרבן נקרב בעורו היינו אומר בקדשי קדשים (על) המזבח יוכיח שזכה בבשר, רוצה לומר האימורים, ולא זכה בעור כמו שזכה בעור בקרבן פלוני. אבל הואיל והמזבח אינו זוכה בעור בשום פנים ואפילו מן העולה, אינו ראוי ללמד מה שלא זכה בעור קדשי קדשים, ונתקיים ההיקש בכהנים שזכו בעור העולה וגם כן יזכו בעור חטאת ואשם:

משנה ד

מה שאמר רבי עקיבא אינו אלא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה ונשחט על פיו, ואפילו בכל ארץ [ישראל] כמו שיתבאר בבכורות, ואחר כך נמצא טריפה, שדין אותו העור ליהנות בו.

והלכה כרבי עקיבא.

ומה שאמרו חכמים הוא בבכור תמים, אם נשחט בעזרה ליקרב כמו שבארנו ונמצא טריפה, דינו אצל החכמים שיקבר הבשר וישרף העור.

והלכה כחכמים:

משנה ה

כבר בארנו פעמים רבות שפרים הנשרפין הן פר של יום הכפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם.

ושעירים הנשרפים - שעירי יום הכפורים ושעיר עבודה זרה.

ומקומות השריפה שלושה:

• אחד מהן בעזרה, ושם שורפין פסולי המוקדשין, ואימורי קדשים קלים כשנפסלו גם כן, ופרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה.
• והמקים השני הר הבית, ושם שורפין פרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה. ושם אותו מקום בירה.
• והמקום השלישי הוא שקורין בית הדשן, והוא מחוץ לכל העיר. ודוגמתו אל הקדש כדוגמת המקום חוץ למחנה ישראל אל אהל מועד, ששם שורפין פרים ושעירים הנשרפים, לפי שנאמר בהן "אל מחוץ למחנה"(ויקרא ד, יב), ואמר "חוץ לשלשה מחנות", רוצה לומר מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל.

ונאמר בתורה על פר ושעיר של יום הכפורים שהן מטמאין בגדים, שמתטמא בהן בשריפתן או במשאן, והוא שנאמר "והשורף אותם יכבס בגדיו"(ויקרא ז, כח) כי בכל מקום שנאמר בתורה יכבס בגדיו טמא ומטמא כמו שנזכר, לפי שהכוונה במאמר הזה שהטמא הזה אם נגע בבגדים בשעת טומאתן והוא מחובר במטמא טימא אותן, ואין הכוונה שאינו מטמא זולתי הבגדים שעליו באותה שעה בלבד. ודע העיקר הזה ושמור אותו, ועוד נבארהו בתחילת טהרות.

ואמרו בניין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים. ועוד יתבארו דיני הטומאה הזאת במקומות ממסכת פרה:

משנה ו

דע שפרים ושעירים הנשרפין עצמן אינן מטמאין במגע. ואין הבגדים הנוגעין בעצמן מטמאין, אבל הן מטמאין אוכלין ומשקין בלבד לא אדם וכלי. אבל השורף אותם הוא המטמא בגדים כמו שזכרנו, והוא מדאורייתא. והטעם שמחמתו יהיה הנושא אותן גם כן למקום השריפה מטמא בגדים הוא קבלה, וסמכוה למה שנאמר בפר העלם "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה"(ויקרא ד, יב), אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ורוצה לומר "במחנה", אחת מחנה שכינה שהיא העזרה, והר הבית כנגד מחנה לויה, וירושלים כנגד מחנה ישראל.

ופירוש ניתך - נימס וניגר, כאשר יהיה בתחילת השריפה כשנתך הלחות.

והחכמים החולקים על רבי שמעון אומרים "והשורף אותם" בשעת שריפה, יכול אף משנעשו אפר (אינן) מטמאין בגדים, [תלמוד לומר "אותם" אותם מטמא בגדים, נעשה אפר אין מטמא בגדים], רוצה לומר המנענע אותו האפר או המוסיף בשריפתן או הנושא אותן אינן מטמאים בגדים מפני הסיבה שזכר.

והלכה כחכמים:

משנה זבחים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב