רי"ף על הש"ס/קידושין/דף כח עמוד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · רי"ף על הש"ס · קידושין · דף כח עמוד ב· >>
Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

התם כגון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה:

גרסינן בפרק חמש עשרה נשים (דף טז:) אמר רב יהודה אמר רב אסי עובד כוכבים שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא ודוקא בדוכתא דקביעי כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה והא איכא בנות ואמר רבינא בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך הא גמירי דבנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרוי פי' נבקע הרחם שלהם ונעשו עקרות איכא דאמרי כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי לא זזו משם עד שעשאום עובד כוכבים גמורים שנאמר (הושע, ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו:

(כאן דף סה:) מר זוטרא ורב (ורב אדא סבא בני דרב מרי בר איסור כ"ה בגמ') אחא סבא בריה דרב מרי בר יוסי פלוג נכסייהו בהדי הדדי אתו לקמיה דרב אשי אמרו על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו לא מצו הדרי בהו ואנן לא הדרינן או דלמא לא מתוקמא מילתא אלא בסהדי אמר להו לא איברו סהדי אלא לשקרי מהא שמעינן דהיכא דמודו בעלי דינין דקנו מהדדי לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואע"ג דלא הויא מילתא קמי סהדי דלא איברו סהדי אלא לשקרי:

עד אחד אומר נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן עד אחד אומר שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והלה אומר לא נטמאתי פטור טעמא דאמר הא לא אמר מהימן אביי אמר היא היא אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סומא דהוה מסדר מתניתא קמי דמר שמואל יומא חד נגה ולא אתא שלח שליח אבתריה אדאזיל בהאי אורחא אתי איהו בהאי אורחא כי אתא אמר אשתו זינתה א"ל מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקה לא אי מהימן לך כבי תרי אפקה אי לא לא תפקה (נרשם במהר"ם דשייך למעלה קודם אביי) אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכן הלכה והני מילי בדיני אדם

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני וכו'. דהוו להו קדושין גמורים כדבריו ונאמן הוא לאסור את עצמו:

עובד כוכבים שקדש וכו' חיישינן שמא מעשרת השבטים בא:    שנשאו עובדות כוכבים וקסבר עובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר:

ודווקא בדוכתא דקביעי:    בני עשרת השבטים והיינו בחלח ובחבור [מ"ב יח] ששם הגלם מלך אשור וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

בנך קרוי בנך וכו':    דנפקא לן מכי יסיר את בנך [דברים ז] דלא כתיב כי תסיר את בנך אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך קאי דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים לאו בנך מיקרי אלא בנה ולא קרינא ביה כי תסיר את בנך הלכך עובדי כוכבים גמורים נינהו:

והא איכא בנות שנשבו ונשאום עובדי כוכבים והולידו מהן ואמר רבינא לקמן בפרקין ובפ' שני דיבמות (דף כג א) בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דכתיב בתו לא תקח לבנך וגו' כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר מכלל דאבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק שמא תלד לו בן ויסירנו האב מאחרי וקא קרי ליה בנך וליחוש לקדושין:

גמירי דבנתא דההוא דרא:    דעשרת השבטים:

כי בנים זרים ילדו:    אלמא בן ישראל הבא על העובדת כוכבים זר הוי:

מר זוטרא וכו' על פי שנים עדים שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריכה עדים:    משום דאי בעי מהדר ולומר לא היה כן לא יוכלו לומר כן שאלו יעידום ומשום הכי הוא שהצריך הכתוב עדים ואנן שאין אנו שקרנין ולא הדרינן בן אין אנו צריכין עדים:

או דלמא שאפי' הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאתי אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום:

לא איברו סהדי אלא לשקרי:    הכופרים בדברים לומר לא היה כן ודוקא בענין ממון הוא דאמרי' הכי אבל בקדושין הא אמרי' לעיל דאפי' שניהם מודים לא מהנו בלא עדים ומיהו אמרו בשם הר"ם ב"ן ז"ל דדוקא קדושי כסף וביאה הוא דלא מהנו בלא סהדי אבל קדשה בשטר שהוא כתב ידו אף על פי שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי דהא לשוויי שטרא לא בעינן עדים לדידן דקי"ל [גיטין דף פו ב] כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ובגירושין נמי אע"פ שהוא דבר שבערוה מהני בדיעבד דהא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים הוא א' מג' גיטין פסולין שאם נשאת הולד כשר כדאיתא בפרק המגרש (דף פו א) וה"נ אם קדשה בשטר כזה מקודשת והביא ראיה מדאמרינן בפ' ד' אחים (דף ל ב) כיצד ספק קדושין זרק לה קדושיה ספק קרוב לו וכו' ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו ספק גירושין [מה שאין בקדושין] ואמר רבא כל שיש בקדושין יש בגירושין ויש בגירושין שאין בקדושין וזהו דקדושין למעוטי זמן דליתא בקדושין ומדלא מפיק אלא זמן ש"מ דכתב ידו בלא עדים כי היכי דאיתיה בגירושין איתיה בקדושין:

גרסי' בגמ' אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אחד אומר אכלת והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן:    וה"פ אמר לו עד אחד אכלת חלב שוגג ואתה חייב קרבן נאמן העד וכשר הקרבן ואין כאן משום או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים והכי דרשינן ליה בשמעתא קמייתא דהאשה רבה ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש:

ואמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והלה אומר לא נטמאתי פטור טעמא דאמר לא נטמאתי הא שתיק מהימן ואמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן:    כלומר ואסור לקרבן אבל לסקלו תרי בעינן דאמר מר [ב"ק דף מד ב] כמיתת בעלים כך מיתת השור:

ותנא תונא:    לענין פסולי קרבן בזבחים (דף עא א) ובבכורות (דף מא א) ושנעבדה בו עבירה ושהמית ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים האי על פי עד אחד היכי דמי אי דקא מודי בעלים היינו ע"פ בעלים אלא לאו דשתיק וצריכא. לאשמועינן בכולהו דשתיקה כהודאה היא:

דאי אשמעינן הך קמייתא דאי לאו דקים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזו ליה בימי טומאתו:    כלומר ולא איכפת ליה להכחיש והודאה מיהא לא הויא ומותרין לטהורים:

ואי אשמעינן התם משום דקא מפסדי מיניה בימי טהרתו אבל שורו נרבע מימר אמר כל שוורין לאו לגבי מזבח קיימי:    ולא איכפת ליה להכחיש והודאה מיהא לא הויא ומותר להקרבה. צריכא:

איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד מהו:    כלומר אמר לו עד אחד אשתו זינתה והוא שותק. מהו. לאסור עליו אמר אביי היא היא רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל יומא חד נגה ליה ולא אתא שדר שליחא אבתריה אדאזל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא אורחא כי אתא שליח א"ל אשתך זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלן הוא. כלומר אי מהימן לך האי עד כשאר עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלן הוא אפקה הואיל ולא הכחשתו:

ורבא אמר אי מהימן לך כבי תרי אפקה ואי לא לא תפקה:    זו היא סוגיית הגמ'. ודייקי' עלה מדאמרי' בגיטין פ' הנזקין (דף נד ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמר אביי כל שבידו נאמן טעמא דבידו הא לאו הכי לא ותירץ ר"ת ז"ל דבסוגיין היינו טעמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא והתם מיירי באומר איני יודע ומש"ה לא מהימן אלא במידי דבידו ולפיכך מי שאמר לחברו נתנסך יינך ושתק אסור משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר איני יודע אין העד נאמן עליו אם לא היה בידו ואמרו עוד בתוספות שנראה שאם אנו יודעים בו ששתק מחמת שאינו יודע אם אמת הוא אם לאו גם אם העד עצמו אומר שלא היה בעל הבית יודע אין סברא לומר שם שתחשב שתיקתו כהודאה דאין דומה שתיקתו אלא כאיני יודע בעלמא והא דדייקינן גבי עד אחד שאמר לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי הא אשתיק מהימן היינו כגון שאמר דאחר שאכלו בשוגג חזר ונודע לו וכן נטמאו טהרותיך שאומר בפניו נטמאו וכן המית ע"פ עד אחד ואף סמיא נמי באומר שגם הוא יודע ועובדא דינאי המלך נמי שהיו אומרים שאמו נשבית במודיעים כדאיתא בגמ' בשאמר העד שגם המלך עצמו ידע אחרי כן שהוא אמת אבל במקום שאינו יודע כלום גם לא היה יכול לידע למה תחשוב שתיקתו כהודאה זהו לשונם בתוס' ולפי שטה זו דאמרי' דטעמיה דאביי דאמר הכא נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא רבא נמי הכי ס"ל דכיון דלא פליג אלא באשתו זינתה בעד אחד משום דהויא דבר שבערוה משמע דבשאר איסורין כאביי סבירא ליה כדיניה וכטעמיה דהיינו משום דשתיקה כהודאה דמיא הא אילו אמר איני יודע אינו נאמן והא דמתרץ רבא התם בהניזקין כגון בדאשכחיה ולא א"ל ולבתר הכי א"ל דמשמע דאי א"ל מעיקרא מהימן כולה ברייתא לרבא [בדהוה] בידו מתוקמא דאילו לאו בידו כיון דאמר איני יודע לא מהימן כלל ואפילו במידי דבידו סבירא ליה לרבא דאי אשכחיה מעיקרא ולא א"ל לא מהימן וסייעיה [ר"ת] ז"ל למילתיה