רי"ף על הש"ס/יומא/דף א עמוד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

תשאלך נפשך ואכלת שם יין ושכר משתיה הוא וקא קרי ליה ואכלת:

אכילה ושתיה דאיקרו עינוי מנלן דכתי' (ויקרא טז כט) תענו את נפשותיכם ותנא דבי ר' ישמעאל כתיב הכא תענו את נפשותיכם וכתיב התם (דברים ח ג) ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון.

סיכה דאיקרי עינוי מנא לן דכתיב (דניאל י ג) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי ואיקרי עינוי דכתיב (דניאל י יב) כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות:

רחיצה דאיקרי עינוי מנלן דכתיב (מלכים א ב כו) ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה והיום הזה לא אמיתך כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב (שמואל ב יז כט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר רעב מלחם וצמא ממים ועיף ממאי לאו מרחיצה ודילמא מנעילת הסנדל אמר רב נחמן בר יצחק מהכא (משלי כה כה) מים קרים על נפש עיפה ואימא משתיה מי כתיב בנפש על נפש כתיב אלמא עיף מרחיצה הוא וכתיב וכי התענית בכל אשר התענה אבי.

נעילת הסנדל מנא לן דכתיב (שמואל ב טו ל) ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכתיב וכי התענית בכל אשר התענה אבי:

תשמיש המטה מנא לן דכתיב (בראשית לא נ) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי אם תענה מתשמיש ואם תקח מצרות.

תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.

תנא דבי מנשה ר' שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת.

אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו מאי טעמא אמר אביי משום שיבתא פי' רוח רעה.

ת"ר ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה עובר במים עד צוארו ואינו חושש.

איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא הלכך אסור:

רבא שרא להו לבני עבר ימינא למיעבר לנטורי פירי א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין:

רב יוסף שרא לבני תרבא

 

רבנו ניסים (הר"ן)

אכילה ושתיה מנלן דאיקרי ענוי. דדילמא כי כתיב תענו את נפשותיכם היינו שיצער את עצמו בדברים אחרים כדאמרינן בגמרא שישב בחמה ובצינה כדי שיצטער:

רחיצה מנלן וכו' דכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות:    פי' איש ענתות כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי כשהיה בורח מפני אבשלום:

וכי התענית בכל אשר התענה אבי:    למדנו שמה שהיה עושה בברחו מפני אבשלום היה נקרא ענוי וכתיב ביה ויאמרו העם רעב ועיף וצמא:

מים קרים על נפש עיפה:    אלמא מרחיצה מיקרי עיף:

ואימא משתיה:    פירוש אימא דהאי קרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה בשתיה משמע ולא אשכחן לישנא דעייפות ברחיצה הלכך נהי דעיף דכתיב גבי דוד ליכא לפרושי משתיה דהא כתיב רעב וצמא אכתי הדרא קושיין לדוכתה דמאי חזית דמפרשת ליה מרחיצה אימא מנעילת הסנדל:

והוא הולך יחף:    ומפרש בגמרא דיחף מנעילת הסנדל משמע כדכתיב מנעי רגלך מיחף דאי מהאי קרא דדוד בלחוד מצי למימר דכיון שלא היה לו סוס לרכוב עליו לגבי דוד יחף מיקרי:

אם תענה מתשמיש:    למנוע עונותיהן:

ואם תקח נשים מצרות:    כמשמעו שלא יוסיף עליהן צרות:

תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו:    פירוש אפילו בצונן וכדמוכחא שמעתין דלהקביל פני רבו ואינך אחריני הוא דשרינן לעבור עד צוארו במים דהיינו בצונן וא"ת והא אמרינן בפ"ק דתענית (דף יג א) דכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר ויוה"כ ודאי משום תענוג הוא יש לומר דהתם לא איירינן אלא בתענית צבור דלאו דאורייתא אבל ביוה"כ לא איירינן התם כלל:

ואם היה חולה או שהיו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש:    אבל בלאו הכי כל סיכה אע"פ שאינה של תענוג אסורה דגרסינן בירושלמי סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה:

משום שיבתא:    פירש רש"י ז"ל רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלו שחרית ולא נהירא דאם כן אפילו בלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית דהא תניא היו ידיו מלוכלות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (דף קח ב) יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ לפיכך פירשו ר"י ז"ל שיבתא היינו שד השורה על התינוק וחונקו כשנותנין לו פת בלא נטילת ידים אפילו אם נטלן שחרית ועכשיו אין נזהרין בכך לפי שאין הדבר מצוי בינינו כשם שאין נזהרין בגלוי:

עובר במים עד צוארו ואינו חושש:    ואם תאמר ואמאי לא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (דף קיג ב) היה מהלך בדרך ופגע באמת המים וכו' ואמרינן היכי לעביד לעבר קא מתווסין מאניה מיא וקא אתי לידי סחיטה י"ל דשאני הכא כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא ליה מילתא ולא אתי לידי סחיטה וכדאמרינן בפרק יו"ט שחל (דף יח א) גבי נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם תאמר אפילו הכי נתסר דהא אמרינן בפרק דם חטאת (דף צד ב) דבגד שרייתו זהו כבוסו י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בבגדים מטונפים שהן מתכבסין בכך אבל בבגדים שאין מטונפין לא אי נמי כי מתסר ה"מ היכא דקא עביד דרך לבון אבל הכא אינו דרך לבון אלא דרך טנוף:

איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא:    ואע"ג דתניא בתוספתא ההולך להקביל פני רבו או פני ת"ח עובר כדרכו במים עד צוארו ואינו חושש כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל דכיון דלא פשטינן בעיין מינה בגמ' דילן לא סמכינן עלה ומשבשתא היא והרב בעל העטור ז"ל כתב בהך תוספתא פני רבו או פני ת"ח חכם גדול ממנו קאמר:

לנטורי פירי:    שהיו לו פירות בעבר הנהר ומשום הפסד ממון התירו לו כמו שהתירו משום מצוה:

תרבו:    שם הכפר: