רי"ף על הש"ס/כתובות/דף יב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · כתובות · דף יב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ועד כאן היינו באין בשבת אבל אין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה:

גמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שהיה גדול עומד על גביו כלומר מעיד עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן:

זכור אני באשה פלונית

טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנידש ונפח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפי' קודם דישה וניפוח אינה אלא מדרבנן שמא נתגלגלה עצם כשעורה לשם ע"כ ומ"מ הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתני' אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כ"ש בדאורייתא ובגמרא יהבי טעמא משום דבית הפרס דרבנן:

ועד כאן היינו באים בשבת: משום דתחומין דרבנן:

ואין נאמנין לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד כו': מקום היה לו כאן להספיד מתיו כשהוא מוליכן לבית הקברות שלו לעשות שם מושבות ומעמדות שהיו עושין שבעה למת וסד"א דהני מפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנו קמ"ל דלא כיון דאפוקי ממונא הוא:

גמ' והוא שהיה גדול עמו: לאו אכולה מתני' קאי אלא אזה כתב ידו של אבא ויצאתה בהינומא ולשהיה חולק על הגורן נמי קאי למסקנא דהא מוקמינן לה כר' יהודה דסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והלכך אף לתרומה נמי בעינן שני עדים כיוחסין אבל לשהמקום הזה בית הפרס וע"כ היינו באים בשבת לא קאי דהתם בעד אחד סגי ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת ושומעין להם כדאיתא בעירובין [דף נח ב] ואי קאי עלייהו תיפוק משום גדול גופיה אלא ודאי כדאמרי':

דכיון דקיום שטרות דרבנן: דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ריש לקיש [דף יח ב] עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומש"ה הימנוהו רבנן בדרבנן לפי שאע"פ שעדות זה פסול מן הדין כיון שהיה תחלתו בפסול קטנות אין כאן עוקר דבר מן התורה שהם אמרו והם אמרו הם הצריכו עדות והם הכשירו באלו ומיהו כי איצטריך להאי טעמא היינו משום פסול קטנות אבל משום פסול קורבה לא והכי מוכח בגמ' דאמרי' ואי אשמעינן רביה משום דאית ליה אימתיה כו' ולא אמרי' מפני שהוא רחוק הילכך האי גדול דבעי בהדיה אע"פ שהוא קרוב [לעידי השטר] נאמן דעידי קיום אע"פ שהם קרובים לעידי השטר כשרים וכתב הר"ז הלוי דהיינו טעמא משום דעדות שני קרובים לעלמא היינו טעמא דפסול משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה כדמוכח בירושלמי כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ובעידי השטר ליכא הזמה לפי שיש לומר אחרוהו וכתבוהו כדתניא בפרק אחד דיני ממונות (דף לב א) וכן בפרק גט פשוט (דף קעא א) שטר שכתוב בו באחד בניסן בשמיטה ובאו שנים ואמרו והלא עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו ועוד כתב ז"ל דבעדות על פה הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם משמע דס"ל ז"ל אפילו כתיב בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו דסתם עדות בעל פה הוא וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפרק מרובה [סי' קלה] גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתוב בו שנכתב בזמנו וכן נראה עיקר אבל מ"מ כל שלא כתבו בו כן יש לתלות שמא אחרוהו וליכא הזמה ומש"ה יכול קרוב להעיד על חתימת קרובו דעדים קרובים זה לזה אין טעם פסולן אלא משום הזמה והכי איתא בירושלמי בפ' זה בורר [הלכה ט] לא יומתו אבות על בנים והרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובים לבעלי הדין ומניין אף הדיינים כלומר שלא יהו קרובים לבעלי הדין שנאמר ובנים לא יומתו על אבות ומניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגים ומניין שלא יהו הדיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי דיינים מה עדים אין קרובים זה לזה אף דיינין אין קרובים זה לזה ע"כ בירושלמי וכתוב [בהלכות] בפ' זה בורר אלמא פסול עדים הקרובים זה לזה אינו אלא משום הזמה ומש"ה בשטר דלא שייכא הזמה כשרים ויש לדון על זה דבגמ' בפ' זה בורר (דף כח א) אידחי טעמא דהזמה דאמרי' התם בנים לעלמא מנא לן כלומר עדים קרובים דפסולים לעלמא מנ"ל אמר רמי בר חמא סברא הוא דתניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם כו' ואי ס"ד בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו וא"ל רבא וליטעמיך הא דתנן ג' אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה כלומר לענין חזקה איתניא שכל אחד מהשלשה מעיד עם אחר על שנה אחת ועל פי עדותן מועלת חזקת שלש ולא אמרינן שנפסל עדותן מפני שצריכין שני אחין בקיום חזקה זו לפי שעדות כל שנה ושנה היא עדות בפני עצמה והן עדות אחת להזמה שאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ולא נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קא אתיא ליה ה"נ הזמה מעלמא קא אתיא ליה אלמא טעמא דהזמה אידחי ליה לפיכך נראה דטעמא דקרובים פסולים לא משום הזמה הוא אלא משום גזרת הכתוב כדמסקינן התם בפרק זה בורר בתר דאידחי טעמא דהזמה אמר ליה א"כ נכתוב בן על אבות אי נמי הן על אבות מאי בנים דאפילו בנים לעלמא וכ"ת א"כ היאך בן מעיד על חתימת אביו והרי שני קרובים מצטרפין לעדות אחת לאו קושיא היא שאלו שתי עדיות הן שאביו כשחתם העיד על מנה שבשטר וזה מעיד על כתב ידי אביו וכל כי האי גוונא אע"פ ששני העדיות צריכין לגביית הממון לא מפסל כדאמרינן בעדות חזקה דהרי אלו שלש עדיות ומצטרפים לקיים החזקה ומש"ה בין למה שכתבנו בין למה שכתב ר"ז הלוי ז"ל משמע שכשם שעידי הקיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר כך דייני הקיום אע"פ שהם קרובים לעידי השטר כשרים דמה לי עידי קיום מה לי דייני קיום וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ומ"מ צריך לעיין כיון דאידחי טעמא דהזמה אם נכשיר עדות עדים שהעידו בפני דיינים קרוביהם וראיתי מי שכתב דנהי דאידחי בגמרין טעמא דהזמה היינו דוקא בעדים קרובים זה לזה לפי שאם יוזמו לא יהא נהרג בעדות אחיו אלא בסבת עדות אחיו אבל עד המעיד לפני דיין אם הוזם לא יהא נהרג ולא ישלם ממון אלא על פי אחיו שאפילו תאמר שיבאו עידי הזמה ויעידו בפני ב"ד אחר אעפ"כ צריך ב"ד ראשון להעיד בפני ב"ד שני היאך העיד קרובו בפניו ונמצא משלם ע"פ עדות ב"ד קרובו ולא ידעתי מהו שהרי עידי הזמה יכולין להעיד בפני ב"ד אחר שהעדים הראשונים העידו כך בפני ב"ד קרוביהם ושעמם היו במקום פלוני באותו זמן שאמרו שראו העדות א"נ בשתי כתי עדים שאחת מעידה על עדותן ואחת מזימה אותן ונמצא שאין אנו צריכין לעדות ב"ד הראשון כלל אבל אם באנו לחלק כך הייתי אומר דכיון שאמרה תורה לא יומתו אבות על בנים ואמרינן בעדות בנים סברא דכל שאנו צריכין שידע קרובו בעבירה שעשה [והוזם] נהרג על פיו מיקרי הילכך כל שהעיד לפני דיין קרוב אע"פ שאין הדיין מעיד עליו מכל מקום אינו נהרג אלא מפני שהעד מעיד שהדיין הקרוב יודע בעדות שקר שהעידו כל כי האי גוונא משלם בעדות אחיו מיקרי דצירוף קורבה יש כאן ולא דמי לשני אחים קרובים [שהוזמו] שאין צריך שידע האחד בעדות האחר דהא קיימא לן דשומעין דבריו של זה היום כו' ואע"פ שאילו לא העיד חבירו לא היה נהרג מכל מקום אין כאן צירוף קורבה בעבירה עצמה ומשום הכי אמרינן דהזמה מעלמא קא אתי לה אבל אין כל זה נח לי שאילו לא הזכיר הירושלמי טעמא דהזמה בשני עדים קרובים זה לזה היה אפשר לומר כן אבל כיון שהוא משתמש בו לפסול עדים קרובים וחזינן דאידחי בגמרא דילן היכי נסמוך בו לפסול מטעם הזמה עדים קרובים לדיינים לפיכך נראה כדברי האומר דכיון דנפקא לן בגמרא דילן מדכתיב בנים שאין קרובים מעידין זה עם זה מהאי טעמא נמי אין מעידין זה בפני זה דכל שהדבר יוצא על פי קרובים הן ששניהם עדים או האחד עד והשני דיין דא ודא אחת היא אלא שיש לתמוה על הרי"ף ז"ל שכתב הירושלמי בהלכות ואפשר שלא כתבו מפני (זה) הטעם אלא ללמוד ממנו עיקר הדין דעדים קרובים לדיינים פסולין שאע"פ שזה יוצא לנו מטעם גמרתנו עיקר הדין לא הוזכר אלא בירושלמי וכיון שעד הקרוב לדיין פסול מסתברא דבקיום שטרות נמי צריך שלא יהו עידי קיום קרובים לדייני קיום כשם שצריך שלא יהו העדים קרובים זה לזה אבל ראיתי בשם הרשב"א ז"ל דיכולין עידי קיום להיות קרובים לדייני קיום דכיון שאין הזמה מצויה אלא היכא דאמרי בפנינו חתמו עידי השטר ביום פלוני וזה דבר רחוק לא חיישינן להכי בקיום שטרות הואיל ואינו אלא מדרבנן והביא ראיה שאם הכשירו בדייני קיום להיות הם בעצמן עידי קיום כ"ש שיש להכשיר בהם קרובים וערערו אחר ראיה זו דאפשר דלא קפדינן בעדות שאי אתה יכול להזימה אלא בזמן שאחרים מעידים בפניהם ולא בזמן שדנין ע"פ ידיעות עצמן והביאו לזה סמך שאינו ברור ואיני מכניס עצמי בזה לפי שאין לו ענין אלא לטעם הירושלמי שהוא פוסל עד קרוב לדיין מטעם הזמה וכיון שהעלינו שאינו אלא מגזרת הכתוב שלא יצטרפו קרובים זה עם זה בדבר אחד נראה בעיני שאין ראייתו ראיה לפי שבכל מקום שאנו צריכין ב' אין שני קרובים מצטרפין לחייב (הקרוב) אבל עד שנעשה דיין בקיום שטרות היינו טעמא לפי שאין אנו צריכין לב' דיין וקרוב אלא דבעלמא גזירת הכתוב הוא שלא יהא עד נעשה דיין ונפקא לן אי מדכתיב ועמדו שני האנשים לדעת רש"י ז"ל אי מדכתיב והיה ביום הנחילו כמו שכתבו המפרשים בפרק יש נוחלין וכיון שהקלו חכמים בקיום השטרות שיהא עד נעשה דיין אין כאן צירוף קורבה שהדיינין על פי עצמן לבד הם מקיימים השטר אבל לקיים אותו ע"פ עדות קרוביהן אין לנו לפיכך נראה שצריך שיהו עידי קיום רחוקים מדייני קיום ונמצינו למדין שעידי קיום יכולין להיות קרובין לעידי השטר ומשנתינו היא זו זה כתב ידו של אבא ודייני קיום ג"כ ה"ה והוא הטעם שיכולין להיות קרובין לעידי השטר אבל עידי קיום צריכין שיהיו רחוקים זה מזה וכן צריך שיהו רחוקים מדייני הקיום ולענין דיינים שדנין על תנאים ועניינים שבמלוה עצמה הדבר ברור שצריך שיהיו רחוקים מעידי השטר עצמו כשם שצריך שיהו רחוקים מהם כשמעידים בפניהם על פה שאע"פ שעדים החתומים על השטר משעה שחתמו נעשה כאילו נחקרה עדותן בב"ד מ"מ צריך ב"ד שדנין על הממון [שלא] ידונו אותו בעדות קרוביהן שמעידין על הממון בעצמו אבל מה שיש לדון בו הוא אם צריך שיהו דייני (ועידי) קיום רחוקים מהדיינים שדנין על המלוה בעצמו או שנאמר שכיון שענין הקיום נגמר כבר ע"פ עדיו ודייניו אע"פ שדייני המלוה קרובים להם כשרים לפי שכל א' ואחד ענין בפני עצמו הוא ואע"פ שאין דין דייני מלוה יוצא אלא מחמת הקיום הראשון ה"ל כי ההיא דתנן גבי חזקה הרי אלו ג' עדיות וכאן ג"כ ב' דינים חלוקים הם והרא"ה ז"ל כתב שדייני קיום יכולין להיות קרובים לדיינים שדנים על המלוה כל שאין צריכין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט