רי"ף על הש"ס/קידושין/דף יא עמוד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

זה בחליפיו ((ד"ת מ"ז) רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה במסירתו להדיוט):

גמ' שמעת מינה מטבע נעשה חליפין אמר רב יהודה הכי קאמר כל הנישום דמים באחר וכו' וכבר ברירנא לה בפרק הזהב (בסי' שנ"ז שנ"ח) ופרישנא לה התם שפיר:

ת"ר כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט זה האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים שנאמר (ויקרא, כז) ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אין נותן לו אלא מנה אמאי הכא נמי נימא שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי:

מתני' כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות ושלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבים כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים:

 

רבנו ניסים (הר"ן)

שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו והכי איתא בהדיא בתוספתא [דפירקין] דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ותנא דמתניתין אורחא דמלתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תמיד מה שאין כן בקרקעות והא דאמרינן בריש בבא בתרא [דף ג א] כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק דמשמע לכאורה דחזקה דחד לא מהניא לאידך התם לאו בקנין חליפין עסקי' אלא בקנין חזקה דבתר הכי הוא דמתרץ לה בחליפין דאוקימנא כגון שקנו מידם ברוחות:

גמ' שמעת מינה מטבע נעשה חליפין:    דקס"ד דכל הנעשה דמים דקתני היינו מטבע שהוא ניתן דמים באחר בכל מקום ואשמועינן מתניתין דאע"ג דבתורת דמים קיימא לן דלא קני כי יהביה בתורת חליפין קני שמעת מינה וכו' ואנן קיימא לן בפרק הזהב (דף מו א) דאין מטבע נעשה חליפין:

כל הנישום דמים באחר:    כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה וכו' אם נתנו בתורת חליפין נקנה חליפין במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמעי' דתורת חליפין הוי במטלטלין ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוי חליפין ולהא מלתא נעל לאו דוקא: וכתב ר"ח ז"ל בפרק הזהב שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנשום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חברו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גריע טפי דהא איבעיא לן התם (דף מז א) חליפין ומקפיד עליהן אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן דקנה מ"מ משמע דכשאין מקפידין בהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין דאמרינן התם [ריש דף מז א] דמכור לי באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנשום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין [אותו] באחר והאריך הרי"ף ז"ל בפירוש שמועה זו בפרק הזהב ואכתוב בה שם יותר בס"ד:

מתני' בפרקין רשות גבוה בכסף:    כלומר דמעות הקדש קונות כדילפינן בגמ':

ורשות הדיוט בחזקה:    כלומר במשיכה:

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:    וגרסינן עלה בגמ' ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. כלומר שימשוך את השור ויחזיק בבית:

משכו במנה:    כלומר משכו הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר:

עד שעמד במאתים נותן מאתים:    משום דכי אייקר ברשותיה דהקדש אייקר הואיל ולא נתן מעות דכתיב [ויקרא כז] ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו דאלמא קנין גבוה בכסף:

משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש:    כלומר דכיון שאם משכו מיד הדיוט היה צריך לשלם מאתים שהרי קנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל בהקדש נמי דיינינן הכי:

פדאו במאתים:    כלומר שנתן את המעות ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו:

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי עד כאן סוגיית הגמ': ואיכא למידק עלה למה לי דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בלא דמים נמי קנה באמירה בעלמא דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי תימא ה"מ במקדיש אבל במוכר לא ליתא דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (דף קלג ב) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא דאמר ליה אבוה אמטייה לגזברים ולא תשיימיה את אלא לישיימו אינהו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו (דף כז א) אמר אחד הרי היא שלי בעשר וכו' ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר י"ל התם הוא משום דמאי דאמר [חמשים] איכא רווחא להקדש והוי כעין נדר ושייך ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן נדר ולפיכך הקדש אינו קונה אלא בדמים ומאי דאמר בתר הכי פדאו במאתים דמשמע דדוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא לא אע"ג דהתם איכא רווחא להקדש התם נמי היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר ולפיכך דוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא היה יכול לחזור בו דאע"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה משום דהדיוט בכי האי גוונא קאי במי שפרע איכא למידק מדאמרינן בפרק הנזקין (דף נב א) אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. כלומר לתועלתן של יתומים כדמפרש התם וכדאיתא בסוגיא דהכא גבי הקדש ובתר הכי אמרי' יהיב זוזי ליתמי אפירי ואייקור דמצו הדרי בהו מטעמא דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואמאי נימא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי כדאמרינן הכא יש לומר דלא דמי דהתם יתומים הדיוטות נינהו ודינייהו במשיכה אלא דאמור רבנן דהיכא דטבא להו לדידהו קנו בכספא כגון דיהיב להו זוזי אפירי וזול אבל אייקור דאיכא פסידא דינייהו במשיכה ואע"ג דאחר קאי במי שפרע אבל מהקדש קונים בכסף ואפי' במקום פסידא ומהכא משמע דהיכא דיהיב גזבר מעות של הקדש אפירי וזול לא מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דהדיוט קאי במי שפרע ואיהו נמי בכסף קני וכן כתב הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות מכירה שאם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש למד ז"ל מההיא דפרק הנזקין וכמו שכתבנו והוא מן התימה והראב"ד ז"ל הודה לו ג"כ בהשגות וכתב כן הוא אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול וזו היא ששנינו [שקלים סוף פרק ד] מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד ההקדש על העליונה עד כאן וההיא דקבל לספק סלתות אינה ענין לזו דהתם כיון שלא היו הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר אבל גזבר שנתן דמים על פירות ידועים והוזלו משמע מסוגיא דהכא דלא הדר ביה כיון שקנה לגמרי והדיוט נמי בכה"ג קאי במי שפרע ולפיכך צ"ע בדבריהם ז"ל. וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד ממנה לצדקה דצדקה נמי קניא באמירה כדכתיב בפיך [ר"ה דף ו א] זו צדקה ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרי' בפרק הנזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש הכי נמי דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (דף ז א) מבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרי' ואם תמצי לומר יש יד לצדקה ופסקו הראשונים ז"ל כאם תמצי לומר אלמא סבירא לן דאין היקש למחצה ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורין כאן ובפרק הנזקין:

מתני' כל מצות הבן על האב:    מפרשינן בגמ' דהכי קאמר כל מצות הבן המוטלות על האב לעשותן כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה:

אנשים חייבין:    שאב חייב בהן אבל לא האם כדילפינן בגמרא:

וכל מצות האב המוטלות על הבן:    לעשותן דהיינו מורא וכבוד אחד הבנים ואחד הבנות חייבות בהן:

כל מצות עשה שהזמן גרמא:    שהזמן גורם לה שתבא כגון לולב ושופר ודכותייהו:

נשים פטורות:    ובגמ' ילפינן הכי מתפילין:

וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין:    חוץ מת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן דנשים פטורות כדילפינן בגמרא ובמצות עשה שהזמן גרמא נמי יש מצות שהנשים חייבות בהן כדאיתא בגמרא ואף ע"ג (דהתם) דקתני כל הא א"ר יוחנן [דף לד א] דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ:

וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כלאו דשאור וחמץ בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות וילפינן לה [דף לה א] מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

חוץ מבל תשחית ובל תקיף:    דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ואשה בהשחתת זקן עצמה אינה ואינה מוזהרת על זקן אנשים וכיון דאינה בהשחתת זקן כלל אינה בהקפת הראש בין של עצמה בין של אחרים דלהכי אקשינהו להדדי בחד קרא ללמד שכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומיהו מדרבנן מיתסר להקיף ראש של זכר ואפי' קטן כדאמרי' בנזיר (דף נז ב) דידך מאן מקפה להו חובה חובה תקברינהו לבניה ועבדים כיון שיש להן זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה:

ובל תטמא למתים: