רי"ף על הש"ס/קידושין/דף כח עמוד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · רי"ף על הש"ס · קידושין · דף כח עמוד א· >>
Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מתני' מי שיש לו ב' כתי בנות מב' נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כולן אסורות חוץ מן הגדולה שבגדולות דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות:

גמ' וקיימא לן (עירובין מו, ב) דר' מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי:

מתני' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו:

גמ' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך איתמר אמר שמואל מבקשין ממנו ליתן גט אמר רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה:

איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים וכן הלכתא ואי קשיא לך הא דתנן האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דשעת קדושין כאילו באו עדים בדבר דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן לה מעיקרא באחי בלא בני וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם וכי אתא בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה ור' נתן סבר וכו' ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ועקרה לחזקתה קמייתא דהוה קאי ביה קודם קדושין לאוקמה להך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם למיפסל דבוריה דבשעת מיתה ומיהו אי לא הוה הדר ביה הויא שריא לעלמא דנהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי ארועי מיהא איתרעאי וכל כמה דלא איתכחש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה עד כאן לשון רש"י ז"ל. ולענין הלכה משמע דקי"ל כרבי דאינו נאמן לאסור דהא מה לי לשקר כעדים דמו דקיימא לן [עירובין דף מו ב] הלכה כרבי מחברו ואע"ג דבפרק קמא דבבא בתרא (דף ה ב) וביבמות פרק האשה שלום (דף קיד ב) איבעיא לן אי אמרינן מגו אפי' במקום חזקה או לא התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו וכאותו שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (דף נב א) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט אי נמי שהיה יכול לכתוב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו ומה לי לשקר דבידו כעדים דמו וא"ת והיכי אמרינן דהאי מגו כעדים דמי והאמר בפרק יש נוחלין [ד' קלד ב] גבי זה בני נאמן מפרשינן טעמא הואיל ובידו לגרשה ואייתי' למפשט מינה דבעל שאמר גרשתי את אשתי [נאמן ומסיק דאינו נאמן אלמא] חיישינן לה אפי' מכאן ולהבא אין מאמינין אותו יש לומר שאין אומרי' מיגו ואפי' במה שבידו לחצי טענה אבל הכא הרי בידו לפוטרה מן היבום ולא מרוויח לה טפי במאי דקאמר השתא ועדיין יש לדקדק דאי קיימא לן כרבי נקיטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן לומר אין לי אחים ואילו בפרק יש נוחלין (דף קלה א) אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ומסקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק דאית ליה אחי לא מהימן איהו למימר דלית ליה וניחא לי דהתם שאני דאיכא הכא קלא דאיכא סהדי במדינת הים וכל היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא אפומא דסהדי נטרינן להו ולא מקילינן באיסור אשת איש אבל בחזקה [בעלמא] שאין אנו יודעין שיש עדים בדבר שיהא אפשר להתברר על פיהם נאמן משום מה לי לשקר והרב אלפסי ז"ל השמיט כל זה וכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שסמך לו על מה שהביא משנתינו דאמר יש לי בנים נאמן שמשם יש ללמוד ג"כ לאומר אין לי אחים שהוא נאמן דליכא למימר דלא דמי משום דאומר יש לי בנים לא מרע לחזקה דאחים ואומר אין לי אחים מרע לה דליתא שהרי אפשר שהיו לו ומתו שאילו אומר לא היו לי אחים מעולם ודאי דלא מהימן והיינו ההיא דבפרק יש נוחלין דאמרינן והא איכא עדים במדינת הים דאלמא משום מגו לא מהימן לאכחושי קלא וחזקה אלו דבריו ז"ל ומכל מקום לפי זה מי שהיה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אחים נאמן אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ג מהלכות יבום וחליצה שאינו נאמן ונראה שסמך לו על אותה סוגיא שבפרק יש נוחלין דאביי גופיה דאוקי הך אוקימתא הכא אמר התם הא איכא עדים במדינת הים וכו' ורבא נמי אסיק ואמר זיל חוש לה ולא הסכימה דעתו ז"ל באלו החלוקים שכתבנו:

מתני' מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים:    שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה:

גדולות:    כת הראשונה:

קטנות:    כת שניה:

ואמר קדשתי את בתי הגדולה:    אמר לבעל בשעת קדושין קדשתי לך את בתי הגדולה:

כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות:    מפרשינן בגמ' דבשאין בכת שניה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היו אמצעיות בכת שנייה אפילו לרבי מאיר היו מותרות משום דלא מקריא גדולה אלא א"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת והיינו דלא קתני איני יודע אם אמצעיות שבקטנות. ואע"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעיות שבגדולות אף על גב דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שניה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דתני איני יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכל שכן אמצעיות שבגדולות [אסורות]:

רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:    מפרשינן בגמ' דבהא קא מיפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה ממש שבכולן קאמר:

קדשתי את בתי הקטנה:    מתפרשה היא בבבא קמייתא:

גמ' וקיימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי ובגמ' פרכינן למימרא דרבי מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא והא איפכא שמעינן להו דתנן עד הפסח:    כלומר האומר קונם דבר פלוני עלי עד הפסח:

אסור עד שיגיע עד שיהא פסח אסור עד שיצא עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע:    כלומר ומשהגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספיקא שיהא צריך לשאול אי זה הוא וכי אמר פני קמא דכולהו קאמר:

ר' יוסי אומר עד שיצא:    דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעינן הי ניהו ואפילו אחרון הוי תחלתו פני לסופו. ואמרי' אמר רב מוחלפת השטה. כלומר הך דנדרים והתניא וכו' בניחותא וסוגיין נמי בנדרים בפרק קונם (דף סא ב) הכי סלקא דמוחלפת השטה מיהו הכא בסוף סוגיין [דף סה א] אמרי' דבלישנא בעלמא קא מיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא ומר סבר עד דמפני פסחא לפי זה לא צריכין לאפוכי ההיא דנדרים. ולענין הלכה הר"ם במז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות נדרים דהאומר עד פני אינו אסור אלא עד שיגיע לפי שסמך לו על סוגיא דנדרים דאתאמרא בדוכתה דמסקינן בה דמוחלפת השטה ועוד דהכא והתם מסייעינן ללישנא דמוחלפת השטה ואמרינן והתניא וכו' וכיון דקיימא לן דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר"י נקיטינן דבאומר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע דרבי יוסי הכי אמר אבל הרמב"ן ז"ל פסק דאסור עד שיצא דלמסקנא דסוגיין דהכא לא צריכינן לאפוכי ואע"ג דברייתא איפכא תניא טפי עדיף לאפוכי ברייתא מקמי מתני' הלכך נקיטינן דאסור עד שיצא דרבי יוסי הכי אמר:

מתני' האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותיה:    דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו:

ומותר בקרובות קטנה וכו':    שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא ליה גרושתו ונאסרת בקרוביו:

קטנה:    הבת:

גדולה:    האם. ואמרינן בגמ' דהך בבא דהיא אומרת לא קדשת אלא בתי צריכא דסד"א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב ומדרבנן להימניה לדידה ותאסר ברתא בדבורא דידה קמ"ל:

גמ' מבקשין ממנו ליתן גט:    אבבא דקדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין הא לאו הכי ודאי כופין דמאי איכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום:

ואם נתן גט מעצמו:    בלא בקשה:

כופין אותו ליתן כתובה:    דגלי דעתיה דקדשה וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראין הדברים שאף על פי שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע"כ ומשמע מהכא לכאורה דארוסה יש לה כתובה דליכא למימר דהכא כשכתב לה דאם כן היאך מכחישין זה את זה והלא מספר כתובתה נלמוד שקדשה אבל אינה ראיה דאיכא למימר דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי עסקינן:

המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים:    לדברי העד ומפרשינן טעמא בגמ' [דף סה ב] משום דילפינן דבר דבר מממון דכתיב התם [דברים יט] על פי שנים עדים יקום דבר וכתיב הכא [דברים כד] כי מצא בה ערות דבר ופרכינן אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן נימא דהודאת בעל דין כמאה עדים ומהדרינן התם לא קא מיחייב לאחריני. כלומר אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא. אבל הכא קא מחייבה לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא נאסרת בקרוביו כך פרש"י ז"ל ואין צריך אלא משום דאסר לה אכולי עלמא: