רי"ף על הש"ס/ברכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש |
על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים



מתניתין:[עריכה]

מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין. נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה: את שלמיטה צורך בהן - פטורין, ואת שאין למיטה צורך בהן - חייבין. אלו ואלו פטורין מן התפילה.

גמרא:[עריכה]

מוטל לפניו - אין, שאין מוטל לפניו - לא.

ורמינהו: מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. אין לו בית לחברו, עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואין מברך ואין מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין. ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה. רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. ואמר רבי יוחנן: תשמיש המיטה איכא בינייהו.

קתני מיהת: אוכל בבית אחר, ואפילו הכי, פטור מקריאת שמע ומן התפילה.

אמר רב אשי: כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי, דכתיב (בראשית כג): "ואקברה מתי מלפני". אטו ההיא שעתא, קמיה הוה רמיא?! אלא כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי.

תנו רבנן: המשמר את המת, ואף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. ואם היו שניים, זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא.

תנו רבנן: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל, ואם עשה כן, עובר משום "לועג לרש - חרף עושהו" (משלי יז). ודווקא בתוך ארבע אמות, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע; אבל חוץ לארבע אמות שרי.

אמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא נצרכה אלא לדברי תורה; אבל למילי דעלמא לא. ואיכא דאמרי אמר רבי אבא בר כהנא, לא נצרכה אלא אפילו לדברי תורה, וכל שכן למילי דעלמא.

וקא כתב רבינו האי גאון זצ"ל משמייהו דקמאי, דכלישנא קמא עבדינן, דאין אומרים דברי תורה לפני המת אלא דבריו של מת בלבד, אבל מילי דעלמא אמרינן.

תנו רבנן: המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי החמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון. ואם היה מתיירא מפני הגנבים או מפני הליסטים, מותר. וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה; שאם היה מתיירא מפני הגנבים או מפני הליסטים, מותר להניחה על גבי החמור שהוא רוכב עליו1.

אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה את המת ואינו מלווהו, עובר משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי יז). ואם ליווהו מה שכרו? אמר רבי יוסי, עליו הכתוב אומר: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו" (משלי יט).

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים, נופל בגיהנום, שנאמר: "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון" (תהלים קכה).


נושאי המיטה וחילופיהן - תנו רבנן: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע; ואם התחילו, אין מפסיקין.

תנו רבנן: העם העוסקין בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם - נשמטין אחד אחד וקורין. אין המת מוטל לפניהם - יושבין וקורין, והוא יושב ודומם; הם עומדים ומתפללין, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר: "צדיק אתה ה' על כל הבא עלינו. יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים".

מתניתין:[עריכה]

קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו.

העומדים בשורה, הפנימיים פטורים, והחיצונים חייבין.

גמרא:[עריכה]

תנא: ואם יכולים להתחיל ולגמור, אפילו בפרק אחד או פסוק אחד, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו.

תנו רבנן: שורה הרואה את הפנים, פטורה; ושאינה רואה את הפנים, חייבת.

רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל, פטורים; ומחמת כבוד, חייבין.

אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאיים בבגדו, פושטו ואפילו בשוק, שנאמר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא).

כל מקום שיש בו חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.

מתניתין:[עריכה]

נשים ועבדים וקטנים, פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.

גמרא:[עריכה]

קריאת שמע ותפילין, דהוה ליה מצוות עשה שהזמן גרמא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. תפילה ומזוזה וברכת המזון, דהוה ליה מצוות עשה שלא הזמן גרמא, וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות.

נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, דאמר קרא, "זכור" (שמות כ) ו"שמור" (דברים ה): כל שישנו בשמירה, ישנו בזכירה; והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה.

מתניתין:[עריכה]

בעל קרי מהרהר בליבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון, מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.

גמרא:[עריכה]

אמר רב יהודה אמר שמואל: ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא. ספק אמר 'אמת ויציב' ספק לא אמר, חוזר ואומר. אלמא קסבר קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא.

ורבי אלעזר אומר: ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא, חוזר וקורא. ספק התפלל, ספק לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל.

רבי יוחנן אמר: ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

ולית הלכתא כשמואל, דאמר קריאת שמע דרבנן, דקיימא לן: קריאת שמע דאורייתא. והלכתא כרבי יוחנן, דאמר: הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ומפרשי רבנן, דהני מילי ביחיד, ואדעתא דרשות; אבל אדעתא דחובה, אסור. וציבור, בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות, אסור; דקיימא לן דתפילות כנגד תמידין תיקנום, וכשם שאין הציבור מביאין עולת נדבה, כך אין הציבור מתפללין תפילת נדבה. אבל היחיד מתפלל תפילת נדבה, שכן היחיד מביא עולת נדבה; הלכך אין היחיד מתפלל תפילת המוספין תפילת נדבה, שאין מתנדב בקרבן מוסף.

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל: "היה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל - פוסק, אפילו באמצע ברכה", מפרשי ליה רבנן, כגון שהתפלל תפילתו אדעתא דחובה, ושכח שכבר התפלל, ועמד להתפלל אדעתא דחובה, ונזכר שכבר התפלל - פוסק, ואפילו באמצע ברכה. שאם בא לגומרה, נמצא כמי שמקריב שני תמידין בשחרית, שהוא עובר משום בל תוסיף; ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה. ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דלא קאמר רבי יוחנן: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא תפילת נדבה, כגון תחנונים וכיוצא בהן; אבל תפילת חובה לא קאמר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין - אם יכול לחדש דבר בתפילתו, כדי שתהא תפילתו תחנונים, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל.

אמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, איבעיא לן: הני בני (בי) רב דטעו ומתחילו בתפילת חול בשבת, מהו שיגמרו? אמר להו: גומר כל אותו ברכה, דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה; ומשום כבוד השבת, לא אטרחוה רבנן.

אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל. רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל.

במאי קא מיפלגי? רב הונא סבר: היחיד אומר קדוש, ורבי יהושע בן לוי סבר: אין היחיד אומר קדוש. וכן אמר רבי יצחק: אין היחיד אומר קדוש.

אמר רב אדא בר אהבה: מניין שאין היחיד אומר קדוש? שנאמר, "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב): כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. וכולי עלמא מיהת, מיפסק לא פסיק.

איבעיא להו: מהו שיפסוק ב"אמן יהא שמו הגדול מבורך"? ומסקנא דלא פסיק.


גרסינן בפרק כל כתבי הקודש, אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שנאמר: "בפרוע פרעות בישראל" שופטים ה; מה טעם? משום ד"ברכו ה'".


גרסינן בסוטה: בזמן ששליח ציבור אומר "מודים", העם מה הם אומרים? "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך". ושמואל אמר: "...ה' אלהינו ואלהי כל בשר על שאנו מודים לך". רבי סימאי אומר: "...יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך". נהרדעי אמרי משום רבי סימאי: "ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו". רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי: "כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותקבץ גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעבדך ולעשות רצונך, על שאנו מודים לך".

אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לכולהו, דנימא הכי: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית; ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו; כן תחיינו ותנחמנו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך".


כתב רבינו האי גאון זצ"ל, דמנהגא דרבנן, כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח ציבורא דמצלי בלחש, דמעכב עד דמסיימי; וכד פתח שליחא דציבורא, מתחיל "ה' שפתי תפתח" ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש, ועני קדושה בהדי ציבורא. ושפיר דמי למעבד הכי, דלית בה הפסקה. והא דאמור רבנן: "אם יכול להתחיל ולגמור" - היכי דמתחיל מקמי שליח ציבור; אבל כד מתחיל בהדי שליח ציבור, שפיר דמי.


רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם - תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. ומעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא, ואמר לו: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה כג): מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

אמר רב נחמן בר יצחק, נהוג עלמא כתלתא סבי: כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה, כרבי יאשיה בכלאים, כרבי אלעאי בראשית הגז.

כי אתא זעירי אמר: בטלוה לטבילותא, ואמרי ליה בטלוה לנטילותא. מאן דאמר לטבילותא, כרבי יהודה בן בתירא. ומאן דאמר לנטילותא, כרב חסדא, דרב חסדא לייט מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא.

איכא מאן דאמר: האי דאמרי, בטלוה לטבילותא - בין לדברי תורה, בין לתפילה. ואיכא מאן דאמר, הני מילי לדברי תורה; אבל לתפילה, צריך טבילה. ולאו טבילה דווקא, אלא רחצה בתשעה קבין. וכתב רבינו האי גאון זצ"ל: כיוון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין, אף על פי שאין להם מים, אין מתפללין עד שירחצו.

מתניתין:[עריכה]

היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק, אלא יקצר. ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא; ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. ולא יתכסה לא במים הרעים, ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ארבע אמות.

גמרא:[עריכה]

תנו רבנן: היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות. והתניא לצדדין? לא קשיא; הא דאפשר, והא דלא אפשר.

התפלל ומצא צואה במקומו, הואיל וחטא, אף על פי שהתפלל - אין תפילתו תפילה, אלא צריך לחזור ולהתפלל במקום טהור.

היה עומד בתפילה ומים שותתין לו על ברכיו, ממתין עד שיכלו המים וחוזר. להיכן הוא חוזר? רב חסדא ורב המנונא. חד אמר: חוזר לראש, וחד אמר: חוזר למקום שפסק. וכתב רבינו האי גאון זצ"ל, דהלכתא כמאן דאמר חוזר למקום שפסק; ואם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש.


גרסינן במגילה בפרק בני העיר: תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: המתפלל צריך שירחיק ארבע אמות ומשתין, והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. אמר ליה רב נחמן: בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל, דתנן: וכמה ירחיק מהן ומן הצואה? ארבע אמות; אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין? אי הכי, קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא! תני "ישהה". כלומר, האי דקתני ירחיק, ישהה הוא. ואמרינן: בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך מתפלל, משום ניצוצות; אלא מתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין, מאי טעמא? אמר רב אשי, שכל ארבע אמות, תפילתו של אדם סדורה לו בפיו, ורחושי מרחשן שפוותיה.

תנו רבנן: היה צריך לנקביו, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תועבה. אמר רב זביד, ואיתימא רב יהודה: לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו, אבל יכול לעמוד על עצמו, מותר. ועד כמה? אמר רב ששת, עד פרסה.

תניא אידך: הנצרך לנקביו אל יתפלל, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד); וכתיב: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" (קהלת ד), ואמר רב אסי, ואיתימא רבי חנינא בר פפא: שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני המקום.

גרסינן בפרק אלו הן הלוקין: אמר רב אחאי: המשהה נקביו, קא עבר משום "בל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא כ). אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא, קא עבר משום "בל תשקצו".


איבעיא להו: מהו שייכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע וישתין בהן מים? מי חיישינן שמא יפנה בהן או שמא יפיח בהן, או לא? רבינא שרי, ורב אדא בר מתנה אסר. אתו ושיילוה לרבא. אמר להו: אסור, גזירה שמא יפנה בהן או שמא יפיח בהן.

תנו רבנן: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו בריחוק ארבע אמות ונכנס. וכשהוא יוצא, מרחיק ארבע אמות ומניחן. אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים, אוחזן בידו ונכנס. רבי עקיבא אומר: אוחזן בבגדו ונכנס. בבגדו סלקא דעתך? דילמא משתלי ושדי להו! אלא אימא, אוחזן בבגדו ובידו ונכנס. ולא יניחם בחורין הסמוכין לרשות הרבים, שמא יטלו אותן עוברי דרכים ויבוא לידי חשד. ומעשה בתלמיד אחד, שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים, ובאה זונה אחת ונטלתן ובאה לפני חכמים. אמרה להם: ראו מה נתן לי פלוני באתנני! כיוון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לגג ונפל ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.

אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה, גוללן כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד ליבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד שלא תהיה רצועה יוצא מתחת ידו טפח.

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא: ביום, גוללן כמין ספר תורה; ובלילה, עושה להם כיס טפח ומניחן. אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שיש שהות ביום ללובשן; אבל אין שהות ביום כדי ללובשן, עושה להן כיס טפח ומניחן. אמר אביי: לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין; אבל הניחן בכלי שאינו כליין, אפילו פחות מטפח.

אמר רבה בר בר חנה: כי הוינן אזליה בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיטא ספרא דאגדתא - הוה יהיב לן; כסתא דתפילין - לא הוה יהב לן. אמר: הואיל ושרו רבנן, לא נטרח.

תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהם מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי.

אמר שמואל: סכין וקערה וככר ומעות, הרי אלו כיוצא בהן.

ואף על גב דשרו בבית הכסא קבוע, כדאמרינן לעיל: "אוחזן בבגדו ובידו ונכנס" - בית הכסא עראי אסור. מאי טעמא? בית הכסא קבוע, ליכא ניצוצות, ולפיכך שרי; ובית הכסא עראי, איכא ניצוצות, ולפיכך אסור אפילו לאוחזן בידו ולהשתין.


גרסינן בפרק המקבל. אמרי דבי רבי ינאי: לתפילה ולתפילין ארבעה קבין. לתפילה - דתניא: הנושא משוי על כתיפו והגיע זמן תפילה, פחות מארבעה קבין - מפשילו לאחוריו ומתפלל; ארבעה קבין - מניחו על גבי קרקע ומתפלל. לתפילין - דתניא: הנושא משוי על ראשו ותפילין בראשו, אם תפיליו רוצצות - אסור, ואם לאו - מותר. באיזה משוי אמרו? במשוי של ארבעה קבין.

תני רבי חייא: המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו, הרי זה לא יסלקם לצדדים, ולא יקשרם בידו, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. אבל קושרן על זרועו במקום תפילין.

משום רבי שילא אמרו: אפילו מטפחת שלהן (ס"א: של לחם) אסור להניח על הראש שיש בו תפילין. וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא.

אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו ונכנס. ופליגא דרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: מניחן על שולחנו, וכן הדור לו. ועד אימת? אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה. וכן הלכה.


אמר רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין, וצר ביה תפילין, אסור למיצר ביה זוזי. אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה - שרי למיצר ביה זוזי. מאי טעמא? הזמנה לאו מילתא היא.

וכן הלכתא. וליתא לדאביי דאמר: הזמנה מילתא היא, דגרסינן בפרק נגמר הדין: איתמר, האורג בגד למת. אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר אסור - הזמנה מילתא היא, ורבא אמר מותר - הזמנה לאו מילתא היא. וקיימא לן דאביי ורבא הלכה כרבא, בר מיע"ל קג"ם.

בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו? תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי, דכיוון דבזיון הוא, אסור. כי קא מיבעיא לי, תחת מראשותיו, מאי? אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותר, ואפילו אשתו עמו. והלכתא כשמואל, ואף על גב דאיתותב. מאי טעמא? כל לנטורינהו טפי עדיף.

והיכן מניחן? אמר רב ירמיה: מניחן בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו.

אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: יומא חד הוה קאמינא קמיה דרבא ואמר: זיל אייתי לי תפילי. ואתאי, ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דההוא יומא - יום טבילה הואי. ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעא.


שניים שהיו ישנים בטלית אחת, קיימא לן כרב יוסף דאמר: אשתו, כיוון דכגופו היא, מותר להחזיר פניו ולקרות. אבל אחר, כגון בניו ובני ביתו, כיוון דלאו כי גופיה הוא, אסור לקרות קריאת שמע עד שתהא טלית מפסקת ביניהם. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים - מותר. ועד כמה? תינוקת - בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק - בן י"ב שנה ויום אחד. ואידי ואידי עד שיהו שדים נכונו ושערך צמח.

תנו רבנן: היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה, חוצץ בטליתו עד צוארו וקורא קריאת שמע. ויש אומרים: עד ליבו. ותנא קמא, הרי ליבו רואה את הערווה? קסבר ליבו רואה את הערווה מותר. והלכתא, ליבו רואה את הערווה אסור.


אמר רבי חנינא: אני ראיתי רבי שתלה תפיליו. מיתיבי: התולה תפיליו יתלו חייו. דורשי חמורות אמרו: "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח), זה התולה תפיליו. ואסיקנא דרבי בכיסיה תלה, אבל תפילין גופייהו אסור לתלותן, בין ברצועה, בין בקציצה.


המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר. גיהק ופיהק לרצונו, הרי זה מגסי הרוח; אבל שלא לרצונו, אין בכך כלום. והמתעטש מלמטה - סימן רע לו, ויש אומרים: ניכר שהוא עכרן. אבל המתעטש מלמעלה - סימן יפה לו: כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה, כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. והרק בתפילתו - כאילו רק בפני המלך; אלא אם נזדמן לו הרוק כשהוא עומד בתפילה, מבליעו בטליתו. ואם הייתה טליתו נאה - מבליעו באפרקסיתו. ואי אנינא דעתו, שדי ליה לאחוריה.

ואסור להתעטף ולהניח ידו על סנטרו כשהוא עומד בתפילה.

והמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, אמר רב הונא: לא שנו אלא שיכול לכוין את ליבו בלחש; אבל אם אינו יכול לכוין את ליבו בלחש, מותר. והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בציבור לא. מאי טעמא? דילמא אתי למיטרד ציבורא.

תניא: היה עומד בתפילה ונתעטש - ממתין עד שיכלה הרוח ומתפלל. בקש להתעטש, מהלך לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח. וכשיכלה הרוח אומר: רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו ובושתנו וכלימתנו; חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותינו. ומתפלל.


אמר רב הונא: תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטינופת, שאי אפשר לו בלא תורה. ואמר רבי יוחנן: בכל מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא.

תניא: לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע; ולא עוד, אלא שאם היה קורא ובא, פוסק.

לא פסק, מאי? אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי משמיה דרבי יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ): "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" וגו'. רב אדא בר מתנה אמר (במדבר טו): "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר". רב אמר (ישעיהו ה): "הוי מושכי העון בחבלי השוא".

פסק, מאי? אמר רבי אבהו, עליו הכתוב אומר (דברים לב): "ובדבר הזה תאריכו ימים".

וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק, ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה. והכין מסקנא בסוף מסכת ר"ה. וכן בתקיעות, וכן בהלל, וכן במגילה. אבל בתפילה בלחוד, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש.


אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו, קורא קריאת שמע. תניא נמי הכי: היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה לו על מתניו, קורא את שמע; ולתפילה, עד שיכסה את ליבו.

אמר רב הונא: שכח ונכנס לבית הכסא בתפיליו, מניח ידו עליהן עד שיגמור. עד שיגמור סלקא דעתך?! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: עד שיגמור עמוד ראשון. וניפסוק וניקום? סבר לה כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד החוזר, מביא את האדם לידי הדרוקן; סילון החוזר, מביא את האדם לידי ירקון.

איתמר: צואה על בשרו, או ידו מטונפת מבית הכסא. רב הונא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרוא קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא? דכתיב (תהלים קנ): "כל הנשמה תהלל יה". ורב חסדא מאי טעמיה? דכתיב (תהלים לה): "כל עצמותי תאמרנה".

וקיימא לן כרב הונא. חדא, דהוא רביה דרב חסדא. ועוד, דקא מקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה, דאמר רב פפא: צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע. פירוש, צואה בפי טבעת. היכי דמי? אי דנראית, פשיטא! ואי דלא נראית, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא, דיושב ונראית, ועומד ואינה נראית. ומאי שנא מצואה על בשרו? דאיתמר, צואה על בשרו או ידו מטונפת מבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע. ומשני: במקומה, נפיש זוהמא; שלא במקומה, לא נפיש זוהמא.

מדקא מקשינן מיניה, שמעינן דהלכתא היא.

איתמר: ריח רע שיש לו עיקר. רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע. ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא.

תניא כוותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולין, ולא כנגד אשפה שריחה רע. ואם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים, או נמוך עשרה, יושב בצידו וקורא. ואם לאו, ירחיק מלוא עיניו. וכן לתפילה. וריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא קרית שמע.

אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קרית שמע, לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בתוכן עורות.

בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר, מהו? אמר להו: (תא חזי) [אתו חזו] הני ציפי דבי רב, דהני גאנו והני גרסי. ולא אמרן דשרי אלא בדברי תורה, אבל בקריאת שמע לא. ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה, אבל בדידיה לא.

איתמר, צואה עוברת. אביי אמר: מותר לקרוא קריאת שמע, ורבא אמר: אסור. והלכתא כרבא. אמר רבא: ופי חזיר, כצואה עוברת דמיא.

אמר רב יהודה: ספק צואה בבית, מותר. באשפה, אסור. ספק מי רגליים, אפילו באשפה נמי מותר. סבר לה כרב המנונא, דאמר: מי רגליים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד (הראשון) בלבד. הא נפל להו לארעא, משרא שרו, ורבנן הוא דגזרו בהו; וכי גזרו רבנן - בוודאן, אבל בספיקן לא גזרו רבנן. ובוודאן עד כמה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין. גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרישומן ניכר.

אמר רבא: הלכתא, צואה כחרשׂ אסורה; מי רגליים, כל זמן שמטפיחין אסורין. היכי דמי צואה כחרש? אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת. ואמרי לה, כל זמן שגוללה ואינה נפרכת.


ואם לאו יתכסה במים ויקרא.

אוקימנא במים עכורין, אבל צלולין לא, משום דליבו רואה את הערווה. והלכה, עקבו רואה את הערווה, מותר; נוגע, אסור.

אמר רבא: צואה בעששית, מותר לקרות קריאת שמע כנגדה; ערווה בעששית, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. מאי טעמא? התם - "והיה מחניך קדוש" אמר רחמנא, והא איכא; והכא כתיב "ולא יראה בך ערות דבר", והא קא חזי.

אמר אביי: צואה כל שהוא, מבטלה ברוק. ואמר רבא: וברוק עבה.

אמר רב: צואה בגומא, פורש סנדלו עליה וקורא קריאת שמע. בעי מר בריה דרבינא: דבוקה בסנדלו מאי? תיקו; ותיקו דאיסורא לחומרא.

אמר רב יהודה: גוי ערום, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ואף על גב דכתיב בהו: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג), הא כתיב בהו ערווה, שנאמר: "וערות אביהם לא ראו" (בראשית ט).

ולא יתכסה לא במים הרעים.

פרישנא הכי: ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא קריאת שמע כלל. ומי רגליים, לא יקרא (אצלם. רש"י בגמרא) עד שיטיל לתוכן מים. תנו רבנן: כמה יטיל לתוכן? כל שהוא. רבי זכאי אומר, רביעית. אמר ליה רבא לשמעיה: עייל לי רביעית, כרבי זכאי. וכן הלכה, לא שנא בתחילה ולא שנא בסוף.

תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מימי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, בין לפני המיטה בין לאחר המיטה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המיטה, קורא מיד; לפני המיטה, מרחיק ארבע אמות וקורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו בית בן מאה אמה, לא יקרא, עד שיניחם תחת המיטה או עד שיוציאם. מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר? קסבר, כל הבית כולו כארבע אמות דמי. אמר רבא: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

תניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין, אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאם, או עד שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי: לא שנו אלא שהניחן בכלי שאינו כליין; אבל הניחן בכלי שהוא כליין, אפילו עשרה מאני, ככלי אחד דמי. אמר רבא: גלימא אקמטרא, ככלי בתוך כלי דמי.

אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה, עושה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. והני מילי היכא דאין לו בית אחר; אבל יש לו בית אחר, מנח ליה התם.

כמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות.

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו - כמלוא עיניו, וכן לתפילה.

לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואף על פי שאין בו צואה, דאמר רבי יוסי בר חנינא: בית הכסא שאמרו, אף על פי שאין בו צואה. ודווקא ישן, אבל חדש לא. אמר רבא: הני בתי כסאי דפרסאי, אף על גב דאית בהו צואה, כסתומות דמיין.

גרסינן בפרק יציאות השבת (שבת י א): אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפילתו בבית המרחץ. ואוקימנא, במרחץ חדש, שעדיין לא רחץ בו אדם; אבל מרחץ ישן, לא. ותניא: הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם קריאת שמע ותפילה, ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפילין, ואין צריך לומר שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתן עומדים ערומים ומקצתן עומדין לבושין, יש שם שאלת שלום, ואין שם קריאת שמע ותפילה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחילה. מקום שבני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צריך לומר קריאת שמע ותפילה, וחולץ תפילין, ואין צריך לומר שאינו מניח.

אמר רב המנונא משמיה דעולא: אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ, משום שנאמר: "ויקרא לו ד' שלום" (שופטים ו), כלומר: שמו של הקב"ה שלמא הוא. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי ליה לאיניש למימר "הימנותא" בבית הכסא. ואף על גב דכתיב "האל הנאמן" (דברים ז), ההוא כמה דאת אמר, "אלהא מהימנא", אבל שֵם גופיה לא איקרי נאמן.

והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה וצלויי, איבעיא ולא איפשטא:

מתניתין:[עריכה]

זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע, צריכין טבילה, ורבי יהודה פוטר:

גמרא:[עריכה]

מהא מתניתין שמעינן דזבין וזבות ונידות ויולדות, כולהו חייבין בתפילה, דדייקינן: טעמא דזב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכי טבילה; הא זב שלא ראה קרי ונידה שלא פלטה שכבת זרע, אין צריכין טבילה לדברי הכל, וכן הלכה:


הערות ופירושים[עריכה]

  • הערה 1: וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה - הרי"ף ז"ל מפרש, שאם מתיירא מפני הגנבים, שיניחם על גבי החמור. ונראה מדבריו שסובר, שאפילו בשעת הסכנה, אין לו לרכב עליהם, שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם ביזיון גדול כזה.
ואם תאמר, והא אמרינן (ירושלמי ברכות ג ה): "היה בא בדרך ובידו דיסקיא מלאה ספרים, מפשילן לאחוריו". הנה שאפילו שלא בשעת הסכנה, מותר להניחן על גבי בהמה שרוכב עליה! ולפי זה הפירוש, נמצא שאין הפרש בין בשעת הסכנה לשלא בשעת הסכנה.
ויש לומר, דהתם מיירי בשאר ספרים, ולפיכך אמרו מותר להפשילן לאחוריו אפילו שלא בשעת הסכנה; אבל בספר תורה, אינו מותר אלא בשעת הסכנה בלבד, אלא לעולם יש לו להוליכו לפניו. זו היא שיטת הרי"ף, ולחומרא.
  • אבל רבני צרפת ז"ל מפרשים כך: כדרך שאמרו בעצמות שמותר לרכוב עליהם ממש, כך אמרו בספר תורה, שאם מתיירא, רוכב עליו ולא חיישינן לביזיון.
וברייתא דהיה בא בדרך ובידו דיסקיא מלאה ספרים, מפרשים לה בשאינו מתיירא, שאין לו לרכוב עליהם, אלא מפשילן לאחוריו, כיוון שאין לו סכנה.
ולפי זה הפירוש, אפשר שאפילו ספר תורה מותר להפשילו לאחוריו, ואפילו שלא בשעת הסכנה. (תר"י).



הדרן עלך מי שמתו