רי"ף על הש"ס/שבת/דף נח עמוד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

לצדדין שמע מינה אתרויהו פליגי:

אמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי אבל באבוס של קרקע אסור לדברי הכל:

ונוטלין מלפני בהמה וכו'. תאני חדא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע ותניא אידך נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה אמר אביי אידי ואידי מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן והאי דקתני נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה בחמרא דלית ליה רירא ונותנין לפני בהמה שפיה רע בפרה דאית לה רירי והאי דקתני נוטלין מלפני בהמה שפיה רע בחמור דלא דייק ואכיל ונותנין לפני בהמה שפיה יפה בפרה דדייקא ואכלא:

מתני'

הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בהן ר' יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו ושומטן:

גמ'

אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור דקסבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ולית הלכתא הכי בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה שרי דהא הדר ביה רב נחמן בפרק כל הכלים ואמר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. אמר רב יהודה הני פלפלי למידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרי תרי אסיר רבא אמר כיון דקא משני אפילו טובא נמי איכא דמוקים לה בשבת, ואיכא דמוקים לה ביום טוב ומסתברא כמאן דמוקים לה בשבת דאי ביו"ט ליכא מאן דאמר דבעינן למידק חדא חדא בקתא דסכינא ואמר רב יהודה האי מאן דסחי במיא לינגוב נפשיה דילמא אתי לאיתויי ארבע אמות בכרמלית אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי ד' אמות ואסיר כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן.

אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע אבל לא בכותל אמר אביי בכותל מאי טעמא לא משום דמיחזי כבונה האי בנין חקלאה הוא אלא אמר רבא מקנחו בכותל אבל לא בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות: איתמר מר בריה דרבנא אמר אחד זה ואחד זה אסור רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר אלא מר בריה דרבנא במאי מקנח ליה בקורה איכא מאן דאמר דהלכה כמר בריה דרבנא משום דקא מפרשינן למיליה, ובעל הלכות פסק כרב פפא ואמר רבא לא ליצדד איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות אמר רבא לא לישתמש איניש אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי:

ואמר רבא לא ליהדק איניש אודרא אפומא דאשישה דילמא אתי לידי סחיטה:

אמר רב כהנא טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ ומותר לגוררו בצפורן:

תאני ר' חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך

 

רבנו ניסים (הר"ן)

מחלוקת באבוס של כלי. דגזרו רבנן אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע דאית ביה משום אשוויי גומות:

אבל באבוס של קרקע אסור לדברי הכל:    דפסיק רישיה ולא ימות הוא:

שפיה יפה:    לקמן מפרש:

אידי ואידי:    שתי המשניות סבירא מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן שאינו מאוס ברירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתו לפני השור:

מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:    דאית ליה רירי ונמאס (מקמי) מה שלפניו והאי דקא קרי לה הכא שפיה יפה ופיה רעה כדמפרש ואזיל יפה דלית ליה רירי רעה דלא דייקא ואכלה שאוכלת קוצין וברקנין:

מתני' הקש שעל גבי מטה:    וסתמא להסקה קאי ומוקצה הוא ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב:

לא ינענעו בידו:    דמוקצה הוא אבל מנענעו בגופו בכתפיו דטלטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול:

או שהיה עליו כר או סדין:    דגלי אדעתיה דאקצי' לשכיבה מעתה תורת כלי עליו:

מכבש:    פרינס' בלע"ז ב' לוחין ארוכין וכבדים וסודרין הבגדים על התחתון ומורידין העליון וכובשין הבגדים ע"י יתדות שיש שני עמודים מנוקבים קבועים בארבע הפאות של תחתונה ועליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות:

מתירין את המכבש:    שנוטל [את היתד והוא ניתר דהיינו לצורך שבת שנוטל] את הכלים:

אבל לא כובשין:    דהיינו צורך חול:

ושל כובסין לא יגע בהן:    מפני שהוא עשוי לתקן הבגדים ותוחבן בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה:

גמ' פוגלא:    צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחולצה:

אם מלמעלה למטה שרי:    אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה וחלצה מראשה העבה תחלה ועוקצה נמשך אחריו מותר לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואינו מזיז קרקע כשהוא שומטה אבל אם חולצה מלמטה למעלה שהתחתונה נתון למעלה וראשה העליון שהוא עב נתון למטה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז מן העפר ומטלטלו:

ואע"ג דטלטול מן הצד הוא:    סבירא ליה דשמיה טלטול ואסור וכבר איתותב בגמרא ממתני':

הני פלפלי מידק חדא חדא:    לאו טוחן (אותן) הוא אלא כלאחר יד:

דקא משני:    דלא ברחיים ושלא במדוכה והכריע הרב אלפסי ז"ל דבשבת עסקינן כמו שכתוב בהלכות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת:

לאיתויי ארבע אמות:    מים שעליו:

דקא דחו:    כחו את המים ארבע אמות:

דילמא אתי לאשוויי גומות:    פי' דילמא אתי לאשוויי גומות בכוונה לפי שאדם מחזר על מקום הגומא לקנח בו רגלו שהטיט מתקנח שם היטב ומתוך שהוא מקנח שם חיישינן שמא ישכח ויכוין להשוות גומא וכן נמי הא דאמר רבא בסמוך לא ליצדיד איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות הכי נמי קאמר לפי שהוא צריך למקום שוה שתשב בה הכובא היטב חוששין שמא ישוה הגומא ביד אבל ליכא לפרושי דילמא אתי לאשוויי גומות שלא בכוונה דהא קיימא לן [דף צה. ועירובין דף ק ב] כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ורבא גופיה כר' שמעון ס"ל אלא ודאי במתכוין קאמרינן והיינו דאמרי' בעירובין פ' המוצא תפילין (דף קד א) נשים המשחקות באגוזים ותפוחין אסור דאתו לאשוויי גומות כלומר במתכוין:

ולענין הלכה הרי"ף ז"ל פסק בשם בעל הלכות ז"ל כרבא דמקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהלכות שבת אבל הרז"ה ז"ל פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר משום דבתרא הוא והרמב"ן ז"ל השיג עליו ואמר דמ"מ רבא רביה דרב פפא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והרשב"א ז"ל כתב דאי מהא לא איריא דבבתראי לא אמרי' הכי דהא רב נחמן רביה דרבא ואפ"ה כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן קיימא לן כרבא וסימנא איכא במילתא דכל היכא דאשכחן א"ל רבא לר"נ הוא דחשבינן ליה כתלמיד יושב לפני רבו ולא קי"ל כוותיה אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקין דעלמא הלכה כרבא וה"נ רב פפא הוא שנחלק על רבא ואפשר דכיון דבתרא הוא קיימא לן כותיה:

אפומא דלחיא:    של מבוי דליכא היכרא:

אודרא:    מוכין שסותמין בהן פי הפך:

אשישא:    פך:

מכסכסו