רי"ף על הש"ס/ביצה/דף ד עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעו"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא:
גמ' א"ר זריקא א"ר יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעו"י והא קא עביד כתישה אמר רב חייא בר אשי אמ' רב בעפר תיחוח:
שאפר כירה מוכן הוא: אמר רב יהודה אמ' רב לא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר תניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו:
א"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו: דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה והוא שייחד לו קרן זוית וכוי אסור למישחטיה ביו"ט דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואפילו איכא עפר מוכן ואפי' באפר כירה מאי טעמא אמר רמי בריה דרב ייבא גזרה משום התרת חלבו דמאן דחזי ליה דמיכסי לדמיה ביום טוב אתי למימר
רבנו ניסים (הר"ן)
פאל"ה בלע"ז:
ומודים שאם שחט: כדמפרש בגמרא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום:
שאפר כירה מוכן הוא: בגמרא בעי אפר כירה מאן דכר שמיה ומתרץ הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא:
כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות יו"ט השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש צמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזה הוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט ע"כ: וגמרה להא מילתא מדתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (דף כד ב) רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואיבעיא לן עליה בגמרא כנגדו ביו"ט מהו ואסיקנא דכנגדו ביו"ט מותר דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והא תניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע דכיון דהיינו אורחיה אסור למרוט את הנוצה ביו"ט והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר דהתם הכי קאמרינן היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מ"ש מן התולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקינן דלא דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו של יו"ט לידחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לידחות אצל צמר הבהמה אין ה"נ דהוה אסור אבל כיון שסופו לידחות דהא אפילו לאחר מיתה מיקרי גוזז כדגרסינן בירושלמי בפרק כלל גדול התולש מן הבהמה [המתה] חייב תלישתה זו היא גזיזתה וכיון שכן אף על גב דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה הלכך שרי וכן נהגו וכבר כתבתי זה בפרק כלל גדול בס"ד:
גמ' והא קא עביד כתישה: לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבין מדובקין ואין ראויין לכסות אלא א"כ כותשם וכותש תולדה דטוחן הוא:
בעפר תיחוח: ואמרי' בגמרא דמשום גומא נמי ליכא דהא קי"ל החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין וכיון דבשבת פטור אבל אסור הכא דשחט שרי לכתחילה וא"ת דהכא משמע דעפר תיחוח יש בו משום גומא ואלו בפרק כירה [דף לט א] אמרינן גבי לא יטמיננה בחול מ"ט רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו ופרש"י ז"ל וקא עביד גומא ואמרינן מאי בינייהו א"ב עפר תיחוח כלומר דלרבה איכא דדמי לרמץ לרב יוסף ליכא דבעפר תיחוח ליכא גומא יש לומר דעפר תיחוח דאמרי' התם היינו שהוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן הביצה על גב עפר נכנסת מאליה בתוכה ואיהו לא עביד מידי הלכך ליכא שום גומא ובשמעתין ליכא לתרוצי הכי אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירשה שם בהפך דלמ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דעפר תיחוח ברמץ לא מחלף אבל למ"ד שמא יזיז עפר ממקומו איכא דבעפר תיחוח שייכא ביה גומא וכדאמרינן בשמעתין ושמעתא דהתם לא מחוור לי וכמו שכתבתי שם בס"ד:
מיהו לכולי עלמא אפי' תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא בפירות ובקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאם לא תאמר כן יהא אסור ליטול קמח ביו"ט ללוש והכי מוכח בירושלמי בפרק כירה [ה"ג] דבקמח אין בו משום גומא דגרסינן התם תמן אמרינן חמה מותרת תולדות חמה אסורה ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת ואמרי' מתני' פליג על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ומפרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ ולא אסור בקמחיאות אלמא בקמח אין בו משום חריץ וגומא:
לא שנו אלא שהוסק מעיו"ט: דמאתמול דעתי' עלויה לכל מילי:
אבל הוסק ביו"ט: דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול הוה ליה כנולד ואסור וביו"ט אית לן מוקצה ונולד כמו שכת' הרב אלפסי ז"ל בסוף המסכתא:
ואם ראוי לצלות בו ביצה דמאתמול אותן עצים מוכנים להסקה לבשל ולצלות ועודנו בתשמיש זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:
הכניס עפר הרבה במקום א' לצורך גינתו או לצורך חורבתו מותר לכסות בו: דכל זמן דהוא צבור דעתיה עילויה לכל צרכיו:
מכניס אדם מלא קופתו עפר: בסתם ונותנה במקום אחד ועושה בה כל צרכו ולא אמרי' בטלה לה אגב קרקע הבית איידי דזוטרא:
והוא שייחד: דלא שטחה דהשתא מוכחא מילתא דלצרכו קא בעי ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה וזימון:
וכוי אסור למשחטיה ביו"ט: כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא:
אין שוחטין אותו ביו"ט: משום שמא חיה הוא וטעון כסוי והוא אינו יכול לכסותו היום כדקתני [ואם] שחטו אין מכסין את דמו דשמא מין בהמה
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)